הרבי אמר: יש אלטרנטיבה

20 שנה בלי הרבי מליובאוויטש.

אני זוכר את המורה נכנס אלינו לכיתה, רגע אחרי ההפסקה, ואומר לנו – נערים מלאי להט – הרבי מליובאוויטש נפטר. מאז הדמות שלו מעסיקה אותי, דמות שהיה בה שילוב חד פעמי של לימוד פנימי עם עשייה חוצת גבולות ומדינות; אדם מופנם שנהיה היהודי האורתודוקסי בעל ההשפעה החשובה והמכרעת ביותר במאה ה-20, כזה שנשיאים וראשי ממשלות שיחרו לפתחו. האם האלטרנטיבה החב"דית צלחה? (פלאש90)

אבל מעבר לדמות החד פעמית, הרבי מליובאוויטש ביקש להעמיד אלטרנטיבה; בעיקר אלטרנטיבה למדינת ישראל. אל מול הצבא הישראלי הציבו בחב"ד את צבאות ה', אל מול הטנקים נעמדו טנקי חב"ד, והייצוגים הללו אינם משחק, אלא חשיפה של דבר עמוק יותר, שכדי להבינו, אדרש לסוגיית המאבק על הנשיאות, אך לא זה שאירע כאן אך לפני שבועות בודדים, אלא לפני שנות דור, בשנת 1956.

במכתב שכתב הרבי לנשיאה השני של מדינת ישראל הצעירה יצחק בן צבי, נמנע הרבי במכוון מלכנותו בתואר הנשיא וכינה אותו "פרזידנט" (אגב, גם את נשיא מדינת ישראל הנבחר ראובן ריבלין, נצר למשפחה חב"דית מיוחסת, הקפידו באחרונה בחלק מאתרי חב"ד להכתיר בתואר פרזידנט בלבד - ולא "נשיא"). בחתימת המכתב המובא כאן, שהוא בעיניי האמירה האישית העזה והתמציתית ביותר של הרבי על עצמו ועל כל מפעל חייו הארוך, מבקש הרבי: "סליחה על שפתחתי מכתבי בלי להקדים תארים וכו'", ומבאר מדוע נמנע מכך:

"מיום הלכי ל'חדר', ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה, שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות, הגזרות והשמדות. וכחלק מעתיד מזהיר זה, וכחלק מגאולה זו, יהיה 'נשיא זה מלך, לא נשיא שבט – אלא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו'. והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – 'ואמרת ביום ההוא: אודך ה' כי אנפת בי'. ולכן כל כך קשה לי להשתמש בתואר זה בקשר עם בני ישראל, בעת אשר יעקב קטן הוא ובני ישראל 'דווים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם'".

צריך לקרוא שוב ושוב את המכתב הזה, שכן מונחת בו כל תמצית הנהגתו ותודעתו העצמית של הרבי. עוד מינקותו - "מיום הולכי לחדר ועוד קודם לזה" -  סובבים כל חייו סביב דמיון "ציור הגאולה העתידה". אכן, מצויים סיפורים רבים על גדולים שעוד בינקותם ניכרה בהם קדושתם, אך עדות עצמית מעין זו - על תביעת גאולה בלתי מתפשרת – דומני שלא נשמעה בידי שום גדול ישראל בדורות האחרונים.

הגאולה, לדידו, היא פיענוח רטרואקטיבי שיעניק מובנות לכל מצוקות הגלות, הגזרות והשמדות; מובנות כה עמוקה, שאף תביא להודאה על כל תהומות הייסורים שעברו על ישראל משך כל הדורות. הייסורים הללו היו ידועים לרבי עוד מינקותו. עוד בהיותו בן שלוש, בתקופת הפוגרומים ברוסיה, הסתתרה עמו אמו בבית מרקחת, דרך תקופת הנאציזם, שבה נספו רבים ממשפחתו (כולל אחיו, דובער, שנרצח בידי הנאצים בבית חולים לחולים כרוניים) ועד הימלטותו ברגע האחרון מאדמת אירופה הבוערת אל הקרקע הבטוחה בארצות הברית.
 

רק בשביל דגל?
 

מכיוון שהרבי לא ראה שאכן הגיעה העת שבה ישראל כבר אינם מלאים ייסורים, הרי שהתקשה לראות במדינת ישראל את הגשמת החלום היהודי לדורותיו ואת נשיא המדינה כמייצג את הגאולה ואת הקיום היהודי כולו. לדידו, השם "נשיא הדור" שמור לאדמו"רי-נשיאי חב"ד, המנהיגים את כלל היהודים כולם באשר הם, ולא לאדם המייצג רק את מדינת ישראל.

בדומה לחוסר שביעות רצונו מפניה של המדינה ומייצוגיה, התבטא גם הרבי מיד לאחר ה' אייר תש"ח בכאב: "האם סבלנו 1900 שנה רק בשביל שיהיה לנו דגל ונציגות באו"ם?", ואף אמר כי ייסוד מדינת ישראל, שאינה מושתתת על יסודי התורה, עיכבה את הגאולה למשך כמה וכמה שנים. גם לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים שלל הרבי את אמירת ההלל ביום העצמאות, משום שהיה להוסיף בעקבותיו בתורה ובקדושה, אולם תחתיה נוספה ההרגשה של "כוחי ועוצם ידי".
 
אלא שהתנגדותו של הרבי למדינה לא היתה התנגדות כשלעצמה (וזאת במובהק בשונה ממתנגדי הציונות החרדיים הקלאסיים, שאינם מתיימרים להציע הצעת גאולה אחרת או בכלל פרוגרמה אחרת, פרט לשימור הישן ואחיזה בו בכל דרך), אלא התנגדות שבצדה הצעה מהותית ועמוקה יותר לגלות. הרבי תבע בלא הרף אלטרנטיבה. כל כהונתו, החל בההתוועדות הראשונה בי' בשבט תשי"א, היתה כולה אלטרנטיבה של תביעת גאולה. וככל שנקפו השנים, כך הלכה תביעה זו והתלהטה יותר ויותר, עד שנותיו האחרונות, שבהן נהייתה התביעה לגאולה, והקריאות לבוא המשיח – גולת הכותרת של כל דיבוריו ומעשיו.  
 

מלכות של חסד

מהו אופיה של הגאולה בעיני רוחו של הרבי? בניגוד לתפיסת הציונות הדתית בגרסת "מרכז הרב", המזהה את הגאולה עם המקום ועם גאולת ארץ ישראל, הרי שהגאולה החב"דית היא גאולה כלל עולמית ואינה תלויה במקום ספציפי – בארץ ישראל. בשל כך גם אין סיבה שהרבי עצמו יהיה בארץ ישראל (כל עוד לא באה הגאולה השלמה), אלא אך ורק במרכז האוניברסלי החשוב ביותר, לאמור: ניו יורק. הגאולה האוניברסלית והמטא-מקומית חורגת ממקום מסוים, שכן היא נעשית באמצעות "עבודתם של ישראל בכל מדינות העולם" (דבר מלכות, ויגש תשנ"ב, עמ' 3) ואף חורגת מהקונטקסט היהודי בלבד, שכן יש לפעול באופן אקטיבי לזהות הכלל-עולמית, דבר שהתבטא בעידודו של הרבי לקיום שבע מצוות בני נח באומות.

גם הסימנים שהוא מזהה כסימני גאולה אינם רק סימנים המכוונים לעם ישראל, אלא סימנים כלל עולמיים: נפילת הגוש המזרחי, תום המלחמה הקרה וסיוע ארצות הברית – המכונה אצלו "מלכות של חסד" וזוכה מצדו להוקרה רבה בשל החופש הדתי שהיא מעניקה – לאזורים מוכי רעב ומלחמה, דוגמת אפריקה, ואף עליית הפמיניזם. נוסף על כך, השכינה, בזמן הגלות, אינה מרוכזת רק בארץ ישראל, אלא גם בבתי כנסת ובתי ממדרשות שבחוץ לארץ, ובעיקר, ב'בית רבינו שבבבל', שם היא "תמורת המקדש שבירושלים ("המקום אשר יבחר ה'"), שבו עיקר השראת וגילוי השכינה". כלומר, במרכז העצבים החב"די שבברוקלין, ביתו של חמיו, הרבי הריי"צ, שאחריו הוא ביתו שלו – הרבי מליובאוויטש.

ניתן כמובן לשאול אם יש ממש בחלופה החב"דית, אם האלטרנטיבה הזאת צלחה. אך ניתן וראוי לשאול שאלות רחבות יותר: האם תיתכן גאולה המאחדת את הממד הפרטיקולרי עם זה האוניברסלי שהציע הרבי, כזו המתיכה את הגאולה המקומית והציונית עם זו החורגת מגבולותיה? גאולה המשלבת את מדינת ישראל הקיימת עם תביעה בלתי מתפשרת ממנה לערבות ולאחריות דתית לכל יהודי באשר הוא? אל מול פועלו המרשים של הרבי, קשה להיוותר אדיש לשאלות אלו.

אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת "שיח יצחק" ועורך מוסף השבת ב"מקור ראשון". ספר שיריו השלישי "מי שנפלה עליו מפולת" רואה אור בימים אלו בסדרת "ריתמוס" של הוצאת הקיבוץ המאוחד

שמואל רסקין מתגעגע לרבי שלא הכיר

 הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי