בגדד מון אמור

ביקורת על סרט תמיד טומנת בחובה התלבטות בסיסית עמוקה: על מה אני מסתכלת כאן? ובסרט כמו ״מפריח היונים״ – שחוויית הצפייה בו מתעלה הרבה מעבר למרכיבים הקולנועיים הפשוטים שאליהם מתייחס המבקר בדרך כלל (צילום, עריכה, תסריט, משחק) וחולשת על כמה מעגלי משמעות נוספים, חוץ-קולנועיים – ההתלבטות הזאת נוכחת פי כמה.

למשל, "מפריח היונים" הוא הסרט הישראלי העלילתי הראשון שכולו, בלי יוצא מן הכלל, בשפתם של יהודי עירק. זהו סרט תקופתי של הבמאי נסים דיין המבוסס על ספרו הידוע של אלי עמיר. הסיפור, המתרחש בתחילת שנות ה-50, הוא סיפורה של משפחה אחת מקהילת יהודי עירק ושל מקרוביה. המשפחה מתמודדת עם דילמת העלייה למדינת ישראל וההצטרפות לתנועה הציונית המחתרתית.

בקלות יכול היה דיין לבחור בעברית כשפה שבה מדברים היהודים זה עם זה: מחקר היסטורי באשר לשפות מדוברות אינו מן השיקולים המרכזיים בעשייה קולנועית, כפי שיעידו לא מעט סרטים היסטוריים, שבלי כל קשר למדינה שבה התרחש הסיפור המובא בהם, דוברים אנגלית במבטא בריטי מובהק. דיין בחר אחרת, ובשל כך, סרטו נטען בחשיבות היסטורית ופוליטית בנוף הקולנועי הישראלי.

לחשיבות זו, מטבע הדברים, גם פן אישי: אולם הקולנוע שבו ישבתי היה מלא כמעט לחלוטין בדוברי עירקית, מהם מבוגרים רבים, שהתרגשו עד דמעות וצחקו בקול רם למשמע שפת האם האהובה, שהודרה לחלוטין מהמרחב הציבורי הישראלי. אין לי אלא להוריד את הכובע בפני דיין על שהצליח לייצר מרחב כזה, חופשי ומעצים, לקהילה כה גדולה. והנה, במעגל המשמעות הזה, של השפה והקהילה של הסרט, מדובר אפוא ביצירה עוצמתית שעושה את כל מה שאפשר לבקש מקולנוע: מרגשת, מצחיקה וגורמת לצופיה להרגיש בבית; להיזכר.

עוד חוליה בשרשרת

עלילת הסרט מציבה אותו בתוך קונטקסט נוסף: המאבק של יוצאי עדות המזרח בישראל. דיין הוא במאי פוליטי במוצהר. סרטו משנת 1973 ״אור מן ההפקר״ (כאן המקום לציין שדיין לא ביים קרוב ל-30 שנה, וטוב שחזר), היה סרט ניאו-ריאליסטי על חייו של נער מזרחי צעיר בשכונת מצוקה, וככזה, הוא העז לבטא קול ביקורתי שהושתק עד אז בצורה שיטתית וממסדית. בנוף הרווח דאז, של קומדיות עממיות מזככות-נפש – וזאת מבלי להפחית בחשיבותן – דיין יצר סרט כמעט חצוף ברצינותו ובמסר הפוליטי והחברתי שלו.

אין זה מופרך, אם כך, לבחון את ״מפריח היונים״ כחוליה נוספת באותה שרשרת ולנסות להבין מה בדיוק עושה חוליה זו; מהי צורתה.

לכל אורך הסרט התלבטתי איזה כובע הוא לובש עכשיו. זו שאלה מבלבלת. מצד אחד, "מפריח היונים" בהחלט מנציח – הן בשפתו והן בנופיו התרבותיים (הלבוש, המוזיקה, מראה הבתים) – קהילה שהיתה ואבדה. במובן הזה, הוא מנסה בכוחותיו הדלים – ושלא באשמתו, שהרי עירק איננה לוקיישן אפשרי לסרט ישראלי בימים אלה – לשחזר עולם שלם.


הטריילר

עבודות הארט וההלבשה המרשימות גורמות להצלחתו במשימה, גם אם הנופים עודם נופיה של עכו או של ירושלים (מה שמוביל לשאלה מעניינת אחרת, אולי הכואבת מכולן: איך אדם עושה סרט במקום שבו גדל אך אליו אינו יכול לחזור?). במובן רחב יותר, שחזור כזה הוא מעשה חתרני ממש במקומותינו, משום שמתנסחת דרכו האמירה שבגדד עודנה רלוונטית לישראל, ולא בהקשר ביטחוני כזה או אחר.

קתרזיס ציוני

אך בה בעת הסרט עושה גם דבר אחר. הוא ממקם את נקודת האפס שלו – ובמשתמע גם את זו של יהודי עירק – בציונות. קצרה היריעה מלפרוש כאן באופן הוגן את תפקידה ואת מקומה של הציונות בסיפור. נאמר רק שהיא בה-בעת צרתם וברכתם של הגיבורים; משאת נפשם ופחדם הנורא. אך בסופו של יום, גיבור הסרט כַּאבּי, דמות כמעט א-פוליטית בתחילתו, נהיה ציוני ומסכן את חייו בשל כך. " אין אלא להוריד את הכובע בפני דיין על שהצליח לייצר באמצעות סרטו מרחב חופשי ומעצים לקהילת יהודי עירק. והנה, במעגל המשמעות הזה, של השפה והקהילה של הסרט, מדובר אפוא ביצירה עוצמתית שעושה את כל מה שאפשר לבקש מקולנוע "

זו בחירה משמעותית, מאחר שבמסגרת העימותים המוצגים בסרט בין הדמויות הציוניות לאלו שמתנגדות לציונות, ההזדהות שלנו הצופים נתונה לכאבי; בין שבשל היותנו ישובים באולם קולנוע ישראלי, ובין שבשל היותו הגיבור. רק לקראת סוף הסרט, ולאחר שהוחלטה ההחלטה לעזוב את עירק, מתחילות הדמויות להרהר בקול רם במשמעותה של ההחלטה הזאת ובכאב הגדול שיהיה כרוך בעזיבה של עירק, שהיא בסופו של דבר בית.

״...אחרי 70 דורות״, אומר אביו של כאבי, ורק ברגע זה מובנת משמעותה ההיסטורית של פעולת ההגירה. וכך, בדיוק כשם ש"מפריח היונים" נוטע בצופיו גאווה על שפתם ועל הקשר שלהם לתרבות העירקית, הוא מעורר גם גאווה (או למצער, מראה אפשרות של גאווה פוטנציאלית) הכרוכה בתחושת השייכות לתנועה הציונית. חשוב שנשאל את עצמנו מה האפקט של תחושת גאווה זו והאם אינה משככת ומרגיעה רגשות של אי נחת ושל כעס – בדיוק אותם רגשות שביטא דיין באופן מדויק ומתריס כל כך ב״אור מן ההפקר״?.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי