על החובה והאחריות שבזעקת איכה

ט' באב, 19 בנובמבר שלנו (אף שהקדים בהרבה את זה של האמריקאים), הוא הזמן המתאים ביותר לדבר על שנאת חינם, ולכן כמה מתאים היה לכתוב כעת מאמר על מחיריה של שנאת החינם. האמת היא שעל הדברים החשובים הללו כתבתי בבמה אחרת, המונית יותר; אבל בבמה הזאת, שקהל הקוראים שלה מחויב יותר ופתוח יותר לרעיונות מורכבים, אני דווקא רוצה לדבר על משהו אחר, צפוי קצת פחות. אני רוצה להתייחס למצב הקיומי של הצעקה, של הזעקה (שמתכתב גם עם ההזעקה שנהיתה לפסקול של הקיץ הקודם), ועל הכוח והמהות והפוטנציאל והסכנות שבקריאה הקיומית "איכה". על המילה הזאת, על הקריאה הזאת, על הצעקה הזאת אני רוצה לדבר.

"הצעקה" של מונק. איכה - איזו מילה נוראית
איכה זו מילה נוראית. כמה חלל פתוח היא מותירה אחריה, מבלי להותיר לנו במה להיאחז. הבן דוד היומיומי שלה, ה"איך", או ה"איך ייתכן" או ה"אני לא מאמין איך זה קורה" – כולם קלים יותר לתפעול ומסתיימים במושא שעליו אנחנו תוהים ושואלים. אבל כשה"איך" הסגור והמתכנס והרוטן נהפך ל"איכה", הוא נהפך לפתוח. זו אינה מליצה; זו רמה אחרת של קיום. זו אינה קריאה על הקטסטרופה שבאובדן המושא שעליו מתאבלים ("איך"), אלא בעיקר על חוסר היכולת לתפוס את הסיטואציה כולה ("איכה"). זו שמיטת קרקע. איכה. זו אולי המילה הכואבת ביותר שאני מכיר בשפה העברית. ויש מצבים שונים שבהם אנחנו משתמשים בה.

איכה ישבה בדד 

גם המדרשים מספרים שבתקופות שונות המילה "איכה" נאמרה בידי מנהיגים ונביאים שונים. במדרש איכה כתוב כך:

"שלשה נתנבאו בלשון "איכה": משה ישעיה וירמיה.
משה אמר: איכה אשא לבדי וכו' (דברים א', י"ב)
ישעיה אמר: איכה היתה לזונה (ישעיה א', כ"א)
ירמיה אמר: איכה ישבה בדד (איכה א', א').

"אמר ר' לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין: אחד ראה אותה בשלוותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם'; ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר 'איכה היתה לזונה'; ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה בדד'".
 

 
"זכות הצעקה", נקמת הטרקטור. רשות הדיבור לחבר ייאוש
 

במילים אחרות, תחת משה נשמטה הקרקע כשמיאן להבין כיצד הוא אמור להוביל את העם הזה במדבר לבד; תחת ישעיהו נשמטה הקרקע כשלא האמין מה נהיה מן הפשעים והחטאים של העם הסורר הזה; ותחת ירמיהו נשמטה הקרקע כשראה את החורבן של ירושלים במו עיניו. אומרים שגם חטא המרגלים אירע בט' באב, ואפשר להוסיף לרשימה הזאת של אומרי ה"איכה" גם את חוסר האמונה של המרגלים ביכולת להתיישב בארץ. זה בלתי אפשרי מבחינתם, זה אבוד לגמרי. איכה.
 

לתבל את זעקות הסירנות

האמת היא שזה מקביל במידת-מה לדברי המדרש: לפעמים אנחנו קוראים "איכה" כשאנחנו מתבעתים אל מול האתגרים הנכונים לנו במדינה הזאת ואיננו מבינים כיצד נוכל להם; כיצד נוכל להגשים כאן את החלום הלאומי שלנו. או-אז אנחנו חוטאים בחטא המרגלים (ולהזכירכם, יש עליו עונש די מייגע של יציאה לסבב מתיש וארוך, עד יעבור דור).

"אם תקשיבו היטב להקשרים שבהם היא נאמרת, תשמעו שאיכה היא לא סתם מילת קריאה. זוהי הצעקה האולטימטיבית. היא קריאת המעמקים של חוסר האונים של האדם באשר הוא אדם. זו לא מילה הומניסטית; ההפך הגמור. איכה היא השם המפורש של האבסורד " ולפעמים אנחנו קוראים "איכה" כשאנחנו מתבעתים לנוכח העיוות הנורא שנהיה מאיתנו, מן הגזענות ומן ההסתה ומן האלימות; מן הרדידות הפושה בכול. זוהי זעקתו החשובה של ישעיהו. ולפעמים אנחנו זועקים את ה"איכה" של ירמיהו, על ערכים שאבדו ונשרפו ונחרבו, ולא נפסיק לזכור אותם עד שייבנו כאן מחדש. כפי שנאמר: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה".

המדינה שלנו והחיים בה מזמנים לנו הרבה מצבים קיומיים של "איכה": בפערים הכלכליים, במרחק של הפריפריה מן המרכז, ב(אי)שוויון ההזדמנויות, בהפליית נשים ובאלימות נגד נשים, במצב של מערכת החינוך, במלחמות שלנו עם שכנינו, בשחיתות של מנהיגינו ועוד ועוד מצבים שהזעקה "איכה" יפה להם. אבל חשוב שנזכור שכשאנחנו נתקעים רק בקריאות האיכה שכרגע ציינתי, אז אנחנו נכנסים לכרוניקה של חורבן ידוע מראש – מהמרגלים, דרך משה, ישעיהו וירמיהו.

בט' באב אנחנו זועקים אמנם את זכר זעקתו של ירמיהו, אבל זו גם התזכורת שלנו לשאר ימות השנה - לאזן את הזעקות שלנו באמונה ובאופטימיות חסרת פשרות כדי שנוכל לאתגרים הקמים עלינו, גם אם נצטרך למצוא את הדרכים להפוך קש לזהב. בל נשכח שישעיהו, שזעק "איכה היתה לזונה קריה נאמנה!", הוא גם הנביא של הנחמות הגדולות. בשבת חזון שלפני ט' באב אנחנו מפטירים בדברי התוכחה האדירים שלו, "למה לי רוב זבחיכם חגים ומועדיכם שנאה נפשי! עשו משפט" – זה מה שחשוב, ואם לא תבינו את זה, לא תהיו כאן.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי