הצרות כבר מתגבשות ליופי: רחל שפירא בראיון אינטימי

רחל  שפירא נחשבת לאחד מעמודי התווך של הפזמון הישראלי. שיריה, ובהם "כמו צמח בר", "שיר של יום חולין", "אנשי הגשם" ו"אדבר איתך", נעשו מזמן חלק מהקנון המקומי. בזכותם קיבלה את פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הזמר העברי ב-1999, ובאחרונה גם אות הוקרה על מפעל חיים בזמר העברי מאוניברסיטת בר אילן.

"נולדתי כפזמונאית", היא מספרת בראיון לקראת "אנשי הגשם", ערב מיוחד המוקדש לשיריה בהשתתפות החלילנית והמלחינה הבינלאומית הדר נויברג, המתופף והמפיק שי זלמן ומוזיקאים נוספים שיגישו לחנים ישנים וחדשים שנכתבו במיוחד לערב הזה, בצד שירים חדשים שטרם הולחנו, שתקרא שפירא עצמה. "אני מחברת מלידה. התחלתי לכתוב שירים מגיל צעיר מאוד, כבר בגיל 12, ומהר מאוד איתרתי שהז'אנר שלי הוא מילים מולחנות; מילים שמצטרפות למוזיקה. לקחתי מנגינות שאהבתי, עבריות ולועזיות, וחיברתי להן מילים משלי. זה היה סוג של ביטוי אישי, עצמי, שהגדיר אותי. זה היה מצב של חשיבה, טריטוריה של הרהור, פינת מחשבה. זה משהו שבזמנו נחשב מחתרתי, בעיקר בתקופה שבה גדלתי, בשנות ה-50, בקיבוץ שפיים. הרי זה לא היה מקובל לקחת לעצמך פרטיות או לעשות לעצמך מעין שעת הרהור. אבל זו היתה תגלית מסעירה ששינתה את חיי. אמנם לא הייתי טעונת אמביציה, ועולם המשוררים היה נראה לי רחוק, אבל המשכתי לכתוב לעצמי, לשלוח שירים לעיתוני הילדים הפופולריים אז 'דבר לילדים' או 'על המשמר' וכתבתי בשם עט אחר ומ"קיבוץ תל אביב"; זו נראתה לי הגדרה עצמית מתאימה".

סוד הכלי האילם
 

הפריצה הגדולה שלה לתודעת הקהל לא איחרה לבוא. במלחמת ששת הימים נפל חבר טוב שלה, אלדד (דדי) קרוק, והיא כתבה לזכרו את "מה אברך", שהתפרסם בחוברת מקומית בקיבוץ. יאיר רונזבלום, המלחין שהיה אז בשיא הקריירה שלו ושימש מדריך ומנהל מוזיקלי בלהקת חיל הים, הגיע לבית ההארחה בקיבוץ כדי להשתקם לאחר תאונת דרכים. הוא דפדף בחוברת ומצא את השיר. "אני מנסה לפעמים לדמיין את הרגע הזה. מה גורם לאדם להיתפס לשיר ולהחליט להלחין אותו", היא מתארת את הרגע המכריע הזה שעשה אותה מוכרת, "בכל מקרה, הוא לקח את השיר הזה איתו, הלחין אותו בלי ידיעתי ובא לקיבוץ כדי להשמיע לי אותו לפני שהשיר בוצע בידי להקת חיל הים עם רבקה זוהר בתוכנית הראשונה שלהם ('וביום השלישי')".
 

" משום שהפסנתר לא היה מכוון, גיליתי משהו שנהפך עד היום למושג ביצירה שלי: יש כלי אילם שצריך לדובב אותו. דברים שאמורים להיות מנוגנים ומשום שהם לא מכוונים או בגלל תקלה, הם לא מנוגנים. אולי התפקיד שלי בכתיבה הוא לחלץ מילים מהשבי הזה של האילמות".
 

הרגע הזה האיר לשפירא את דרכה, ובאותו הערב היא ניסחה לעצמה את התפקיד שלה ככותבת. "זה היה ערב קיץ", היא מספרת, "הם הגיעו לחדר האוכל, ויאיר ישב וניגן את מה אברך בפסנתר הלא מכוון שם. זה רגע בלעדי, כי מתוך ההתרגשות וההשתוממות הזאת - אני עד היום זוכרת את התקתוקים של הקלידים האילמים, אלה שלא השמיעו קול מפני שהפסנתר לא היה מכוון - גיליתי משהו שנהפך עד היום למושג ביצירה שלי: יש כלי אילם שצריך לדובב. אני קוראת לזה 'סוד הכלי האילם', דברים שאמורים להיות מנוגנים ומשום שהם לא מכוונים או בגלל תקלה, הם לא מנוגנים. אולי התפקיד שלי בכתיבה הוא לחלץ מילים מהשבי הזה של האילמות". השיר זכה להצלחה רבה, ובעקבות "מה אברך" היא התפרסמה בשמה האמיתי.

היא החלה לעבוד עם יוצרים כמו מוני אמריליו, ובשנת 71' הוציאו את שירם המשותף הראשון "ציפור בגשם", שביצעו דורית ראובני וחבריה בשלישיית פיקוד המרכז. שירים אחרים זכו אף אף הם להצלחה, כמו "ומתוק האור בעיניים", ואז החל גם הקשר שלה עם  נחום היימן ועם חוה אלברשטיין (שהיתה הראשונה שהקדישה תקליט שלם לשיריה ב-1978 - "התבהרות"), גלי עטרי, רוחמה רז ויוצרים מפורסמים אחרים, כמו אילנית, ירדנה ארזי, "הכול עובר חביבי" ואחרים.

"השיר 'מה אברך' היתה הפריצה לעולם הרחב", היא מספרת, "אבל אם תסתכל טוב, תראה שהוא כתוב למנגינה. אני חושבת שהכתיבה שלי תמיד קשורה מאוד להלחנה. לפעמים ההלחנה באה אל הטקסט, ולפעמים אני מחברת מילים למנגינה. זה המקור שלי, זה מה שעשיתי מאז ילדותי. יש משהו מרתק בדבר הזה - לנסות לחבר מילים למנגינה - ואני מניחה שגם הפוך. מצב הרוח של השיר קובע את הצירוף הנכון. זה מרתק אותי, מלהיב אותי ומקסים אותי; זה לא מעייף אותי בכלל".

השירים שלה, בלדות אישיות שמתויגות באופן מיידי מדי כ"שירי ארץ ישראל", מקפלים בתוכם סיפורים הקשורים למקום ולזמן, שירים שאינם מפחדים לנגוע בעצב הפרטי ולהפוך אותו ליופי. "אני חושבת שאני אוהבת בלדות אישיות, שירי משברים שמתארים עימות, בעיקר של דמות נשית  - אבל לא רק - מול קבוצה", מתארת שפירא את הנושאים שמעסיקים אותה, "יש תנועה בלתי פוסקת בין זרות לשייכות. לפעמים זה גלוי מאוד ולפעמים זה סמוי, אבל מי שמקדיש זמן, רואה את זה. ויש לי איזה צורך בהגדרה עצמית ובביטוי של חרדות ופחדים. אני לא כותבת בשביל מה שאנשים קוראים לו 'לשכוח מהצרות'. אני מתפרקת, ובמובן הזה, זה לא בידור טהור, אלא משהו אחר. במקום לברוח מהקושי של היומיום, הדרך שלי היא הפוכה. את היופי הזה, ביצירה ובמוזיקה, בשיר המחורז ובקול האנושי, אני רוצה לברוא מתוך הקושי".

נושאים אחרים שעולים מהשירים שלה קשורים לסתיו הישראלי, עונה שהיא אוהבת במיוחד. "אני אוהבת סתיו. זו עונה שאני מרגישה שיש בה כוח מתקן, משהו שמפייס בין הקיץ לחורף. אני אוהבת גם שעות ערביים; זה אותו הדבר: חלק של השנה וחלק של היום, ויש לי אמונה תמימה שמשהו טוב יבוא משם", היא מתארת, "עד היום, בשעות ארבע-חמש אחרי הצהריים קורים דברים דומים בכל התרבויות, בכל העולם: יש נינוחות כזו, משהו שאני מרגישה שאולי מגיע מהקיבוץ שבו לוקחים את הילדים הביתה, תחושה של שיבה הביתה. וגם הסתיו הוא כזה. שירי הסתיו הראשונים שלי היו מושפעים מהמשוררים שקראתי, אלה שידעו מהו סתיו באירופה; משהו עצוב כזה. ואני אוהבת את העצב הזה. 'עמוק עמוק העצב בעיניים' - אני משוגעת על זה. אבל אז גיליתי שבשירי סתיו אחרים שלי יש משהו אישי יותר, כמו בשיר 'דרישת שלום': רגעים של נחת שאני מרגישה בהם בבית".

להוציא שירים מהשגרה

לשפירא, שהיתה מורה לחינוך מיוחד והתמחתה בבעיות קריאה ודיסלקציה, יש יחס מיוחד לשפות. "אני מוקסמת משפות, מעברית במיוחד, אבל גם מכל השאר", היא אומרת, "תמיד כשמתפרסמת רשימה של שפות שנכחדות, ואף על פי שאני לא מדברת אותן, זה מעציב אותי שהניואנס הקטן הזה הולך לאיבוד. לגבי העברית, היא כוללת כמה שפות. יש עברית חדשה ויש ישנה, עברית של הסלנג, עברית של מקומות. אני מוצאת את עצמי מקבלת השראה ממקומות לא צפויים, ודרך היצירה אני מתחברת אליהם, כמו השיר שמבוסס על כמה פסוקים של הרב קוק 'כשצריך כל אדם', שיר על נר שמדבר על אור פנימי. השיר מבוסס על שיר שלו, אבל מה שמדבר אליי זה ההומניטריות שבו. אני לא מבית מדרשו של  הרב קוק, אבל היצירה מחברת בין דברים שונים, מקומות שונים, וזה יוצר משהו חדש".
 

"אבל השפה משתנה", היא מספרת, "השפה הכי עשירה היתה לי כשהייתי ילדה. לא פחדתי משום דבר, והכול הקסים אותי. אבל השפה עברה דיאטה, לפעמים חמורה. וגם השפה שלי נעשתה רזה יותר. אני זוכרת את השיר של חוה אלברשטיין למגינה של יוני רכטר שנפתח במילים 'הם מצאו גוויה'. זה דיון על מי נושא באשמה של אקט אלים. היום אולי לא הייתי מעזה לפתוח ככה שיר. אבל בזמנו, שום דבר לא הפחיד אותי. אני מקיימת לפעמים דיונים עם זמרים שאומרים לי שהם לא יכולים לשיר משהו. אבל אני תמיד אומרת, 'אפשר לשיר הכול'; זה רק עניין של מוסכמות".

שפירא גם כתבה גרסאות לועזיות לשירים לועזיים, ובהם "בראשית" של דון מקלין בביצוע גלי עטרי, "מגבוה" של ג'ולי גולד בביצוע רוחמה רז ו"שדות זהב" של סטינג, בביצוע דורית פרקש. "יש שירים לועזיים שאני מאוד אוהבת, שיש בהם משהו מיוחד בטקסט. אם היופי טמון במנגינה, אז אני כותבת גרסאות מאוד חופשיות שלי להם, אבל יש מקרים, כמו בשיר 'בראשית', שבהם הטקסט עשיר, ואני משתדלת להישאר נאמנה להם. אבל אפשר לראות משהו מעניין בשיר כמו 'From a Distance', שיר של בט מידלר שתרגמתי וקראתי לו  'מגבוה' בגלל שתי נקודות שנראות שם - העולם נראה ממרחק ומקרוב. לימים פגשתי את המחברת של השיר ג'ולי גולד, והיא סיפרה לי שזה נבחר להיות שיר ההשכמה של האסטרונאוטים בחללית מירס. אמרתי לה שבעברית זה נקרא 'מגבוה'. אני חושבת שזה מין 'תעלול של הגורל', כמו שדילן היה אומר".
 

הערב בבית אבי חי מרגש את שפירא. "אני אוהבת לשמוע ביצועים חדשים ולרענן, אני קוראת לזה, 'להוציא שירים מהשגרה', כי לשירים מוכרים כבר לא מקשיבים. אני סטודנטית של השירים שלי; אני עדיין לומדת מהם הרבה. תראה, כשערכתי ספר של השירים שלי וקראתי אותם מחדש, למדתי כמה אני אוהבת את המקום הזה. לפני זה לא היתה בי תודעה בוערת כזו. לא ידעתי שאני מפה ושלא אזוז מפה. לא הבנתי איך לא שמתי לב לזה קודם; הרי זה היה מונח לי מול העיניים".

לכל הפרטים על האירוע "אנשי הגשם"
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי