ייבנה המקדש

א. נביאים בירושלים

באחת הסצנות המפורסמות של "בריאן כוכב עליון" עוברת החבורה המחופשת של מונטי פייטון ברחובות ירושלים של סוף ימי בית המקדש השני ונתקלת במאות נביאי אמת ושקר, הוזים וחולמים שקוראים את חזיונותיהם על העיר. לפעמים מדובר בחזיונות של אש וגופרית, לפעמים בחזיונות של גן עדן, אבל נדמה שגם היום רעש הנבואות הזה לא לגמרי פסק.

בוריס שץ בכניסה לבצלאל (1920). צילום: בית שץ, ויקיפדיה את אחד הדמיונות המיוחדים ביותר שנכתבו על העיר חיבר דווקא האמן בוריס שץ, שידוע בעיקר כמי שייסד את האקדמיה לאמנות בצלאל. בשנת 1918 הוא כתב את הנובלה האוטופית: "ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ", שמציגה אותו נרדם ומתעורר כעבור מאה שנה בדיוק, בירושלים של שנת 2018. אל מכונות הזמן של שץ מצטרף בצלאל בן אורי המקראי, ויחד הם טסים בשמי הארץ בעזרת החידוש הטכנולוגי המפעים של התקופה: האווירון.

בחזונו של שץ העיר העתידית מונהגת בידי אוכלוסייה יהודית סוציאליסטית המנהלת חיים הרמוניים עם הטבע ועם התושבים הערבים. מרכז הקיום היהודי הוא בית המקדש השלישי, שמשמש בפועל כמוזיאון לאמנות. זה היה נשמע מופרך אז כמעט כמו שזה היום, ארבע שנים לפני תאריך התפוגה של הנבואה. ובכל זאת, יש קסם תמים ומפעים בצורה שבה ראה שץ את עתיד העיר המסובכת ביותר בעולם.

ב. אמן-נביא

פרופ' בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ נולד בליטא בשנת 1867 למשפחה דתית. כשהיה נער, עזב את עולם הישיבות לטובת לימודי ציור ופיסול, ומאז נדד ויצר אמנות בפולין, בצרפת ובבולגריה - אליה הזמינו הנסיך פרדיננד הראשון לשמש פסל החצר המלכותי ולייסד את האקדמיה הבולגרית לאמנות.

אידאולוגיה ציונית הניעה את שץ להקים ב-1906 את המרכז לאמנות בצלאל בירושלים,  שנקרא כמו גיבור האוטופיה על שם בצלאל בן אורי המקראי, שהיה כהגדרתו של שץ, "חכם החרשים העברי הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר". באמצעות בית הספר בצלאל, הוא ביקש להחיות את העשייה האמנותית היהודית ושילב נושאים תנכיים ולאומיים עם ייצור אומנות שימושית ועיצוב חפצי קודש.

שץ היה מעין אמן-נביא מוזר שהתרוצץ בירושלים לבוש בשמלת עבאיה ערבית לבנה וסחב על גבו המטאפורי שק של שערוריות משפחתיות. דמותו המזוקנת מצוירת בליתוגרפיה המופיעה בכריכת הספר, מעשה ידיו של זאב רבן (ראש מחלקת האיור ומהבולטים שבמורי בצלאל). רבן מתאר שם את המפגש הדמיוני בין שץ לבצלאל בן אורי וממקם אותו על גג המבנה הישן של בצלאל במרכז העיר ירושלים (בניין שמשמש היום את "בית האמנים"), מאחוריהם ניצבת מנורת המקדש המקורית שעיצב בצלאל ומתחתם מוטו נבואי-אוטופי מתוך ה"פסיקתא": "אמר ר' הושעיה: עתידה ירושלים להיעשות פנס לגויים, והם מהלכים לאורה".

אלא שאת האוטופיה כתב שץ בזמן לא אוטופי בכלל; הוא בדיוק הוגלה בידי הטורקים לגליל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בזמן שמצבו הכלכלי של בצלאל החמיר. את הכתיבה הוא סיים בגלותו בטבריה, בקיץ 1918, וקיווה שהספר יפיץ את רעיונותיו ברבים ותרגומו לשפות אחרות יעזור בגיוס הכספים למוסד המתרושש. ואולם, במציאות הספר ראה אור במהדורה אחת, רק כעבור שש שנים (בשנת 1924) במסגרת הוצאת בני בצלאל.

