בלוז לכחול המדים

סרטו הדוקומנטרי של איתמר חן "משמרת לילה" מלווה את רפי מלס, השוטר הקהילתי של שכונת קרית משה ברחובות. בדרכו לבקר בביתה של אישה מבוגרת דוברת רוסית שביתה נשדד, הוא מספר לנו על גלגולה של השכונה, שאופייני כל כך לשיכונים בישראל: שכונה ששוכנו בה ניצולי שואה בצד יוצאי עדות המזרח, ולאחר מכן הצטרפו אליה העולים מברית המועצות ולבסוף העולים מאתיופיה.

לאורך לילה אחד שנדמה אינסופי, אנו חוזים בעבודתו המתסכלת והקשה של מלס. מתברר שבקרית משה, שכונה שבה הריכוז הגבוה ביותר של תושבים יוצאי אתיופיה בישראל, השוטר הוא לא רק שוטר. מלס מסייע לתושבים למצוא את הערוץ האתיופי בטלוויזיה, מגשר בין בני משפחה מסוכסכים ומתרגם את העברית הישראלית של השוטרים לטיגרית של מבקשי המקלט מאריתריאה שהגיעו לשכונה. למעשה, הוא משמש המתווך היחיד שיש לתושבי השכונה. הוא מתווך בין העולים ובין ילידי הארץ, בין הורים מבוגרים לבנותיהן, בין תושבי השכונה לתושבי השכונות האחרות ברחובות, שמנקודת מבטם קרית משה היא אזור אסון מוכה פשע שאליו הם מגיעים כדי לחפש את רכושם הגנוב. הוא מתווך ביניהם ובין הממסד הישראלי, הלבן, דובר העברית, ביניהם ובין החוק. וכך, הוא מסתובב בלילות ומנסה לתת לצעירי השכונה מענה כלשהו - לסלקציה במועדונים, לאפליה של העירייה שאינה מאפשרת להם לפתוח מקומות בילוי בתוך השכונה עצמה, לגזענות חסרת הבושה שהם נתקלים בה בכל אשר יפנו. 

הצופה יכול לבנות לעצמו כמה המשכים, כמה מסקנות. אפשר להסתכל על תפקידו של מלס, על השליחות החשובה שהוא עושה בקהילה שלו ועל הנחיצות שלו בשכונה הזאת לאנשים שנעזרים בו וסומכים עליו, אך אותי דווקא סקרן המקום הכפול הזה, של שוטר ותושב לשעבר, שמגיע מתוך הקהילה. רק שלטון אלים, שמונע בידי כוח ורצון להפריד ולמשול, כורך את שני התפקידים הללו באחד, מייצר דמות אחת שהיא מצד אחד נציג החוק, שיש לו הסמכות גם לעצור ולהפעיל אלימות בחסותו (סמכות שחשוב לציין שמלס אינו מפעיל ולו פעם אחת במהלך הסרט), ומצד אחר, החבר התומך, האדם היחיד שניתן לפנות אליו ולהיעזר בו.

קיומו של שילוב זה באדם אחד עלול לייצר את האשליה שהמצב שבו שרויים תושבי שכונת קרית משה הוא מהשמים או תלוי בהם בלבד ואינו תוצר של שנים ארוכות של הזנחה ואפליה של המוסדות וחוסר הבנה בסיסית של האופן שבו ניתן להקל על חייהם של מהגרים, ולא כך הדבר.

מלס אינו מספק לבמאי שלו שערוריות או דרמות, אלא משמש לו עיניים שדרכן אנחנו צופים בסיפור, וזו אחת מנקודות החוזקה הבולטות של הסרט. אנחנו כצופים איננו מביטים בסיטואציה מבחוץ. הסרט אינו מתאר את השכונה כפי שכתבת חדשות הייתה אולי מתארת אותה, או כפי שמדמיינים אותה שאר תושבי העיר. אנחנו מביטים בה דרך עיניו של מלס ורואים מקום שיש בו פשע, אבל גם כעס, ייאוש, ניסיון לבנות עתיד אחר, תסכול מהסביבה ומהמערכת וחוסר אונים.

ככל שהסרט מתקדם, אנו מגלים עוד ועוד על מלס, ודמותו השקטה והיציבה מקבלת רבדים נוספים. בשיחתו עם מבקשי המקלט שמתגוררים בשכונה, אנו מגלים כי הוא הגיע בנעוריו מאריתריאה, שהייתה אז בשליטת אתיופיה, ושם היה שחקן כדורגל מבטיח. בסצנה הזאת אנו גם מגלים את איכויותיו הייחודיות של מלס. השוטר האחר שאיתו, הצבר, רק רוצה לדעת מיהם האנשים האלה ומאין הם הגיעו. מלס מדבר איתם על אסמרה, עיר הבירה של אריתריאה, ומספר להם על חייו שם. הקריינות שלו, שבתחילה מספקת לנו רק מידע עובדתי, טריוויאלי אפילו, נעשית אישית יותר וכוללת גם את התובנות שלו על המצב שבו הקהילה שלו נמצאת. בסוף הסרט אנחנו מגלים שהוא עצמו היה תושב השכונה, שעזב ברגע שהתאפשר לו. המידע הזה מרחיק אותו מהתושבים ומקרב אותו אליהם בו-זמנית; הוא מכיר את המציאות הזאת מקרוב ואינו מנסה לרגע להתעלם מהקשיים שבה או לייפות אותם, כפי שעושים כה רבים מלובשי אותם מדים ממש.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי