אב, טיפוס

את תולדותיו של הקולנוע הישראלי עד כה, ואולי גם את תולדותיה של התרבות הישראלית כולה בשישים ושש שנות קיומה, ניתן לראות כמסע שהתחיל ב"הוא הלך בשדות" ונגמר ב"הוא חזר בתשובה". בין אורי, גיבור המחזה של משה שמיר משנת 1947 - "הוא הלך בשדות", לאורי זוהר - מושא שירו של אריק איינשטיין מאמצע שנות השמונים, מתמתחת הזהות הישראלית כולה. כל מה שרצינו להיות, כל מה שנהיינו בפועל. אורי, שכמו אליק גם הוא 'נולד מן הים' והיה למייצגה הספרותי של הצבריות האולטימטיבית, הובל בשנות השמונים אל מחוזות השכחה והלעג בידיהם האמונות של ישראלים שלא יכלו עוד להזדהות עם תמונת עולמו הערכית. אחד מהם היה כנראה, אורי עצמו.
כרסום בחזות הנערית. דיין (פלאש9)

אסי דיין, שהופיע בתפקיד הראשי בגרסה הקולנועית של "הוא הלך בשדות", לא רק גילם את אורי. עבור הקהל הרב שנהר לסרט  ב-1967, הוא היה אורי. הוא עלה על במת התרבות המקומית, נוטף טללי נעורים עבריים, כשהדמות אותה גילם נחנה בכל הסגולות הציוניות הקריטיות: מסירות סוציאליסטית, נכונות להקריב את החיים תמורת האידיאל הישראלי, מראה מצודד ובוז מופגן כלפי כל מי שאינו מאובזר בתכונותיו. צופי הסרט ידעו היטב כי אורי הקולנועי הנו בנו של שר הביטחון, מנצח המלחמה שהסתיימה זמן קצר לפני הפקת הסרט (ועוד כמה מלחמות לפני) ונטו לראות בדמות שעל המסך חוליה נוספת במרוץ השליחים המוביל מן הפלמ"ח אל הצנחנים בכותל. אסי דיין, לוחם משוחרר שזה היה תפקידו הקולנועי הגדול הראשון, לא הסתייג מן הייעוד שהוצב לו ובשנים הבאות נשאר על מדים גם ב"סיירים" (1967), "חמישה ימים בסיני" (1968), "האיש שלנו בדמשק" (1969) ו"מבצע יהונתן" (1977). הוא אמנם החל בניתוצו של האתוס הצה"לי כבמאי והכותב של "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), אך זו הייתה קומדיה, ודיין נותר מאחורי המצלמה, כך שזיהויו עם אורי, הצבר הפוטוגני, הצודק והכריזמטי, נותר ללא ערעור.

אלא שאז הגיעו שנות השמונים. תנועת העבודה עברה לאופוזיציה והתנועה הקיבוצית בה גדל אורי החלה להתפרק. משה דיין עצם את עינו וקופות שרצים ארכיאולוגיות החלו נפתחות, מעלות צללים וסימני שאלה על כל מה שעשה וייצג. באותם שנים נמאס גם לאסי להיות אורי. במהלך חתרני מודע הוא החל לגלם דמויות שחזותן מרשימה ותואמת את דרישות הסף הצבריות אך תוכן רקוב עד היסוד. כאלה היו הקיבוצניק החמדן ב"האיש שבא לקחת" (1982), הקצין העבריין ב"עד סוף הלילה" (1985), או סוכן השב"כ האמביציוזי ב"הינשוף" (1988). בשנים אלה החל גם ניכר כרסום בחזותו הנערית של דיין ואת מקומה תפסה פרסונה כבדת גוף שהיגויה נעשה מסורבל יותר מסרט לסרט, פועל יוצא מצריכתם של תרופות מותרות וכימיקלים אסורים.

דיין, יותר מכולם, היה מודע לשינוי שחל בחברה, שחל בקולנוע, שחל בו. בסרטים שביים הטיח בצופים את מראה גופו המתפורר והפך אותו למקבילה הקולנועית לסיאוב שאחז בחברה כולה. 'ראו נא מה קרה לאורי' תבע מצופיו. 'ראו נא מה קרה לחלום, מה קרה לכולנו'. מי שייצג את החלום הציוני יכול היה לתבוע מסביבתו לנחות על קרקע המציאות, מפני שהוא הגיע לשם ראשון. ראשון להבין עד כמה היה הצבר לא מציאותי, לא סבלני, לא שוויוני ובטח לא הצאצא שומר הגחלת של שר הביטחון.

" דיין, יותר מכולם, היה מודע לשינוי שחל בחברה, שחל בקולנוע, שחל בו. בסרטים שביים הטיח בצופים את מראה גופו המתפורר והפך אותו למקבילה הקולנועית לסיאוב שאחז בחברה כולה. 'ראו נא מה קרה לאורי' תבע מצופיו. 'ראו נא מה קרה לחלום, מה קרה לכולנו'. מי שייצג את החלום הציוני יכול היה לתבוע מסביבתו לנחות על קרקע המציאות, מפני שהוא הגיע לשם ראשון "
במאמץ כביר, מכוון ומדויק, טיווח דיין בשנים האחרונות לפעילותו את כל מה שהוא עצמו עזר ליצור בראשית דרכו הקולנועית. את עיקר מאמציו כיוון לדמות אביו, ותודות לסדרת דמויות בלתי נשכחות שגילם, הפך למייצגה העכשווי של אבהות לא מתפקדת במקרה הטוב ("ההסדר" – 2000; "הדברים שמאחורי השמש" – 2006) או רצחנית ופוגעת מינית במקרה הרע ("חופשת קיץ" – 2008; "למראית עין" -  2006). נדמה, שמודעותו לסופו המתקרב והמהיר, דחפה אותו לניקוי השולחן הקולנועי. לעשות הכול כדי שלא יישאר זכר למה שהוא תפס ככזב ערכי. כהזיה מסוכנת שהוא זה שעמד במרכזה והוא זה שחייב לגנוז אותה לפני שיסתלק.

את מה שעשה האב, החריב הבן ומרוח הקודש לא נותר כל זכר. באחד מתפקידיו האחרונים, בסדרת הטלוויזיה "לוויתן בחוף שרתון" גילם אסי דיין את דמותו של אורי זוהר החוזר בתשובה. כך התאחדו שתי הדמויות החשובות ביותר בתולדות התרבות המקומית. אורי היה לרב אורי. תיאור תהליך שינויה של החברה הישראלית הושלם. כעת יכול היה בן דמותו להצטרף לשדות בהם כבר נחו מהליכתם מחותנו של זוהר וסרג'יו קוסטנזה, מקום בו אפשר להניח את הראש על דיונה, מקום בו מפסיקות המוזות המייסרות מלרעום.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי