מה למדתי מיהדות ארצות הברית

שבתי מאמריקה. בסך הכול מחצית החודש ביבשת, במסע מהחוף המזרחי למערבי, לא כולל מזוודה שנעלמה במהלך הקונקשן וחזרה קרועה. כמה חברים כבר שאלו בחצי חיוך אם אכתוב. מה יש לי לכתוב אם הייתי שם כה מעט, השבתי, אבל הם אמרו "דווקא לכן". כי כדי לכתוב, או שאתה שם כל החיים או שאתה שם רק שבועיים. אין באמצע, הטעימו.

אז הנה אני כותב, לא כמגלה את היבשת ולא כמומחה לדבר, אלא על אספקטים מסוימים מאוד בה שנפגשו והדהדו בי.

ולפני הכול, היומרנות.

 
עבודתו של הצלם ג'ואל סטרנפלד, "Aeriel". רצון לייצר חלופה לאירופה השוקעת

הרצון הזה ללכת בגדול, לייצר חלופה ממשית לאירופה השוקעת, לדקדנס של הנצרות השלהי-ימי-ביניימית; חלופה שלמעשה תמוסס את הלאומיות הצפופה של אירופה ותבקש להציע תחתיה עולם חדש. וכן, אני מוכן להשתמש אפילו במונחים כמו תיקון עולם וראיית צלם אלוהים באדם באשר הוא.  

ההמצאה הנקראת "ארצות הברית" – המאגדת מהגרים רבים מאינספור ארצות מוצא – יכולה גם להיתפס כסוג של בקשה (יומרנית למדי, יש להודות) של גאולה, של הוויה שבה כל אחד זכאי לחירות, לחיים ולבקשת האושר. כי מה היא גאולה אם לא "תנועה של יחיד או של קהילה מן הפריפריה של ההיסטוריה אל מרכזה" (הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "דברי הגות והערכה").

ובארצות הברית אכן התרחש, ועודנו מתרחש, ניסיון כזה של תנועה ומעבר של מיעוטים שונים מהפריפריה אל המרכז; תנועה שבסיסה נעוץ בעצם ההתגוונות האנושית שבה, וכל נסיעה קצרה בסאבוויי הניו יורקי הולמת בך בעוצמת הגיוון שבה. תחושת הזרות אינה קיימת כבמקומות אחרים בעולם, שכן המקומיות והזרות מקבלות כאן הגדרות חדשות מהמקובל.

עיר עז לנו ניו יורק

הסופר היידי שלום רבינוביץ', המוכר בשם העט שלום עליכם, שהיגר מרוסיה לארצות הברית בראשית המאה ה-20, תיאר את השוויון האתני התשתיתי שנגלה לעיניו עם בואו לניו יורק בשפה ציורית ונאיבית, אך בבסיסה עדיין רוחשת אמת:

"אז ישיר פיני לאמריקה המדינה ולקולומבוס רב העלילה שיר כבוד ותהילה: עיר עז לנו ניו יורק; בה גר כל ירוק; איטלקי ויווני, כוש ויפני, הונגרי וגליצאי, יהודי וליטאי, בן-ברית ושאינו, חייט עם כלי-זינו [...] ואפילו איש איטר יד ימינו, המשמש מוהל בסכינו – מה טוב חלקם, מה יפה גורלם, כולם עושים חיים בעמלם" (שלום עליכם, "מוטל בן פיסי החזן", תרגום: יצחק דב ברקוביץ).

אמריקה נבנתה אפוא על סיפור התקדמותם הרצופה והבלתי מתפשרת של החירות והשוויון. המחלוקות הפוליטיות בתולדות ארצות הברית נסבו על משמעותם של אלו, אך לא על צדקתם.

השוויון המדובר הוא בהכרח גם שוויון ביחס למוצא הלאומי, וארצות הברית ביקשה לייצר לאומיות הכוללת את הלאומים כולם: אוניברסליזם לאומי (אמנם, אותו אוניברסליזם לאומי בסופו של דבר קיבל גם פנים לאומיות רדיקליות, וארצות הברית הפכה את הלאומיות האמריקאית לדרגה של קדושה שאינה מצויה במקום אחר. כך, על פי התפיסה האמריקאית, אמריקאים – הכוללים את העמים כולם – הם העם הנבחר שיועד בידי אלוהים לגאול את העולם).

• " הקהילתיות שנגלתה לעיניי בארצות הברית היתה מעוררת קנאה משהו, בעיקר בשל ההזמנה השבועית – ולא רק החד שנתית – שהיא מייצרת גם למי שלכאורה איננו שותף מתבקש וטבעי בה. איני מדבר רק על הקידושים המרשימים והעניין הגלוי בכל אורח מזדמן, אלא על העיניים הגדולות והמשתאות גם לאחר שבוע מעייף, על הידידות הגלויה ועל האכפתיות " ומה מקומה של מדינת ישראל, של ההתעקשות הנפלאה והקשה וחסרת הברירות שלנו, זה מאה שנים, לייצר כאן מרכז לאומי? דומני כי האתגר שארצות הברית מציבה נוקב, משום שאינו נשען על אנטישמיות והתנכלות ליהודים באשר הם. יתירה מכך: יהדות ארצות הברית מייצרת אנטיגון אמיתי למדינה בשל הצעת הזהות היהודית הלא-לאומית שהיא נושאת בכנפיה, הצעה שבה הקדושה נוצרת מעצם ההזרה של היהודי למרחב האנושי הסובב אותו.

מבט זה גם מבהיר בהבנה שלאחר מעשה את הכרעת ראשי הציונות, כולל הראי"ה קוק, לבכר זהות לאומית (והאם שיערו אז עד כמה תהיה זו מלאה במתח ובאתגרים ביטחוניים?!) על פני זו הדתית, שניתן להניח שתתרופף במדינה שבה כולם נהנים מחגורת הביטחון שנקראת כאן "כולנו יהודים".

סיכה בבלון הבורגנות

זהות גזעית של מיעוט מייצרת גם קהילתיות אחרת מרוב מה שמקובל בארצות הברית. הקהילות האחרות כאן לרוב הן דתיות, או דתית-חילוניות (אף שבתחום זה קיימות ראשית התעוררות וקהילות חילוניות הולכות ומתגבשות) והן פורשות גבולות גזרה ברורים, יהיו אשר יהיו. אולם ב"תרבות המובלעת" היהודית-אמריקאית, הזהות הגזעית היא הדבר המייחד את הקיום משיטפון היום יום ומעניק לה נבחרות ופנים. כך, כמעט כל יהודי שותף לאותה "עם-יוּת יהודית" (Jewish Peoplehood); למאמץ לתת מענה לשאלה כיצד אני חי את חיי כיהודי, כיצד אני מתיך את זהותי האנושית בזו המסורתית והיהודית ומייצר מהם יצירה אחת.

 
יהודי מפנה ספרי תורה מבית כנסת שהוצף במהלך סופת "קתרינה"

דומה כי בשל התכה זו, האתגרים התיאולוגיים שרובצים לפתח יהדות זו מטרימים את בואם אלינו, ולראיה, העיסוק ההולך וגובר במקומותינו בשאלות מגדריות וזיקתן לעולם הדתי. עם זאת, עדיין נדמה לי כי אמנם הרעיונות מתחילים שם, אבל כדי לקבל לגיטימציה שם הם צריכים להגיע לכאן, לקבל את הלגיטימציה של ההתרחשות פה, של היושבים כאן שיש להם מדינה על הראש ואויבים מכל עבר והכרעות יומיומיות מלאות קונפליקטים בעיצוב יחסי דת ומדינה.

אבל עיקר המגע של אורח מבחוץ אינו עם התיאולוגיה (ואף לא עם התלות בין הזהות היהודית ובין רווחה כלכלית, שכן אם אינך אמיד, אינך יכול לשלוח את ילדך לבית ספר יהודי), אלא עם הקהילתיות. כי הקהילתיות שנגלתה לעיניי בארצות הברית היתה מעוררת קנאה משהו, בעיקר בשל ההזמנה השבועית – ולא רק החד שנתית – שהיא מייצרת גם למי שלכאורה איננו שותף מתבקש וטבעי בה.

איני מדבר רק על הקידושים המרשימים והעניין הגלוי בכל אורח מזדמן, אלא על העיניים הגדולות והמשתאות גם לאחר שבוע מעייף, על הידידות הגלויה ועל האכפתיות (ואני מתעקש לרגע על ההגדרה הזאת ומסרב לקרוא לה, כפי שישראלים רבים נוהגים לקרוא לה - קיטשיות).

האם נוכל לייבא ולאמץ אלינו את האכפתיות הזאת אל תוך הקיום הצברי-קוצני שלנו, גם בשעת שגרה, ולא רק בשעת מלחמה ומצוקה? האם נוכל לראות מבנים רווחים ומצויים יותר של רבנות קהילה, שבה הרב אכן מציע מענה מקיף ורלוונטי ומעמיק לקהילתו? האם נוכל לדאוג שקהילותינו גם יכילו, ובטבעיות, את קהילת הרווקות והרווקים?

דווקא בחגים מתבקש הרחבת המעגל הקהילתי, שבהכרח עובר דרך המעבר האנושי הבסיסי ביותר – האכילה והשתייה המשותפת - שהרי גדולה סעודה שמקרבת, וכפי שלימד אותנו הרמב"ם:

"וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו', כי לחמם לנפשם ושמחה כזו קלון היא להם" (משנה תורה, הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה יח).

כי כאשר אדם אינו שותף לצער העולם, לחיסרון שבו, לכאב ולאומללות שבבסיסו ומבצֵר את עצמו בביתו, הרי שהדתיות שלו עצמה מתהפכת על קרבה ונחשפת כזעיר-בורגנות, כמעין תעודת ביטוח פתטית בפני ממשות הקיום. דווקא הזמנתו של הזר אל המרחב הפנימי שלי, אל ביתי, מערערת את קיומי המובן מאליו ומשלחת אותי אל המעֵבר לו, אל האלוהי שהממון והביטחון ממנו. דווקא הבאת האחר אל תוך הבית ודקירת בלון שביעות הרצון העצמית של החגים היא זו שמצילה את האדם מ"שמחת כריסו" ומביאה אותו ל"שמחת מצווה", לייחוד.

* אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת שיח יצחק. ספר שיריו האחרון "מי שנפלה עליו מפולת" ראה אור בריתמוס – הקיבוץ המאוחד.