ג. בית המקדש השלישי

אוטופיה (מילה יוונית בעלת משמעות כפולה: "שום מקום" ו"מקום טוב") היתה סוגה ספרותית פופולרית באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19. היא שימשה כלי חברתי המציג דרך הסיפור הדמיוני את עולמו האידאלי של המחבר, המבקש לעורר את הקורא לאפשרות אחרת של מציאות.

אחד הרומנים האוטופיים המפורסמים בני אותה התקופה הוא "אלטנוילנד", שפרסם תיאודור (בנימין זאב) הרצל בשנת 1902. חוזה מדינת היהודים מתאר ברומן את מסעו לארץ ישראל המדומיינת של שנת 1920: הרצל מתפעל מתעלת הימים המחברת בין הים התיכון לים המלח ונודד גם אל בית המקדש שהוקם מחדש כבית תפילה מרכזי ונטול קורבנות הממוקם דווקא בחיפה, שאותה רואה הרצל כמרכזה העתידי של הארץ.

שץ נפגש לראשונה עם הרצל בשנת 1903, ואין ספק שהושפע מ"אלטנוילנד" בכתיבת החזון שלו, אבל בניגוד אליו, הוא בוחר להשאיר ולבנות את האוטופיה הציונית שלו בירושלים, דווקא מתוך כוחה ההיסטורי. בית המקדש השלישי הוא המקום הראשון שסביבו חג האווירון העתידי של שץ ובצלאל ב"ירושלים הבנויה". גם כאן אין ריח הקרבת קורבנות מעל הר הבית, מכיוון שבית המקדש החדש הוא "בית נכות" – כפי שנקרא בזמנו מוזיאון; "בית נכות לאמנות ישראל ולחוכמתו שם תשכון רוח ה' אשר נתן בנו האלוהים". חשוב לציין ששץ לא דמיין רק רוח באמנות, אלא גם ביזנס: על פי חזונו, תושבי הארץ עתידים להתעסק במלאכות ובאמנויות שונות שפועלות במסגרות בצלאל, ובית הספר לבדו מעסיק כשניים וחצי מיליון איש ביצירה עברית כלכלית ומכניסה.

שץ מציע להקים במיקום המרכזי והקדוש ביותר לעם היהודי מרכז אמנות כתחליף רוחני. בהמשך לתפיסתו הרואה את בצלאל כ"מקדש במדבר", הוא רוצה להמשיך קדושה "חילונית" במוזיאון, שנהיה אצלו למקום פולחן (דבר שהשתרש לבסוף במוטיבים האדריכליים של אל מנספלד במבנה מוזיאון ישראל בירושלים). בחלומו הוא חוזה את העמים כולם נוהרים אל ירושלים כבירה תרבותית, והמקדש-מוזיאון משמש אבן שואבת שהתורים בכניסה למוזיאון הלובר קטנים עליה.   

גם להימצאות המסגדים ומבנה כיפת הסלע ששוכנים בפועל באמצע האוטופיה שלו מוצא שץ פתרון: הם יעברו אל מערב העיר, מול שער יפו ומגדל דוד (שנהיה, אגב, למושבו של הקונסרבטוריון) – וכל זאת בהסכמה כללית של העולם המוסלמי. לתשומת לב האנשים היצירתיים שבצוותי המשא ומתן בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ג. מדרכות נעות בירושלים

המקדש-מוזיאון על הר הבית הוא רק נקודת הפתיחה של שץ. מולו, על חורבות הנקרופוליס היהודי של הר הזיתים, הוא מדמיין מדשאות שמכסות על הקברים ומכלול שלטוני-תרבותי שלם. זה לצד זה יושבים "הסנהדרין" (שמבצע בהלכה היהודית רפורמות מרחיקת לכת), האוניברסיטה המפוארת (תחת השם "יבנה"), ו"היכל השלום" השייך ל"אגודת השלום של כל גויי הארץ" – בנין סימבולי שכולו הודיה יהודית לאומות העולם על עזרתם בפרויקט שיבת העם העברי לארצו.

זה ממשיך קצת כמו "אימג'ין" של גון לנון: כלי הנשק והאלימות נעלמו מן העולם, שלום מתוק ומשכר כובש את המזרח התיכון ואין אפילו חולה אחד ברחובות ירושלים. המבנה החברתי מנוגד לניכור התעשייתי שמתפתח בראשית המאה, ואנשי העיר אוכלים יחדיו בחדרי אוכל משותפים המכונים "אשל אברהם". המדינה מונהגת בידי משטר מריטוקרטי המורכב מהמוכשרים שבאנשי העם, והנשיא הוא איש רוח, "פייטן והוגה דעות".

החזון של שץ מפורט מבחינה אסתטית. הוא מתייחס לאדריכלות וכן לאופנה - ובשניהם מבקש לשלב בין מזרח למערב. הרעיונות שלו נעים בין ליברליות לטוטליטריות, בין המופרך לתחזיות שהתממשו: ירושלים שלו נהנית מאספקת אנרגיה סולרית המאפשרת להאיר את הרחובות בלי לזהם את האוויר, בעיר שלובות פרסומות אור-קוליות ותחנות טלפון-וידיאו, עיר שהולכי הרגל נעים בה בעזרת מדרכות נעות, אוטומובילים, רכבת עילית שעוברת מעל גגות העיר וצי רכבות מהירות שמובילות את תושבי פרברי הגנים אל המקדש.
 

שץ משרטט חזון חיים לכל אדם במדינה שיעבור דרך שלוש תחנות מרכזיות: "גן עדן הילדים" בילדותו, "גן האהבה" בבגרותו ו"עמק רפאים" לקראת מותו. הוא מבקש למנוע את "אהבת ההורים האגואיסטית" בחינוך ציבורי משותף עד גיל בר מצווה, מנותק מהמשפחות, שלאחריו ימשיכו הנערים ללמוד על פי כישרונותיהם.
 

בשלב הבא הוא מציע את "גן האהבה" -  מוסד המוקם מעבר לירדן, ליד ים המלח, שמעוצב על פי מגילת "שיר השירים", ובו גברים ונשים יכולים לחוות אהבה ומיניות, באלמוניות ובלי מחויבויות (מלבד בדיקות רפואיות נדרשות). "אהבה לשם אהבה", כותב שץ,  "להשתחרר מצורך טבעי, להשקיט את דמם ואת עצביהם (...) המבוא היה עשוי קשת יפה, גדולה, מעולפת צמחים מטפסים ומעל לה באותיות פרחים בולטות: 'גן האהבה'. השטח החצי עגול היה ממולא תמונת קרמיקה שהציגה 'אדם וחווה בגן-עדן'". ולבסוף מגיע האדם החופשי אל  "עמק רפאים", המצוי ליד "גן האהבה", שם מת "מיתת נשיקה".
 

כצפוי, החזון מלא סתירות. מצד אחד כותב שץ כי "הנשים חדלו כבר להיות מבשלות בביתן לבני משפחתן... האישה חדלה להיות אשת קדרה... נשתחררה מאוויר המטבח ומהרגליו המטמטמים את המוח", ומצד שני, הנשים לא לוקחות חלק בתפקידים ציבוריים והן מוכשרות במוסד 'אם ישראל' לתפקד כבנות זוג וכאימהות, וללא הכשרה זו, אסור להן ללדת ילדים". 

וכמובן, גם חלומות פרטיים של שץ התגשמו באוטופיה – סרט אפי תנכ"י ענק המגולל את סיפור חורבן בית המקדש והשיבה לציון, שאותו ניסה שץ להפיק בלא הצלחה, מוקרן ב-2018 כחלק מהתעשייה הקולנועית הפורחת שבארץ.

ה. ספר נדיר

בניגוד לחזונו של הרצל שהתממש בחלקו בצורה כזאת או אחרת, כמעט שום דבר מהחזון של שץ לא צלח. הנובלה "ירושלים הבנויה" היתה אמורה להיות רק החלק הראשון של רומן אוטופי בעל חלקים רבים, אלא שהם לא נכתבו, והספר שפורסם בקושי רב לאחר שנים, לא תורגם לשפות רבות ולא הכניס כסף למימון בית הספר. בצלאל נסגר לבסוף בשנת 1929 ונפתח מחדש בשנת 1935 במתכונת שונה, שלוש שנים אחרי פטירתו של שץ במהלך תערוכה וגיוס כספים בארצות הברית בשנת 1932.

כיאה לספר שהודפס רק פעם אחת, "ירושלים הבנויה" הוא ספר נדיר שעותקיו הספורים עולים כמה אלפי שקלים במספר מצומצם של חנויות ספרים יד שניה, אבל גרסה סרוקה ומקוונת שלו נמצאת זמינה חינם באתר הספרייה הלאומית.

כל הפרטים על התערוכה "ירושלים - לדמיין מחדש"

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי