איימי לא גרה כאן יותר: האם התערוכה העוסקת בדמותה של איימי וויינהאוס עומדת בציפיות?

איימי וויינהאוס היא אחת הדמויות החידתיות והמרתקות ביותר בתרבות הפופ העכשווית. נראה שיש לכך קשר לשילוב בין שיק הפיפטיז-רוקבילי חסר הפשרות (מהתספורת המפורסמת והשמלות ועד לקעקועים של יורדי ים), הקול העמוק ומלא הנשמה שאינו מנסה להסתיר את הנפש השברירית שלה הוא משמש מגפון עוצמתי והשירים שנעים מתהומות של אופל להפקה מקפיצה, שטותית לכאורה.

 

נדמה לי שוויינהאוס, שמתה מהרעלת אלכוהול לפני שלוש שנים וחצי בגיל 27, היתה אי נדיר של רגש כן וחשוף בנוף המוזיקלי. היתה לה אמנם תדמית מובהקת - ממש כמו למיילי סיירוס, לניקי מינאז׳, לביונסה או לאדל – אבל היא היתה אך ורק שלה, לא מוכרת לנו משום דבר אחר שראינו קודם לכן. זאת, בתוספת כישרון מוזיקלי עצום, לטעמי, הגדול ביותר מכל אלו שצוינו.

 

כך שכבר בנקודת הפתיחה שלה, ניצבה התערוכה שמתיימרת ללכוד את דמותה של וויינהאוס מול ציפיות עצומות. זו יכולה היתה להיות תערוכה שמתמודדת עם הסתירות-כביכול באישיותה – המוזיקלית והציבורית, או כזו שמאפשרת להציץ להתפתחות המוזיקלית ולעולם היצירתי שלה. זו היתה יכולה גם להיות תערוכה שכוללת אך ורק את בגדיה ואת נעליה וממקמת אותם בהקשרים תקופתיים ואופנתיים, ובתוך כך מצביעה על איקונות שמהן וויינהאוס שאבה השראה ועל אדוות שהיא בתורה ייצרה בתעשיית האופנה. כל אחת מהתערוכות הללו, הפוטנציאליות, יכלה להיות מרתקת, אלא שהתערוכה המוצגת בבית התפוצות כיום, בשיתוף המוזיאון היהודי בלונדון, ״איימי וויינהאוס: דיוקן משפחתי״, אינה דבר מכל אלו.

 

תערוכה על שום מה

 

התערוכה מבקשת לתאר את דמותה של איימי כנכדה, כבת וכאחות במשפחה יהודית-לונדונית מפוארת. אילן היוחסין המשפחתי, יפה ככל שיהיה, מוצג כאילו מדובר היה במשפחה ״חשובה״ – משפחת המלוכה, למשל. שלא תטעו, איני טוענת שמשפחות מלוכה מעניינות יותר ממשפחות אחרות, אלא שהתערוכה חוטאת למבקריה כאשר היא מנסה לכונן את משפחת וויינהאוס, ואיימי בתוכה, כסתם עוד משפחה, אך אינה מפסיקה לסתור את הניסיון הזה כאשר היא מתעקשת להאליל כל תמונת בר מצווה, זוג נעליים או אוסף אלבומים (גם אני, עליי להודות, עמדתי נפעמת מול השמלות המהממות שלה, האיקוניות באמת, המוצגות בתערוכה). האופן שבו המוצגים האלה מופיעים לפנינו אינו מצליח לגשר על הפער הזה, ובוודאי שלא ללכוד את מורכבותה של וויינהאוס.

 

משפחת וויינהאוס, מתוך התערוכה. מתוארת כמפוארת על אף שהיא לא חשובה

 

זוהי סוגיה שגוררת כמה  שאלות אחרות. ראשית, אם משפחת וויינהאוס היא משפחה ככל המשפחות ואיימי היא נערה ככל הנערות, מדוע להציג דווקא תערוכה עליה, ולא נניח על משפחה ממוצעת מפתח תקווה? אני, למען האמת, הייתי שמחה לראות גם תערוכה כזו. אלא שנדמה שיש איזו הסכמה כללית, מחוצה לי, על כך שבכל זאת יש כאן משהו מיוחד. אזי, נשאלת השאלה, מהי החשיבות של תערוכה כזו?

 

מבחינת המעריצים הרבים של הזמרת, התשובה היא ברורה: היא מספקת הצצה לחייה הפרטיים של הכוכבת שלהם. אלא שזוהי הצצה מפוקחת ומבוקרת, שמתעלמת מאספקט חשוב באישיותה הציבורית. הרגעים של ההרס העצמי, ההתמכרות, השנינות וההומור השחור שמוכרים לכל מי שעקב אחרי מילות השירים וההופעות שלה נעדרים כאן.

 

מבחינת המשפחה, מובן כי יש רצון לזכור אותה כבת האהובה והמוכשרת, והוא לגיטימי. אלא שתוך כדי ההתחמקות – המוצדקת – מאנקדוטות צהובות, מסיפורים רכילותיים טרגיים ומדימויים קורעי לב של מכורה לסמים, נעלם גם הזוהר האפלולי שלה, המיוחד כל כך. ייתכן כי זהו ניסיון לתקן או להשלים את התדמית הטרגית של וויינהאוס, שנחרתה בזיכרון הציבורי עם מותה בגיל 27.

 

אך בפועל, הרושם שמתקבל מן התערוכה הוא שפסענו אל תוך חדרה של נערה, אמנם נערה עם טעם משובח במוזיקה ובאופנה וניצוץ מיוחד בעיניים וקול אלוהי, אבל בסופו של דבר – נערה. איננו יודעים כמעט דבר על מה הפעיל אותה, באופן עמוק; מה היה כוחה המיוחד כמוזיקאית וכמבצעת; מה  זה היה בדימוי החזותי שלה שעשה אותה איקונית כל כך בעיני מיליוני נערות אחרות; מה היה הדבר שהותיר חותם בתעשייה ההרסנית שבה פעלה.

איימי וויינהאוס, "Rehab"

גלויה מאיימי וויינהאוס

 

אוצרוּת התערוכה מחזקת את התחושה הזאת של החוסר וההיעדר. מתוך אותה לוגיקה של טריוויאליות ויומיומיות (של דמות שבסופו של דבר היתה הכול חוץ מטריוויאלית) נאספו המוצגים אל תוך חדר אחד ורדרד ודי צפוף, שמדמה את אותו חדר נעורים, אלא שבחדר הנעורים של איימי וויינהאוס, ניתן לנחש, היו גם מוצגים אחרים, שלהם אין זכר.

 

כמה מהספרים האהובים עליה (מצוינים אחד-אחד, אגב) מופיעים כאן – אבל מדוע אהבה אותם? התקליטים שאהבה מושמעים בחלל החדר, אך קולה מופיע רק באופן שולי, והוא חסר. ציטוטים בכתב מסולסל על המשפחתיות, היהדות והמוזיקליות שלה מוטבעים על הקירות, אבל היא לא שם. זהו מקדש בנאלי, מתקתק, שאינו מעניק לדמותה קונטקסט תרבותי או אישיותי רחב (יש לציין כי הקונטקסט היהודי-קהילתי קיים דווקא, בדמות התערוכה הנלווית המוצגת במוזיאון ״עם הפנים צפונה ומערבה – מאיסט אנד לגולדרס גרין״, המציגה מבחר תצלומים מחיי הקהילה היהודית בלונדון).

 

ארצה רק לומר עוד מילה או שתיים על המקום שבו מוצגת התערוכה הזאת – בית התפוצות. מחד, הרצון להביא אל המרחב המוזיאלי תכנים עכשוויים, פופולריים וצעירים הוא מבורך. זוהי שאיפה שבכוחה לגשר על הפרדות מלאכותיות בין עבר והווה, דתיות וחילוניות, תרבות ״גבוהה״ ותרבות ״נמוכה״ וכן הלאה. מאידך, אם כבר מוצגת תערוכה כזו, שמעוררת עניין בקרב קהל רחב ומגוון, מן הראוי שמחיר הכניסה יהיה בהתאם. מחיר הכרטיס עומד על 42 שקל (32 שקל לזכאים להנחה מסוגים שונים) וקטלוג התערוכה היפה, שקיים רק באנגלית, זמין לרכישה בחנות המוזיאון תמורת לא פחות מ-120 שקל. אולי וויינהאוס דווקא היתה מעדיפה שימכרו גלויות צ׳יזיות בסגנון כוכבים הוליוודיים משנות ה-50, קעקועים להדבקה ותיבות נגינה מתוקות-מרירות. כמה ממעריציה ודאי היו שמחים לכך.

 

מבט לארון הבגדים של וויינהאוס. גם הח"מ עפה על השמלות

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8