אריאל הורוביץ הכריז כאן אתמול שישראל היא המקום הכי מסוכן בעולם ליהודים. לינדזי כהן, אמריקאית שמתגוררת במדריד, חולקת עליו. לא מזמן נסעה לפריז, ולראשונה זה שלוש שנים, נאלצה להסיר את שרשרת מגן הדוד שלה, מחשש שתזוהה
"באיזו יבשת את נמצאת השבוע?", שואל אותי חבר מעיר הולדתי, חצי בצחוק. את השאלה הזאת אני שומעת שוב ושוב בווריאציות שונות בשנים האחרונות. אני אוהבת להרגיש שאני שייכת לחוג הסילון; לבלות קיץ אחד בפרו, ואת הבא בספרד, סופשבוע אחד בהרי האלפים, וסופשבוע אחר בלונדון. אני מגשימה את החלום הרומנטי של חיי הנוודות, ואני אוהבת את החיים האלה.
כרגע אני חיה במדריד. לפני שנסעתי לספרד היו לי כמה שיחות עם חברים ומשפחה על המצב באירופה. כבר הייתי מודעת לאנטישמיות ולרגשות האנטי-ישראליים, אבל הם הזכירו לי שוב ושוב להיות זהירה. בתור מי שעבדה כאקטיביסטית פרו-ישראלית בקמפוס של אוניברסיטת בוסטון, שבה למדתי, הנחתי שאני יכולה להתמודד עם אירופה.
לפני שלוש שנים, נתנה לי אמי שרשרת עם תליון יהלומים של מגן דוד לכבוד סיום לימודיי בתיכון. השרשרת הזאת היא החפץ האהוב עליי. התליון קטן מאוד ועדין, ולכן הוא נראה לאנשים רבים כמו פרח, אבל אני יודעת את האמת, ואני אוהבת אותו. לא הורדתי את השרשרת מהיום שבו קיבלתי אותה. היא מייצגת בעיניי את הגאווה שלי בזהות שלי, ומשמשמת לי תזכורת למי שאני ולמקום שאני באה.
לפני שנסעתי למדריד, עבדתי בארגון CAMERA, שפועל לקידום דיווח חדשותי מדויק על הנעשה במזרח התיכון. יום אחד, קולגה מבריטניה אמרה לי שכשאגיע לאירופה, כדאי לי להסיר את השרשרת שלי. "זה לא מעשה פחדני; זו פשוט הישרדות", היא אמרה לי. הרהרתי בכך.
עזבתי לאירופה כעבור כמה חודשים והחלטתי לא להסיר את השרשרת. לא יכולתי לסבול את המחשבה שעליי להסיר את אחד הדברים היחידים שמקשרים אותי לזהות היהודית שלי בהיותי בספרד.
בפריז יותר בטוח: אל תאמינו לתעמולה הצינית, ישראל 2015 היא המקום הכי מסוכן ליהודים
"אל תגידי שאנחנו יהודים"
אני גרה בספרד אצל משפחה לא יהודית. ביום הראשון שבו פגשתי את אם המשפחה, היא לקחה אותי לסיבוב בשכונה. עברנו ליד כנסייה, והיא שאלה אותי מה הדת שלי. אמרתי לה שאני יהודייה. לא היה טעם להסתיר את זה. עמדתי לגור במחיצתה משך תקופה ארוכה, והיא היתה מגלה בסופו של דבר. "עדיף שלא תגידי את זה לאנשים בספרד, בהתחשב במה שקורה בישראל", היא לחשה לי.
האמירה הזאת הפתיעה אותי. בארצות הברית הרגשתי גאווה כשסיפרתי לאנשים שאני יהודייה. נכון, מין המפורסמות שבעיר הולדתי אטלנטה אירע פיצוץ בבית הכנסת הרפורמי בעיר התחתית, אבל זה קרה לפני שנים רבות. מעולם לא הרגשתי שאני צריכה להסתיר את מי שאני.
השר בנט מדליק נרות זיכרון בעצרת בפריז לזכר קורבנות הטרור (תצלום: סרז' אטל, פלאש90) |
בספרד התפוגגו החששות שלי כשהבנתי שרוב הספרדים עסוקים בעניינים אחרים משנאת יהודים – במשבר הכלכלי לדוגמה. אי לכך, נהניתי מהמשך השהייה שלי בארצם של דון קישוט, של הטאפאס והסרבסה, ומגן הדוד לא מש ממקומו על צווארי.
מעולם לא הרגשתי שאני בסכנה בספרד, ועם זאת, הייתי צריכה לעבור ארבע בדיקות ביטחוניות בכניסה לבית הכנסת; סעודת השבת כמעט בוטלה כמה פעמים בגלל חבילות חשודות; וביום כיפור, כשהייתי בדרכי לבית הכנסת, כמה אוהדי כדורגל שיכורים התחילו לצעוק קללות אנטישמיות לעבר שני גברים יהודים מבוגרים שהלכו מאחוריי, ואני המשכתי ללכת והשלמתי עם כך שזוהי המציאות באירופה.
בחור שיצאתי איתו לדייט שאל אותי מה אני חושבת על ישראל. לפני שהספקתי לענות, הוא התחיל לקשקש על כך שכולם "שם" צריכים להפסיק להרוג איש את רעהו. בהמשך הערב הוא אמר לי ששנת 1492 (האינקוויזיציה) היתה לדעתו תור הזהב של ספרד. לא יצאנו לדייט נוסף.
בספרד הכרתי חברים יהודים. רובם היו צרפתים, ורובם רצו לעזוב את צרפת ולעלות לישראל. לילה אחד, בדרך למועדון לילה במדריד, אחת מחברותיי הצרפתיות לחשה לי שיש בחור גרמני בקבוצה שלנו: "הוא לא יודע שאנחנו יהודים; אל תגידי לו". באופן אינסטינקטיבי תפסתי את מגן הדוד שלי והמשכתי ללכת ברחובות מדריד לעבר היעד שלנו. לאחר כמה ימים, כשהתיישבנו ביחד לארוחת צהריים, היא סיפרה לי שבמשך כמה שבועות בקיץ היא לא יכלה לצאת מהבית. ההפגנות האנטי-ישראליות והאירועים האנטישמיים נעשו כה תכופים, עד שנעשה מסוכן להסתובב בשכונה שלה.
סכנת התקהלות
לפני כמה שבועות נסעתי לפריז לבקר חברים. בפעם הראשונה זה שלוש שנים, הסרתי את שרשרת מגן הדוד שלי. החבאתי אותה בחדר שלי במדריד. כשעזבתי, הרגשתי ערומה. נגעתי בצווארי והרגשתי את חסרונה. לא היו לי בעיות בצרפת, אבל הרי הסתרתי את זהותי.
כשהסתובבתי בלובר ובמוזיאון רודן, לא יכולתי להיפטר מהתחושה המטרידה. מדוע עובדת היותי אדם יהודי משנה את האופן שבו אני חווה את העולם? אני לא יכולה לנסוע לשום מקום מבלי לקחת בחשבון את רמת האנטישמיות שקיימת שם. יותר מהסכנה החיצונית, הקונפליקט הפנימי הוא שמציק לי. מדוע אינני יכולה לבלוע את כל יופיו של העולם מבלי לקחת בחשבון קודם כול כיצד אנשים רואים אותי בגלל האומה שאליה אני משתייכת? האם תמיד יוצמדו אזהרות לכל מקום שאליו אני נוסעת: להימנע ממקומות התקהלות יהודיים טיפוסיים, לא להסתובב בקבוצות, להסיר מאפייני לבוש יהודיים?
אמנם בימינו אני מדלגת ממדינה למדינה בקצב מסחרר, אבל אני מקווה שבסופו של דבר, אחת המדינות שאגיע אליה תהיה ישראל. אני מתכננת לעשות עלייה. אני רוצה לחיות את חיי במדינה שבה לא אצטרך לשאול את עצמי מדוע מקום מסוים נותן לכל כך הרבה את ההרגשה של בית, אבל לא לי; במקום שבו אוכל לקיים את סגנון החיים הקוסמופוליטי שאני רוצה, מבלי שאשאל את עצמי תמיד אם עליי להתפשר על הזהות היהודית שלי כדי לעשות זאת. אני רוצה להגיע בסופו של דבר לבית שאליו יכולים להגיע יהודים כמוני, ולא להרגיש שהם צריכים להסתיר את מי שהם. אולי לאחר שאגיע למקום הזה, אוכל לקחת הפסקה מסגנון החיים הנוודי שלי, לפחות לכמה שנים.
* לינדזי כהן היא סטודנטית באוניברסיטת בוסטון, יוצרת סרטים, צלמת וכותבת מאטלנטה, ג'ורג'יה. היא מדלגת בין ניו-אינגלנד, מדריד, ישראל, וכל מקום אחר שמעורר בה השראה. לינדזי עבדה כצלמת, ומפעם לפעם גם ככותבת ב- CAMERA (committee for accuracy in Middle East reporting in America – ועדה למען דיוק בדיווח החדשותי על המזרח התיכון באמריקה) וב- ZOA (Zionist Organization of America – הארגון הציוני של אמריקה). היא מקווה להשתקע בישראל לאחר סיום לימודיה.
תרגום: פסי קסל