"ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שבה דתיים וחילונים הגיעו לפשרה בקשר לטיפול בחולה הסופני"

מהו מעמדם ההלכתי של עוברים מוקפאים? האם מותר להאכיל שובתי רעב בכפייה? מה חשוב יותר – שלמות הגופה או הצלת חיים בעזרת תרומות איברים? מה מסביר את עמדתה המתירנית של ההלכה ביחס לטכנולוגיות פריון בראשית החיים ואת עמדתה השמרנית ביחס להתערבויות רפואיות בסוף החיים? שאלות סבוכות אלו ואחרות הן תחום עיסוקה של הביו-אתיקה היהודית, ענף מחקר ייחודי שבו עוסק קומץ של חוקרים. פרופ' יחיאל בר אילן מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב הוא אחד מהם.

האם לאדם יש זכות להחליט על סיום חייו? (תצלום אילוסטרציה: ת'ינקסטוק)
בימים אלה רואה אור ספר חדש של בר אילן, "Jewish Bioethics: Rabbinic Law and Theology in Their Social and Historical Contexts", בהוצאת קיימברידג'. בפתח הספר בחר לכתוב בעברית "דע מאין באת", ולדבריו, זה המוטו המניע אותו לאורך כל הקריירה האקדמית שלו. הוא נולד בירושלים לפני 48 שנה, אביו רב וגם הוא עצמו התחנך בישיבות לפני שלמד רפואה בטכניון והתמחה ברפואה פנימית.

"התגלגלתי לתחום הביו-אתיקה חצי במקרה", הוא מודה, "כדי להתקדם בעבודתי כרופא בבית החולים איכילוב, נדרשתי לפרסם מאמרים, ואז פניתי לאהבה הישנה שלי: פילוסופיה. ב-2001 פרסמתי מאמר ראשון, שעסק בערך המוסרי שבשכנוע חולים לקבל טיפול. מכאן והלאה התחלתי לשלב רפואה ופילוסופיה – שילוב שהוביל אותי לעיסוק בביו-אתיקה, כלומר, בסוגיות בנות זמננו של אתיקה רפואית, ששמה דגש על זכויות אדם, דמוקרטיה ואיכות הסביבה בעידן של טכנולוגיות חדשות".

בר אילן מגדיר ביו-אתיקה יהודית כשימוש במקורות היהודיים לצורך העמקה של ההתייחסות לנושאים הקשורים לגוף האדם. "לדעתי הממד היהודי מוסיף לדיון המשפטי-חילוני את המורכבות החסרה לו – זהו כר לשיח רב רבדים על בעיות שאין להן מענה פשוט", הוא אומר.

לפעמים נדמה שהמורכבות הזאת מקשה את חיי החולים.

"לא בדיוק. הרבנים החרדים רגישים מאוד לסבל האנושי. לכן, הם נוטים לדבר בשני קולות: קול ציבורי, שהוא לעתים חמור ומחמיר, וייעוץ בינאישי, שהוא בדרך כלל מקל מאוד. למעשה, במקרים רבים הציבור מחמיר בהרבה מאשר הרבנים. לעתים ריבוי הקולות מובנה במסורת. ההלכה עשויה להיות מקלה, אך מקורות אגדיים וקבליים הם תובעניים יותר.

"לדוגמה, רבנים מתירים הפלות במקרים מסוימים, אך בקרב הציבור החסידי, ההתנגדות להן אדירה. בשום מקום בהלכה גם אין איסור על שימוש באמצעי מניעה. לעתים רבנים מתירים לזוגות דתיים להשתמש באמצעי מניעה לצורך תכנון המשפחה - שמירה על מרווחים נוחים בין לידה ללידה".

חוק החולה הנוטה למות

פרופ' יחיאל בר אילן ספרו של בר אילן מציג שלל סוגיות הנוגעות ליחסים בין החברה, הרפואה והמדע מתוך נקודת המבט של ההלכה היהודית, בצד ניתוח היסטורי של התפתחות המחשבה היהודית האורתודקסית ביחס לאתגרים שהציבו המדע והרפואה המודרניים. בין השאר, הוא סוקר את החששות של הממסד האורתודוקסי היהודי מהתפתחות טיפולי הפוריות ומספר כיצד הם יושבו ומדגים כיצד במקרים מסוימים, המחשבה היהודית העניקה לגיטימציה לשכלולים טכנולוגיים ברפואה (למשל, אבחונים גנטיים, מניפולציות רפואיות בעובר בשלבים מוקדמים של ההיריון), ובמקרים אחרים (הגדרת המוות המוחי), מנעה אותה.

אחת הסוגיות הבולטות בביו-אתיקה נוגעת לסיום החיים: אם לאדם זכות להחליט על סיום חייו. בישראל פועלת אגודת לילך, המבקשת לקדם את הזכות האוטונומית של האדם להחליט על הפסקת הטיפול בו. בשווייץ ובמדינות נוספות קיימת אפשרות של "המתת חסד אקטיבית" או "סיוע להתאבדות", ובמדינות אחרות קיימות פרקטיקות ל"המתת חסד פסיבית", שבהן לא מסייעים באופן אקטיבי לסיום החיים, אבל מנתקים ממכונות.

מהי עמדת הביו-אתיקה היהודית כלפי המתות חסד?

"חוק החולה הנוטה למות, שנחקק בשנת 2005 תחת שרביטו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג, היה פריצת דרך חשובה בתחום האתיקה הרפואית ובתחום יחסי חברה, דת ומדינה בישראל. ישראל היא למעשה המדינה הראשונה בעולם שבה דתיים וחילונים הצליחו להגיע לפשרה בקשר לטיפול בחולה הסופני.

"הוועדה המליצה על רעיון נועז: לחבר מכונות הנשמה לשעון שבת אשר ייטען מחדש אחת לכמה ימים. חולה שהביע מבעוד מועד את רצונו למות אם ייקלע למצב סופני לא ינותק בפועל ממכשיר ההנשמה – אך המכשיר לא ייטען מחדש. יש הרואים בהצעה זו 'התחכמות'. אני נוטה להסכים עם פרופ' אסא כשר, מחברי הוועדה, כי מוטב פתרון מתחכם הזוכה להסכמה רחבה על פלגנות בין דעות פשוטות וישרות".

חוק החולה הנוטה למות מפרט את סוג ההנחיות המקדימות שאדם יכול לתת על הטיפול בו אם יגיע למצב סופני. החוק משלב בין כבוד לרצון היחיד לפתרונות פרגמטיים המבוססים על המחשבה היהודית. לדברי בר אילן, אנו יוצאים נשכרים מהשילוב בין עקרונות מערביים ובין רעיונות מתוך המחשבה היהודית. שילוב זה מאפשר טיפול עמוק יותר בשאלות האתיות שעל הפרק.

עוברים מוקפאים נחשבים למים

אחד מנושאי הוויכוח הבוערים בין אנשי דת לרופאים הוא תרומות איברים מהמת לצורך הצלת חיים. "מצד אחד, על פי ההלכה, אדם צריך לתת ממה שיש לו כדי להציל חיים", אומר בר אילן, "מצד שני, לקיחת איברים מהמת עלולה להיחשב כחילול כבודו. לפי הרב וייס, הדרישה לתרומת איברים לאחר המוות נחשבת רדיקלית – זו בקשה גדולה מדי ממשפחת המת. הרב פיינשטיין, לעומת זאת, מציע לתקן את המידות באופן שיפחית את עוגמת הנפש שאנשים חשים בשל קבורת מת שאינו שלם. מבחינה זו, זוהי שאלה של זהות – מה ראוי לרצות".

• " בר אילן מגדיר ביו-אתיקה יהודית כשימוש במקורות היהודיים לצורך העמקת ההתייחסות לנושאים הקשורים לגוף האדם: לדעתי הממד היהודי מוסיף לדיון המשפטי-חילוני את המורכבות החסרה לו – זהו כר לשיח רב רבדים על בעיות שאין להן מענה פשוט " קיים ויכוח בשאלה אם אפשר לקחת איברים רק לאחר מות המוח, או שצריך לחכות גם למות הלב - ציפייה שמפחיתה את הסיכויים להשתלות איברים מוצלחות מהמת.

"מכיוון שמקורות ההלכה לא עסקו בנושא מות המוח, אני מאמין שבתחום זה השאלה האמיתית היא אם יש לציבור הדתי אמון ברופאים. האם הציבור חושש שרופאים ינצלו לרעה את הערך הצלת חיים? האם ימהרו לנתק חולה מהמכשירים בניסיון להציל חולה אחר? מחקר גילה כי רוב הרבנים המקלים, התומכים בקביעת מוות על פי מות המוח בלבד, הם רבנים ממסדיים המעורבים בחיי הקהילה ושגם שירתו בצבא. לעומתם, רוב המצדדים במוות לבבי חשים מנוכרים לממסד או מרוחקים ממנו – הם עדיין חיים במעין שטעטל בתוך ישראל, מרגישים וגם נתפסים כ'אחרים'".

כיצד מתייחסת הביו-אתיקה היהודית לעוברים מוקפאים שנוצרו בטיפולי הפריה חוץ גופית?

"לעוברים מוקפאים אין מעמד הלכתי. מכיוון שהם בני פחות מ-40 יום ומצויים מחוץ לגוף האישה, הם נחשבים למעין מים".

מה דעתך על הזנה בכפייה של שובתי רעב?

"אין תוקף להנחיות מקדימות של מתאבדים המבקשים שלא להציל אותם. על כן, הימנעות או איסור על הזנה של אסירים הנוטים למות מחמת הרעבה עצמית ואשר איבדו את צלילות דעתם היא צעד חסר תקדים באתיקה הרפואית. החוק הישראלי אינו מכיר בהנחיות מקדימות האוסרות הזנה, אפילו בנסיבות של מחלה סופנית".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי