חשב מסלול מחדש

תולדות צילום הנוף הישראלי מתחילות מצילומי נוף של צלמים שאינם ישראלים: היו אלה צלמים אירופים שהגיעו לארץ ישראל ולמזרח הקרוב בשלהי המאה ה-19, במסעות שנועדו לחשוף בפניהם את קסמי המזרח הקדום והתנ"ך. אחד המפורסמים שבהם היה הצרפתי פליקס בונפיס, שצילם את ירושלים כמקום מיתי, רומנטי, כמעט אגדתי – והיה הבולט מבין מבטאיו החזותיים של האוריינטליזם האירופי.

לשמר פנטזיה אירופאית. בריכת חזקיה, משפחת בונפיס

אחד המרכיבים האינהרנטיים של האוריינטליזם הוא הרצון לשמר ולשווק פנטזיות שטופחו בטרקלינים האירופיים ביחס למזרח הקדום. הצלמים בני היבשת הישנה תיארו את הארץ כמרחב תנ"כי שלא התחוללו בו שינוים. תושבי המקום (הלא-תנ"כיים כלל) שימשו בתצלומים האלה כניצבים.

תצלומי המוסדות הציוניים הראשונים הושפעו עמוקות מתצלומיהם של בונפיס וחבריו והפכו לתשתית של התצלום הממסדי. כך, למשל, צילמה מחלקת התעמולה של קק"ל נופים ישראליים בצורה שנועדה לשווק את הרעיון הציוני. המגמה חילחלה גם לצלמים פרטיים שלא עבדו עם המוסדות, ועד לשנות ה-60 קיבלה את ביטויה בכל מקום: החל מכרזות, עבור בגלויות וכלה בבולי דואר.

השבר בתפישה הרומנטית של נופי ישראל חל עם צלמים כמו חתן פרס ישראל פטר מרום, שצילם בתחילת שנות השישים את תהליך ייבושו של אגם החולה וכינס את תצלומיו בספר "שירת האגם הגווע". מרום חושף שם את הסדקים בנוף הישראלי ואת השאלה אם פרויקט ייבושו של האגם לא היה מיותר. בשנות השבעים הפנתה דליה אמוץ את מצלמתה ישירות אל השמש הקשה, והציגה בתצלומיה את אופיו חסר הרחמים של הנוף המקומי. הימים היו ימי השבר של יום כיפור.

שאלת הגבולות

התערוכה ירושלים – לדמיין מחדש שתיפתח בבית אבי חי באמצע מאי היא תערוכת צילום קבוצתית באצירתה של ד"ר רונה סלע, העוסקת "באופן בו צלמים מאסכולות ונקודות מבט שונות מתבוננים ומדמיינים מחדש את ירושלים ואת הארץ תוך התייחסות למציאות המקומית המתהווה מחד, ולהיסטוריה הקרובה והרחוקה מאידך".
לשחק עם מגבלות הרומנטיקה. דוד עדיקא

העבודות בתערוכה – כולן מתייחסות לנוף הירושלמי – חושפות דיאלוג שוקק בין צלמים מהמאה ה-19 ותחילת המאה העשרים לבין צלמים ישראלים עכשוויים. אלה האחרונים באים לתעד את הנוף כשהם מודעים למה שהנחה את "אבותיהם".

בניגוד לאבות, הצלמים הישראלים מגיבים למציאות שקורית כאן ועכשיו. חלקם אינם שואפים לשווק דימוי רומנטי למערב, חלקם מהופנטים מהרומנטיקה אבל משחקים עם מגבלותיה. כך, למשל, תמונות הנוף של דוד עדיקא נראות מצד אחד כאילו פותחו מנגטיב פגום שנחשף לאור ונשרף ומצד שני כנוף בונפיסי מלא קדושה.

אתי שוורץ גדלה בנוה יעקב, נקודת הגבול הירושלמית הצפונית ביותר בין שטחי ישראל לרשות הפלסטינית. "נווה יעקב היא שכונת שיכונים ומי שהיגר ממנה לפסגת זאב נחשב למי שהצליח בחייו. אבל למרות חוסר האטרקטיביות שלה, השכונה היא גם צומת שנושק ליישובים פלסטינים, כמו א-ראם, שועפט ובית חנינא, ובילדותי חוויתי אותה כמקום קוסמופוליטי. אבי הכיר רבים משכנינו והיתה לי ההזדמנות להתחבר לילדים מהיישובים הפלסטיניים הסמוכים.

• " דורון אלטרץ: בית הקברות הצבאי בהר הרצל הוא בעיני פסגת הבנייה של התקופה הזאת, כי הוא מתייחס בצורה מעוררת השראה לטופוגרפיה של ההר. הוא מעמיד בפני המבקר קשיים כי הוא נותן כבוד למקום: יש בו קברים שנמצאים במקומות לא נוחים ולא בהכרח נגישים "

"למרות זאת, כשהייתי ילדה איש בסביבתי לא העלה את שאלת הגבולות ולא חידד את מודעות לריבונות על אדמות. בט"ו בשבט היו לוקחים אותנו לנטוע עצי ברוש בוואדי, ורק כשגדלתי הבנתי את המשמעות הפוליטית של הנטיעות התמימות על אדמות שהריבונות עליהן היתה מעורפלת. התחלתי להבין איפה וליד מי אני חיה.

"אחרי שהשתתפתי בסמינר דו-קיום יהודי-ערבי במכללה לצילום מוסררה, התחלתי לצלם לאורך הכביש שנסלל סמוך לנווה יעקב וסביבותיה. המתכננים לא סללו את הכביש בשולי ההר, אלא פשוט חצבו בתוכו וחתכו אותו לחצי. תיעדתי את הפעולה הפולשנית הזאת במשך שנתיים, משלבי החציבה ועד הסלילה ועד שלבי הסיום. בשבילי היא היתה דומה ברוחה לנטיעות ט"ו בשבט ההן, רק אגרסיבית פי כמה".

כך, למשל, בתערוכה מוצג תצלום "ללא כותרת (בית חנינא\פסגת זאב)". הוא נראה פסטורלי בתחילה, אבל שוורץ אומרת שהוא מתעד איך פרויקט הסלילה "נוגס בחצרות של אנשי בית חנינא, בלי רשות ובלי התרעה, כדי לבנות חיפוי בטון בשולי הכביש".

על רוב העבודות סימנת 'ללא כותרת', אבל בסוגריים ציינת מקומות מפגש בין יישוב יהודי לפלסטיני.

"הכותרות חשובות לי מאוד כי מדובר בשמות שמעולם לא הזכירו בבית או בבית הספר, ובשלב מסוים נהייתי אובססיבית בנסיון לחשוף אותם".

יש דפוס חוזר גם בבחירת הקומפוזיציה. את מצלמת מנקודה נמוכה מאוד, מראה לנו הר חצוב או מפלצת בטון ומשאירה רק מעט מקום לשמים.

"אני אוהבת אור, נוף, אדמה, חומר. יש לי צורך למלא את רוב הפריים בפרטים האלה. אני אוהבת להיכנס בדלת של הביקורתיות דרך הפתיינות הזאת, יופיים של הדברים. לקומפוזיציה יש משמעות נוספת: אנחנו מסתכלים על השינוים האגרסיביים בנוף מלמטה למעלה, הם חונקים אותנו ומדגישים את המהלך הברוטלי שבו הגבולות נאנסים – מבחינה אנושית, אקולוגית והיסטורית. בתערוכה יש עבודות רבות שמתייחסות לגבולות. הבעייתיות של ירושלים מתגלה במקום בו היא פוגשת את גבולות ההתפשטות שלה, מקומות בהם רואים עדיין את הנוף הירושלמי לפני שנכבש".

כבוד בבית הקברות

גם דורון אלטרץ גדל ולמד בירושלים, במחלקה לצילום בבצלאל. "אני מכיר את העיר בצורה אינטימית מאוד", הוא אומר. "מתחת לדימוים השטחיים של חרדים ואתרי קדושה עתיקים, אני מוצא בירושלים משהו שהוא הפוך מישראליות. יש בה קפסולות זמן שנעצר ואני משוטט בעיר ומאתר אותן. המשיכה אליהן נובעת מהתשוקה שלי ליצור עולם של חלומות ופנטזיה, שיש בו מוטיבים אופראיים וגדולים מהחיים".

היכרות אינטימית. דורון אלטרץ

איפה אתה מוצא את קפסולות הזמן שנעצר?

"אני מוצא אותן, ובעיני יש בהן מהנשגב, בשכונות הישנות שנבנו בתקופה שבין 1948 ל-1967, אז נוצרה פה אדריכלות שביקשה לחיות בשלום עם הטופוגרפיה של המקום בלי לכבוש וליישר אותו באגרסיביות. במקומות שנבנו בשנים האלה אין היסטוריה עתיקה ומצד שני אין בהם את הבנייה שמאפיינת את העיר מאז 67, אז החלה ירושלים להתפשט וקיבלה ממד חסר קדושה. מוזיאון ישראל, שהוקם בשנות הזהב, נבנה על פי יסודות טופוגרפיים של כפר פלסטיני הבנוי על הר. דוגמה נפלאה אחרת היא אתר 'יד ושם' הישן שנהרס אחר כך לטובת 'יד ושם' החדש והמנוכר לסביבה.

"בית הקברות הצבאי בהר הרצל הוא בעיני פסגת הבנייה של התקופה הזאת, כי הוא מתייחס בצורה מעוררת השראה לטופוגרפיה של ההר. הוא מעמיד בפני המבקר קשיים כי הוא נותן כבוד למקום: יש בו קברים על צלע ההר ועל מהמורות, יש בו קברים שנמצאים במקומות לא נוחים ולא בהכרח נגישים. כדי להגיע אליהם צריך לטפס, להקיף, לעשות מאמץ".

בית הקברות בהר הרצל הוא גם גיבור העבודות שאתה מציג בתערוכה.

"אל בית הקברות הצבאי הגעתי ברגל בליל הסערה הגדולה של החורף האחרון, כשהעיר סביבי מנותקת. המקום הפך להיות לחלק מסיפור אופראי עם הסופה המשתוללת, קולות העצים הנאנקים והנשברים והאור הכמעט-אגדתי שמפלח את השלג. היה נדמה כאילו הגעתי לוולהלה, היכל הגיבורים המתים במיתולוגיה הנורדית. הכל נראה כמו תפאורה גרנדיוזית, על גבול הקיטש שתמיד מחלחל לעבודותי. במובן מסוים הרגע הזה אכן הפך לרגע מהמיתולוגיה: הצלם כגיבור שיוצא לבדו בסערה הגדולה והמושלגת, בחושך, כשהעיר כולה מנותקת, ומגיע אל משכנם של המתים.

"קראתי לסדרה 'חזיונות של גן עדן וגיהנום', שהוא מושג ששאלתי מהתיאולוגיה הנוצרית. משמעותו האישית עבורי הוא החיבור בין הנשגב לחילוני דרך החזותי. להבדיל מחלק מהמשתתפים בתערוכה אני צלם שבחר לא להתעסק במישרין בפוליטי. החיפוש אחר הנשגב וההמרה למישור הפנטסטי והחלומי הם לב עבודותי, וזה מה שאני מחפש גם בירושלים".

"חייתי שנים בירושלים בזמן לימודי במוסררה ולא יכולתי לצלם אותה", אומר  גסטון צבי איצקוביץ. "דוקא כשהתרחקתי ממנה יכולתי להתחיל לצלם". איצקוביץ מציג כמה תצלומים מהסדרה "גובלן", בה צילם ספר 'עשה זאת בעצמך' ישן להכנת גובלנים קטנים של האתרים העתיקים בעיר. "הספר כשלעצמו היה אובייקט מדהים והחלטתי לצלם אותו כמו שהוא למעט מחיקה בפוטושופ של הטקסט הנלווה לתמונות. בעיר שמשתנה כל הזמן, שאלת פירוק הנוף עניינה אותי. לעומת הדימוים העכשוויים, שאפשר לפרק אותם לפיקסלים, הגובלן הישן מתפרק בצורה אחרת". 

• " דורון אלטרץ: בית הקברות הצבאי בהר הרצל הוא בעיני פסגת הבנייה של התקופה הזאת, כי הוא מתייחס בצורה מעוררת השראה לטופוגרפיה של ההר. הוא מעמיד בפני המבקר קשיים כי הוא נותן כבוד למקום: יש בו קברים שנמצאים במקומות לא נוחים ולא בהכרח נגישים "

העבודות שהוא מציג בתערוכה צולמו ב-2001 כהכנה לתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. "לפני כן הצגתי בגלרייה 'שלוש' תערוכה שעוסקת בתרבות, היסטוריה וארכיאולוגיה. היא היתה מופשטת והחלטתי שהפרויקט הבא שלי יצביע על סוגיות פוליטיות וגיאוגרפיות בצורה קונקרטית. החלטתי להסתובב מסביב לחומות העיר אבל לא בתוכן, לדלג על הצילום העשוי כל כך של ירושלים בתוך החומות. ההתבוננות מבחוץ פנימה חשפה עירבוב מרתק בין היסטוריה להווה, קודש לחול: פגשתי מציאות בה אנשים חיו ועבדו ליד אתרים היסטוריים וילדים שיחקו באתרים ארכיאולוגיים.

"אינני מצלם בשביל הגילוי והחידוש, כמו עיתונאי או כמו תצלומי משלחות הסקר של המאה ה-19 שבאו לחשוף את ירושלים למדינות המוצא שלהן, אלא כמי שמאמץ נקודת מבט רפלקסיבית ומהרהרת. שוטטתי בין הנקודות בהן שוטטו צלמי הסקר ההם וצילמתי במקומות בהם עמדו וצילמו. רציתי לשחזר פיזית את המסע שעשו, לא לברוח מנקודות המבט הרומנטיות שלהם, ואז לבדוק אם המצלמה שלי מגלה דברים חדשים במקומות שכבר נסללו".

איך היית מגדיר את צילומי הנוף של בני דורך לעומת צלמי המאה ה-19?

"כשמסתכלים על צילום מהמאה ה-19 מגלים בו אך ורק את הספיריטואליות, אותנטית או לא. היום, נקודת המבט של צלם הנוף היא של ספיריטואליות מעורבבת בפוליטיקה".

כל הפרטים התערוכה "ירושלים - לדמיין מחדש"

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי