היורדים של 2014: בין ויתור על האזרחות להתעקשות להגיע במיוחד כדי להצביע

למרדף אחר הדרכון הזר, שנהפך בשנים האחרונות אינטנסיבי בלא מעט חוגים ישראליים – ונדמה שכמעט כל מי שיכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה טרח ככל יכולתו כדי לממשה – הצטרף באחרונה אח קטן ובועט. כלומר, בועט אפילו יותר. לא מזמן ראו אור כמה פרסומים על עלייה חדה במספר הישראלים שמוותרים על אזרחותם, ולפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, בשנת 2014 עלה שיעורם בלא פחות מ-65 אחוז(!).

 

כמה סיבות עומדות מאחורי בקשה כזאת. הרווחת שבהן היא אמנם טכנית באופייה – ויתור על האזרחות המקומית כתנאי לקבלת אזרחות נוספת – אבל יש בה כדי להעיד על סדרי העדיפויות ההולכים ומשתנים. סיבה נוספת היא רצון להתקדם בתפקידים רגישים במדינות אחרות, כגון שירות ביטחוני או סודי, שאיננו מתיר זהות זרה נוספת. נוסף על זאת, חלק קטן מהמוותרים ציינו כסיבה גם את חוק הדרכונים הישראלי, המחייב ישראלים לשעבר להיכנס לארץ אך ורק עם הדרכון הישראלי, מה שמאלץ אותם להגיע לארץ אחת לכמה שנים ולחדש אותו. ולעתים הסיבה היא העובדה הפשוטה שמדובר באנשים שוויתרו על חייהם כאן ומעוניינים להשתקע בחו"ל ולא לחזור עוד.

 

הבחירה לוותר על האזרחות הישראלית, הגם שהיא עניין פרטי, שנויה במחלוקת ציבורית עזה ומעוררת לא פעם אמוציות חריפות. ויתור על האזרחות טומן בחובו ויתור על מרכיב זהות בסיסי, וגם אם אותם אנשים עושים זאת מסיבות טכניות, ולא מתוך עקירה של ישראל מלבם, נדמה שלחברה הישראלית קשה להשלים עם כך. ההחלטה הקשה לעבור מישראל ולקבל עליך אזרחות אחרת ודרכון אחר ממילא מתפרשת לא פעם כוויתור על הזהות הישראלית, והעובדה שהיא בלתי-הפיכה – את הנעשה, בהקשר הזה, אין להשיב – רק מעצימה את ההתנגדות כלפיה. לא פעם היא אף נתפסת כאמירה מתריסה של המוותר, המבטאת את מיאוסו במדינה ובוחר שלא לקחת עוד חלק.

 

הלך רוח כזה משתקף היטב גם באמירותיהם של גורמים רשמיים. כך למשל, רונן ירושלמי מרשות האוכלוסין וההגירה אמר בראיון ש"כישראלי גאה, אני מרגיש רע מאוד עם הנתון הזה. אני לא מבין למה ישראלים צריכים לוותר במחי יד על אזרחותם. הם אומרים 'אין לנו ברירה'; אני לא מקבל את הטיעון הזה. כל הקריירות שלהם בחו"ל הן מבחירה שלהם, אבל זאת רק דעתי הפרטית. מבחינת המדינה, מובן שזכותם לעשות מה שהם רוצים".

 

מובן שגישה כזאת איננה לוקחת בחשבון את העובדה שרבים מהמוותרים על אזרחותם אינם עושים זאת כהתרסה, ואפילו לא כהצהרה, אלא מתוך אילוצים שונים – בדרך כלל כלכליים. בד בבד, העולם החדש, המתאפיין בכלכלה הגלובלית, ישויות רב-מדינתיות והגירה תעסוקתית בשיעורים הולכים וגוברים, יוצר הזדמנויות חדשות לרבים מהם. ואכן, זו גם הרוח הנושבת מדבריהם של המהגרים החדשים: "הייתי שם שבוע, וכמו קיבלתי את החיים בחזרה. אין מסים, אין ארנונה, בשמונה שקלים מילאתי את הפריז'ידר בירקות", אמר אחד. אחר אמר: "לא יודע להסביר את זה, אבל בישראל יש תחושה של לחץ כזה, לחץ אטומי, כל הזמן. בין אם זה טילים, מסים, האווירה ברחובות, המינוס בבנק".

 

דיל בחירות

 

ואולם, בצד התגברות תופעת המוותרים על האזרחות, צומחת גם תופעה אחרת, הפוכה, או יהיו אף שיגידו – משלימה: אנשים שעוזבים את ישראל אך מתעקשים במקביל לשמר את הזהות הישראלית. דוגמה לכך אפשר לראות ביוזמה "ישראלים בחו"ל באים להצביע": עמוד פייסבוק הקורא לישראלים שחיים מעבר לים להגיע לישראל ב-17 במרץ ולהצביע. היוזמה איננה מסתפקת בהטפות רעיוניות, אלא גם מנסה ליצור את התנאים הפרקטיים שיאפשרו לאותם ישראלים להגיע לארץ ביום הבוחר בקלות ובמחיר שפוי.

 

מי שעומד מאחורי היוזמה הוא עמוס גבע, 28, שעבר לאירופה לשם השתתפות בתוכנית לימודים למפיקי קולנוע מבטיחים וכיום חי על קו גרמניה-צרפת. הרעיון ליוזמה, הוא מספר, נולד מצורך אישי שחש: "ברגע ששמעתי שהוקדמו הבחירות, מיד נכנסתי לאתר חיפוש טיסות ורציתי להזמין כרטיס, כי אין סיכוי שאני לא מצביע. אבל רגע לפני שלחצתי על 'הזמן', חשבתי: 'רגע, בטח יש עוד הרבה כמוני, למה שלא ננסה להתארגן ביחד להשגת מחירים טובים יותר?'. השלב הבא היה לפתוח את העמוד.

 

דף הפייסבוק "ישראלים בחו"ל באים להצביע"

 

מה בעצם ניסית לעשות באמצעותו?

"המטרה הראשונית היתה לשמש מוקד מידע, לעזור לחפש טיסות זולות מיעדים שונים, אבל ברגע שהתופעה התרחבה וגדלה, הבנתי שיש כאן אפשרות יותר גדולה. היום אנחנו במגעים מול חברות שונות לגבי מבצעים והנחות לחברי הקבוצה. הציפייה שלי היא שהעמוד יהיה השראה למי שרוצה להגיע וחושב שהוא לבד, ואפילו שהקמפיין כולו יעורר השראה בישראלים בארץ והם יצאו מהבית להצביע".

 

למה חשוב לך אישית להגיע להצביע בבחירות בישראל, בתור מישהו שחי בחו"ל כרגע?

"אני תמיד מעורב בבחירות, קורא ושומע הרבה על המועמדים/מצעים – שלא תמיד קיימים, אגב – ומודע למשמעות ולחשיבות של הבחירות. בתור מי שלא רואה עצמו מנותק מישראל,  אלא אזרח לכל דבר, חשוב לי להיות חלק מהתהליך כדי להבטיח שיהיה לי לאן לחזור בבוא היום. אני חושב שזו תחושה שרבים מרגישים בחו״ל, ככה שלא כדאי לשפוט מהר כל כך כל בנאדם שגר בחו״ל. יש מגוון סיבות לעבור: אישיות, עבודה של בן הזוג, קריירה, מצב כלכלי קשה בארץ ועוד. אבל מי ששומר על אזרחותו ולא מוותר עליה, אומר שהוא לא מוותר על החיבור למדינה".

 

כיצד מתבטא הקשר שלך לישראל כיום? אתה עדיין מרגיש מחובר באותה המידה?

"הקשר לישראל מאוד ברור. קודם כול, אני משתתף בתוכנית אירופית בתור הישראלי הראשון והמשתתף הבינלאומי (לא אירופי) הראשון. זה כבוד גדול בשבילי, ואני חושב שגם בשביל התוכנית, שמאוד מעריכים את העבודה עם הפקות ישראליות. זאת עוד דוגמה לזה שישראלים מחוברים למדינה, בין אם הם רוצים או לא. זאת עובדה".

 

ומה לגבי העתיד? אתה רואה את עצמך חוזר לישראל בסופו של דבר?

"קשה לי להגיד הרבה על העתיד. אני בן 28 ובתחילת הדרך בקריירה הקולנועית. אני לא יודע לומר איפה אני אהיה בעוד חמש שנים, פיזית, ובטח לא באיזו מדינה. אבל אני בטוח שהקשר לישראל יישאר חשוב לי, וכל עוד יש תקווה לעתיד טוב שם, אני אנסה להילחם עליו.

 

הסנונית שמבשרת

 

גבע והיוזמה שלו משקפים רוח אחרת, כזאת שאינה מוכנה לוותר על מדינת ישראל ועל העתיד שלה. הם מתעקשים להיות חלק ממה שקורה כאן, ומלבד החיבור הרגשי והתודעתי, נדמה שיש גם חשיבות מיוחדת לבחירה לשים בראש מעייניהם דווקא את ההצבעה: פעולה אקטיבית, מעשית, לא רק מילים באוויר.

 

עם זאת, מוכרחים להביט במציאות כפי שהיא. גם הישראלים שיגיעו מחו"ל במיוחד כדי להצביע וגם הישראלים שמוכנים לוותר על אזרחותם לא מצטברים לכלל סחף שעתיד לשנות את פני המדינה. מדובר בסדר גודל של כמה מאות, גג אלפים. עם זאת, לא פעם תופעות הקצה עשויות להורות על המגמה המסתמנת, זו שתגבר ככל שיעבור זמן.

 

במציאות כלכלית גלובלית הדורשת ניידות בין מדינות כתנאי סף לעיסוק בלא מעט תחומים, נדמה שהישראליות תהפוך להיות יותר ויותר בינלאומית. כשזה יקרה, תשומת הלב הציבורית לא תתמקד בלעדית בשימור על הישראליות הגיאוגרפית, אלא גם על הגדרת הזהות הישראלית בכל אחד מאיתנו ושימורה, בין שכאן ובין שמעבר לים.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8