הוא הלך

בבוקר שבו נפטר אסי דיין, הייתי אמור לעזור בהפקת סרט קצר שכתב דיין במסגרת פרויקט ״מכתב אהבה לקולנוע״ שמופק בבית הספר סם שפיגל. דיין כתב תסריט יפה שמספר את זיכרון הילדות שלו מהביקור הראשון בקולנוע. בשוט האחרון של הסרט, דיין היה אמור לשחק את עצמו יושב בתוך אולם הקולנוע ומביט באירועים בעברו, כאילו על הבד מוקרן זיכרונו.

 
אסי דיין, על הסט של "החיים על פי אגפא" (צילום: פלאש 90)

דיין לא הגיע לסט. כמה שעות לפני הצילומים, הוא נמצא ללא רוח חיים בדירתו התל אביבית, והוא בן 68. בזמן שאתרי החדשות החלו להציג את ההספדים והתמונות, הצילומים של הסרט המשיכו להתקיים, בלי הסצנה האחרונה של דיין, והסרט נהיה לסרט לזכרו.

היה, כמובן, אלמנט סימבולי בתסריט וברעיון של דיין לשחק את עצמו. אם יש אייקונים מובהקים של התרבות הישראלית – אסי דיין הוא ודאי אחד הבולטים שבהם. לפעמים נדמה שאין כמעט מדיום אמנותי שלא שלח בו את ידו: קולנוע, טלוויזיה, ספרות, שירה, פזמונאות, אפילו ציור. אבל עיקר הנוכחות של דיין היתה כבמאי וכשחקן על המסך הגדול. פעמים רבות הוא ייצג שם בגופו ובתודעתו את דמותה של המדינה.    

נולד בדרגת סמל

אסי דיין נולד סמל. בנו של הגנרל שתום העין, יליד נהלל, הצבר יפה הבלורית והתואר. בישראל נטולת מוסד המלוכה, משפחת דיין על שלל ענפיה היתה הדבר הקרוב ביותר לאריסטוקרטיה לאומית. התקשורת הישראלית נהגה בה במציצנות ובתאווה בסגנון הצהובונים הבריטיים; הגן הנרקיסיסטי שזורם בדמם של הדיינים חיזק פעמים רבות את הסטריפטיז המשפחתי שנהפך ציבורי.

נקודת הזינוק של אסי דיין לתודעה הציבורית היתה כששיחק את אורי הפלמ"חניק, "הילד הראשון של קיבוץ גת העמקים", בסרטו של יוסף מילוא "הוא הלך בשדות" על פי הרומן בעל השם הזהה מאת משה שמיר. הסרט יצא באותה השנה שבה נישא אביו של דיין על כפיים כשר הביטחון במלחמת ששת הימים.

דיין הבן היה בסרט מעין בבואתו של אביו: הצבר האולטימטיבי, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה, הולך בשדות הקיבוץ בלי חולצה. יהודי חדש שנולד מהים. הפופולריות של דיין האב חרגה מגבולות ישראל; אפילו באחד מפרקי הסדרה האמריקאית "מד מן", אפשר למצוא פוסטר של משה דיין בחדרי הפרסומאים הצעירים של שנות ה-60. אלמלא הרטייה על העין, היה אפשר להחליף את הפוסטר של האב בדיוקן בנו. בצפייה עכשווית ב"הוא הלך בשדות" נוצרת מבוכה גדולה לנוכח התיאור הקולנועי של כל אותם אנשים שאינם משתייכים לצבריות הפלמ"חניקית.  מיקה (איריס יוטבת), אהבתו של אורי שבא מן הגולה, מבקשת להיגאל דרכו מעברה "המביש" ולהיוולד גם היא מחדש, אם לא מהים, לפחות משדות הפלחה.

 
מתוך "הוא הלך בשדות"

דיין אמנם המשיך לשחק את הדמויות הלאומיות וההרואיות (כמו תפקידו ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן, 1977), אבל הסרטים שיכתוב ויביים מאז שנות ה-70 ינסו לחתור תחת דמותו של הצבר. דיין יבחר להדגיש דווקא את כל אותם "האחרים" של חברה הישראלית: מזרחים, ערבים, מהגרים, קשיי יום ואומללים. הוא יביים סרטים על קו התפר שבין ז'אנר הבורקס לסאטירה, במתח מתמיד בין "גבוה" ו"נמוך".

בסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה" (1976) הוא יתחיל להתחשבן אישית וציבורית עם דמותו ומורשתו של אביו, שנמצא באותו הזמן אחרי הקריסה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים. שנים לאחר מכן, הוא יתייחס אליו בצורה הישירה ביותר, כאשר ישחק את דמותו בישיבות הקבינט של מלחמת יום הכיפורים, בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים" (2003).

אפוקליפסה מתישהו

בתחילת שנות ה-90 המציא דיין את עצמו מחדש כקולנוען רציני. הוא יצר טרילוגיית סרטים שבה הצטרף ליידוי האבנים על הנרטיב הציוני. דיין אישר בדמותו את המהלך האמנותי הלועג לדמות שייצג בתחילת חייו. 

ב"חיים על פי אגפא" (1991), אולי הטוב שבסרטיו, הוא כינס את החברה הישראלית כולה, על הפערים והקונפליקטים שלה, אלי פאב תל אביבי ששמו בארבי – קיצור שמו של בית החולים לחולי נפש אברבאנל. הסרט הנהדר (שימו לב לשולי רנד הצעיר, החילוני והמוכשר) מסתיים בטבח שעושים חבורת חיילי צה"ל, שהורגים ביריות את כל יושבי הפאב. החיילים בסרט אלימים וגסים ובלי בלורית ותואר. המסר של דיין ברור: מדינת היהודים מובלת אל אפוקליפסה בלתי נמנעת. " בסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה" (1976) הוא יתחיל להתחשבן אישית וציבורית עם דמותו ומורשתו של אביו, שנמצא באותו הזמן אחרי הקריסה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים. שנים לאחר מכן, הוא יתייחס אליו בצורה הישירה ביותר, כאשר ישחק את דמותו בישיבות הקבינט של מלחמת יום הכיפורים, בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים" "

אל הסרט הבא בטרילוגיה, "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995), המשיכו שלוש הדמויות המזרחיות מתוך "אגפא", ובסרט החותם של הסדרה, "מר באום" (1997), שיחק דיין בעצמו את דמותו העלובה של הגיבור המגלה שנותרו לחייו 92 דקות בלבד. דיין מציג בסרט הזה את ההידרדרות הגמורה של נער הפוסטר הציוני; מי שיצא במדים לפוצץ גשרים בשם האידאולוגיה, מופיע שם מקריח ומשמין, שקוע בקיום מטריאליסטי עם תאריך תפוגה. לבסוף מסיים הגיבור את חייו מבלי שהצליח למלא את משאלתו התרבותית האחרונה: לסיים רומן מתח ארוטי של רם אורן. עד כמה שהסיפור נשמע מקומי, תסריט טוב הוא תסריט טוב, ורימייק (חידוש) קולנועי והוליוודי ל"מר באום" יוצא עכשיו לקולנוע בכיכובו של רובין וויליאמס.

דיין לא היסס לתרום את דמותו הקורסת, כמו אמן פרפורמנס, כסמל ההתנגדות לכל אותם ערכים שסימל בתחילת חייו. התמכרותו לקוקאין, פרשיות הנשים, העליבות וגם הגאונות והיופי המשיכו להיות נוכחים בצורה חזקה בתרבות הישראלית בלי הפסקה. דיין מחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר (לא פחות משמונה פרסים בקטגוריות שנות), ואף שסרטיו האחרונים לא הבריקו מבחינה קולנועית, דווקא כשחקן, הוא הגיע לפסגות, כמו בתפקידו בסרט "חופשת קיץ" (2007) ודמותו כפסיכולוג ראובן דגן בסדרה "בטיפול".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי