המפרק הלאומי

דיין. הוא היה גיבור (צילום: פלאש 90) כשאומרים את השם אסי דיין, כל אדם מעלה על דעתו דימוי אחר: צעיר יפה תואר, גבעת חלפון, השחור-לבן של "החיים על פי אגפא", אדם שבור לקראת סוף ימיו ועוד. השלם, במקרה הזה, גדול בהרבה מסך חלקיו. לכן אך אירוני שהיוצר הדגול הזה, אולי איש הקולנוע החשוב ביותר שהיה כאן, התמחה בחייו המקצועיים בפירוק והרכבה של מיתוסים: הוא נטל לעצמו מטרות ופירק אותן לרכיביהן, בצורה שאיש כמעט לא העז לעשות כמותה בישראל.

את הרומן שלו עם הקולנוע הוא התחיל מתוך הניסיון הסיזיפי לפרק את שם המשפחה המהדהד "דיין". יחסיו הרעועים עם אביו היו ידועים, אבל דווקא על גב ההצלחה והפופולריות שלו אחרי מלחמת ששת הימים, אסי דיין זכה להצלחה כשחקן. העולם אהב אז את ישראל ואהב לא פחות את משה דיין. אך טבעי היה שגם את בנו יאמצו בחום. הוא שיחק בתפקידים ראשיים בסרטים של במאים מפורסמים כמו ג'ון יוסטון, וההצלחה נתנה לו פתח לברוח מהצל הגדול של אביו, שרדף אותו. הוא עבר לתחום אחר וניסה להצליח בפני עצמו.

נראה שמהדיין קשה לברוח, כי בכל זאת תפקידו המוכר ביותר כשחקן היה בסרט "הוא הלך בשדות", על פי ספרו של משה שמיר. על הסרט הזה כבר נאמר הכול; הוא אחד מהנציגים הבולטים של ארכיטיפ הצבר ההרואי שליווה את אסי דיין לכל אורך חייו. גם כשחקן, בסופו של דבר, התפקיד המובהק שלו היה עוד המשך של אביו ומורשתו הצבאית.

רצה להיות נאהב

אולי מתוך המלכודת שאליה נפל שוב, דיין החליט שהמטרה הבאה היא הישראליות. הוא הצליח יותר מרבים אחרים לעמוד על הפרדוקסים שבבסיס הקיום שלנו כאן. "גבעת חלפון אינה עונה", שביים וכתב (יחד עם נפתלי אלטר), נגע בצבא באופן סאטירי ומצחיק כל כך ונהפך לקלאסיקה ישראלית אמיתית. הקהל התאהב בסרט; המבקרים פחות. רבים זוכרים ממנו את משחקי המילים של הגששים, אבל מתחת לפני השטח של הסרט שוכן הישג כביר – דיין הצליח לפרק את המיתוס הצבאי ולהישאר נאהב.

ואסי דיין רצה להיות נאהב. בשנות ה-70 הוא התמקד ביצירת סרטים עממיים, שרובם נועדו להרוויח כסף ולקצור הצלחה. אלה סרטים שאולי נוטים לזלזל בהם או להקטין אותם – בוודאי כשרק יצאו – אבל תמיד היתה בהם אמירה מהותית ובלתי מובנת מאליה. למשל, הסרט "שלאגר" הצליח לפרק ישראליות אחרת – הרצון הבלתי מתפשר להצליח והחוצפה הישראלית שמתלווה אליו. דיין אהב את הסרט הזה מאוד, יותר מ "גבעת חלפון אינה עונה" למשל, והתאכזב שהם לא הצליחו באותה המידה.

מתוך "שלאגר". דיין הצטער שהסרט לא זכה להערכה הראויה לו לדעתו

דיין האמין שהסרטים שלו הם בעלי משמעות, ונראה שאת הקפיצה קדימה הגדולה ביותר עשה עם הסרט "החיים על פי אגפא", משנת 1992. אם בסרטיו הקודמים פירק את הישראליות הקיימת בזמן אמת, כאן בחר להסתכל אחורה ולאסוף חלק חלק לכלל שלם חדש. הסרט עוסק בלילה אחד הזוי ומטורף בפאב התל אביבי בארבי, שמתייחס בשמו לבית המשוגעים אברבאנל. הדמויות המגיעות אליו באותו הלילה מייצגות סטריאוטיפים שונים מתולדות הקולנוע הישראלי – חיילים גיבורים, מזרחים, ערבים. כולם מתכנסים ביחד ומייצרים תמונה עגומה וקודרת של מציאות אלימה וקשה. עם זאת, הסרט עצמו היה סרט של תקווה לקולנוע הישראלי. הוא כולו בשחור-לבן, למעט סופו, שבצבע. בסוף הסרט המצלמה חולפת על פני תמונות הדמויות השונות, ותוך כדי כך, התמונה משתנה לצבעונית. אותה תנועה מסכמת כמו אומרת – זה מה שהיה עד עכשיו, וזה מה שעומד להיות. התחלה חדשה של קולנוע ישראלי, שאסי דיין היה נביאו.

מהמקום הזה דיין מגיע לפירוק של הנושא הסופי שהעסיק והטריד אותו כל כך – המוות. סרטו "מר באום", שיצא בשנת 97', עוסק באדם שנותרו לו רק 92 דקות לחיות. הסרט מלווה אותו בזמן הקצר שנותר לו. זה סרט פילוסופי שעוסק בנושא המפחיד ביותר באופן שרק דיין ידע לעשות. גם סרטו האחרון שיצא, "ד"ר פומרנץ", עוסק באובססיה למוות עצמה. במרכזו פסיכולוג קליני שפותח את דלתו לאנשים שמעוניינים לקפוץ אל מותם מדירתו. הבחירה של דיין לגעת ולחפור שוב ושוב במוות היא אולי הניסיון המודע שלו לפרק את המוות מנשקו. הוא צפה את מותו, כתב את מותו וביים את מותו ביצירה שלו. זאת היתה דרכו להתמודד עם הלא נודע הגדול ביותר.

סצנה מתוך "מר באום", 1997

בכל אותם נושאים תמיד עסק בצורה הקודרת המצחיקה ביותר שהיתה לנו כאן. איש אחד שלא מפחד לפרק את כל מה שכולנו חוששים רק לגעת בו, אבל בדרך שמסתכלת לקהל בעיניים. לא נעים להיגרר לקלישאות כשמתייחסים ליוצר כל כך חד, אבל זאת בעיניי המורשת שהוא השאיר אחריו. קולנוע צריך להיות רדיקלי, אמיץ וחצוף, אבל בסוף מישהו גם צריך לראות אותו.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי