דווקא עכשיו: על פרויקט השירה הנשי והדתי יהודי-ערבי של גילית חומסקי

בעיצומם של ימים שבהם נראה שאינתיפאדה שלישית מתרגשת על הארץ, בעת ממטרים קשים של פחד ודם, דומה שריאלי יותר לקדם הגירה ישראלית המונית לברלין מאשר פרויקט אמנותי דתי יהודי-ערבי המבקש להפגיש בין נשים משני צדי הגבול והשפה על בסיס מכנה משותף של זהות אנושית.

ואולם, זה בדיוק מה שעושה כעת המשוררת והסופרת גילית חומסקי, בפרויקט שנקרא "אישה אני שיר", שהיא עורכת ומפיקה. הפרויקט עלה באחרונה באתר גיוס ההמונים הד-סטרט, והוא מתקשה, בעיקר בשל המצב המתוח, לגייס תמיכה. גולת הכותרת שלו כוללת הוצאת אנתולוגיית שירים של שירי משוררות ערביות-דתיות המתורגמים לעברית בידי משוררות יהודיות-דתיות. תמונות מראה בתוך מראה במזרח התיכון המסוכסך. אחר כךמתוכנן גם מופע.

"אני לא אדם פוליטי", מבהירה חומסקי בראיון שמתקיים בביתה הזמני בירושלים, שם היא כותבת את ספרה החדש. "המוטיבציה לפרויקט היא סקרנות ורצון לקרוא שירה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה שהכול בזמן הזה פוליטי. יום אחרי שצילמנו את המשוררת בַּכּל סלרואי בשביל הסרט לדף ההד-סטרט, ירו ביהודה גליק במרכז בגין בירושלים. בַּכּל קראה שיר מאת המשוררת הלבנונית נדיה טוני, בתרגומה של המשוררת סיון הר-שפי. השיר נקרא 'ארצי' – וזה לא היה פשוט. אבל באותה המידה, זה היה גם מדהים ומרגש. השיר של המשוררת הלבנונית קיבל ביטוי מושלם אצל בַּכּל של אותו יום. שתינו חווינו את הקושי, ובה בעת - את התחושה הברורה שזה פרויקט שאנחנו חייבות להמשיך".

ובאמת, כשקוראים את מילותיה של טוני הלבנונית, אפשר בקלות לחשוב שאלו מילותיה המקוריות של המתרגמת הר-שפי, תושבת ההתנחלות תקוע. הארץ היא אותה הארץ, הים הוא אותו הים, והירדן אותו הירדן: "לארצי ארוכת-הגפיים, זרועות של נביא / ארצי, שגבולותיה צהובי שנאה ושמש, / בה הים טומן מצודות זהב: / ערים טבועות, / פלאות, גנים. / ארצי, בה החיים הם ארץ זרה. / ארצי, זיכרון / של גברים קשים כרעב, / ושל מלחמות עתיקות עוד יותר / ממימי הירדן".

אותה הגדרה עצמית

גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת ילידת בני ברק. ספרה האחרון "גחליליות" (בהוצאת ידיעות אחרונות), היה רומן שחזר אל חוויותיה כילדה דתית-לאומית בעיר ילדותה ההולכת ומתחרדת ונכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר לשנת 2013. גם פרויקט "אישה אני שיר" יוצא כאמור מתוך נקודת המבט הדתית-לאומית שלה, והוא עושה זאת בצורה מעט מפתיעה – הוא מציע לה פרשנות חדשה ורחבה.

"העניין שלי בשירה ערבית התחיל לגמרי במקרה", מספרת חומסקי,  "נכנסתי לחנות ספרים שיש בה קומה עם שולחן וספות ואפשר לשבת בה ולקרוא וחיפשתי משורר חדש לאהוב. ערמתי לי ערימה של כל החשודים המידיים – משוררים בני דורי בעלי רקע דתי-לאומי זהה - חלקם משוררים נפלאים. אבל באותו היום זה לא עבד לי. לא הצלחתי למצוא שם הזדהות או התפעמות.

"מתוסכלת, שלפתי את כל הספרים של המשוררים שמעולם לא שמעתי עליהם. אחד מהם היה של המשוררת נעמי שיהאב -נאי, ילידת ירושלים המגדירה את עצמה פלסטינית וחיה כיום בטקסס. זה היה בינגו. היו לה שירים על ירושלים, על עם ועל אמונה ועל מלחמות ועל כתיבה – מצאתי אצלה את אותו שיקוף נפש שחיפשתי".

שיקוף נפשי של חיים דתיים-לאומיים, רק בערבית.

"נשים רבות במדינות שסביבנו חיות בסביבה דתית-לאומית – זו אותה הגדרה עצמית, רק עם דת ולאום אחרים. המפגש עם השירה של נעמי שיהאב-נאי אתגר אותי לחפש שירים של משוררות נוספות שחוות חוויה דומה לשלי, כלומר, נשים מסביבה דתית-לאומית ערבית, שחולקות איתי את 'דת הכתיבה', וכן את החוויה של להיות אישה מול סוגיות כמו דת ולאום. אבל היו מעט מאוד שירים מתורגמים כאלה. חשבתי שזה מוזר, שיש נשים שחיות ממש על אותה אדמה כמוני וחוות את אותה חוויה כמוני, ואין לי איך לקרוא אותן".

אולי משום שבדרך כלל מקובל לראות את הדתיים-לאומיים משני הצדדים כנצים שאינם מזדהים זה עם זה. 

"אין לי מושג איך קרה שדווקא הדתיים משני הצדדים תפסו את הצד הנצי. הם הרי הראשונים שאמורים להבין את בבואת המראה שלהם. כשמישהו אומר שמשהו קדוש לו, אנשים שיש משהו שקדוש גם להם אמורים להיות הראשונים להזדהות איתו. להיות אישה בסביבה דתית זו תת-חוויה משותפת אף יותר. ההנהגה הדתית היא גברית, בכל הדתות. בשנים האחרונות מתעוררות נשים מכל הדתות ופחות ופחות מקבלות בהבנה את העובדה שמי שמחליט מה הן תלבשנה ומה אסור להן לעשות מטעמי צניעות הם הגברים. תוסיף לזה את החוויה האימהית ואת הנפש השירית, ותקבל חוויה נשית שהיא למעשה מאוד זהה".

נדמה שהיום כתיבה נשית בעולם הדתי-יהודי כבר לא נתפסת כמרד. אפילו בעולם החרדי, כתיבה נשית לא הלכתית היא כמעט מייניסטרים. האם בעולם הערבי-דתי זהו אקט מרדני?

"לאו דווקא. יש, כמובן, גם כתיבה נשית שהיא מרד נגד מצב הנשים והמצב המדיני, אבל זה סעיף קטן מתוך תופעה רחבה יותר, והיא שהשינוי במעמד האישה כבר מחלחל גם למעוזים האחרונים של העולם המסורתי. כשנשים לא למדו קרוא וכתוב, לא יכולנו לשמוע אותן. כך מתאפשרת הצצה לעולם לאו דווקא מרדני, כי אם נשי; עולם שתמיד היה שם. והוא שואל שאלות על המצב הפוליטי כמובן, אבל גם מתווך חוויה של אישה בחברה מסורתית ושל אישה בכלל, שחווה חוויות אוניברסליות". 

אבודים בתרגום

כדי לגבש צוות מתרגמות פנתה חומסקי אל "כמעט כל המשוררות בארץ שנמצאות איכשהו על הציר הדתי-לאומי", כדבריה, ולהפתעתה, ההיענות היתה גורפת. "כולן הביעו רצון להשתתף. חשבתי שלפחות חלקן תירתענה – אבל אף לא אחת נבהלה, בדיוק להפך. מצד שני, בצד ההיענות היו גם חששות, כמובן".

בסגנון "מה יגידו"?

"יותר בכיוון של הזדהות. בַּכּל סלרואי אמרה לי בתחילת הפרויקט, בכנות, שהיא קצת חוששת להיכנס לזה. היא מתנחלת מהיישוב כוכב השחר, שמתכוונת גם להישאר כזו. היכרות מעמיקה מדי עם הצד השני – שיש סיכוי לא רע שתגרור הזדהות – היא גם קצת מפחידה. הבנתי אותה, וסיכמנו שנלך עם החשש הזה הלאה. השיח של שני הצדדים עבר שינוי עצום בשנים האחרונות. נראה לי שרוב האנשים משני העמים כבר הפנימו ששום צד לא הולך לזרוק את השני לים. נצטרך ללמוד ליישב איכשהו את השאיפות הדתיות והלאומיות עם השאיפה לחיות בנחת".

איך הגיבו המשוררות בצד הערבי?

"היו לנו שתי משוררות שידענו שבטוח נרצה לתרגם: נדיה טוני – שכבר אינה בחיים; ומשוררת מצרייה נוספת, חיה וכותבת, שמאוד התעניינה ורצתה לקחת חלק. כשהמו"ל שלה שמע, הוא הטיל וטו, והיא התחילה לקבל איומים לא נעימים. בסופו של דבר, היא פרשה, והבנתי אותה. אני מפחדת לציין את שמה כדי לא לסבך אותה שוב. אני מודה שלא חלמתי שגם בתקופתנו,יש עדיין מי שעוקב אחרי סופרים ומשוררים ובודק אם הם כותבים דברים לרוח השלטון או לא. משוררים לא נועדו לעבוד בשירות אף אחד. יום יבוא ועוד אתרגם את המשוררת המצרייה הזאת, ואת זה כבר אעשה בעצמי".

התרגום נעשה מהמקור הערבי?

"אף לא אחת מהמתרגמות דוברת ערבית, וגם אני לא. למדתי ערבית בבית הספר. לא אהבתי את זה, ולא נשאר לי מזה כלום. אבל אני חייבת להודות שהעובדה שאנחנו לא מכירים את השפה המדוברת בכל המדינות סביבנו נראית לי פחות ופחות הגיונית. כדי להגיע לשירה ערבית, פנינו למתרגמת מתווכת – איספהאן בהלול, משוררת בזכת עצמה וגם הבת של העיתונאי זוהיר בהלול – שעוזרת באיתור השירים והמשוררות ותסייע גם בצליחת השפה. המצב של התיווך הוא לא מושלם. אני מודה שהוא היה אידיאלי לו יכולנו לתרגם תרגום ישיר, אבל זאת התחלה. כרגע אנחנו עדיין בשלב האיסוף והגיבוש".

את רואה סיכוי לפרויקט הפוך - אנתולוגיה בערבית שבה יתורגמו משוררות יהודיות?

"בהחלט. זו לחלוטין השאיפה. אם נצליח להפיק בהצלחה את הספר הנוכחי, השלב הבא הוא פרויקט הפוך, של תרגום בכיוון השני. ברוב המדינות לא יסכימו לפרסם שירה יהודית מתורגמת, אבל יש אינטרנט ויש הרבה עניין לקרוא. אין שום סיבה שזה לא יקרה, ובקרוב".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי