הצחיק אותנו כל כך, עד שכמעט שכחנו על מה יש לבכות: עשור למותו של קישון

בסוף החודש נציין עשר שנים למותו של אחד מהיוצרים הישראלים הגדולים ביותר - אפרים קישון. הוא היה אחד מהאבות המייסדים של ההומור הישראלי; מאלה שהגדירו איך עושים סאטירה, כאן ובעברית. השבוע יפתח "פסטיבל קישון להומור", שיתקיים בין 19 בינואר ל-31 בינואר ויוקדש ליצירתו. מלבד זאת, יושק ספר חדש המאגד מיצירתו הכתובה, יעלה מופע מחווה מיוחד בתיאטרון הקאמרי, ובסינמטק תל אביב יוקרנו עותקים חדשים של סרטיו הגדולים "תעלת בלאומליך", "סאלח שבתי", "השוטר אזולאי" ועוד רבים וטובים.

קישון נולד בהונגריה, שרד את השואה באירופה ועלה לישראל בשנת 1949. כשהגיע לארץ, נשאל בידי פקיד הסוכנות לשמו, והוא ענה "פרנץ", השם שנשא כשנולד וגדל. הפקיד ענה, "אין דבר כזה" ורשם במקום זאת "אפרים". אפשר לומר שהסצנה הזאת מגדירה היטב את בסיס היצירה הקישונית: המפגש של העולה החדש עם הישראליות; הביורוקרטיה כגורם מעצב אישיות ומגדיר חיים. בשנות ה-60 הרחיב קישון את פעילותו לתחום הקולנוע ונשען על התמות הללו בדיוק.

סלאח שבתי הקדים את זמנו

סרט הבכורה שלו "סאלח שבתי" יצא בשנת 1964. הוא התמקד בעלייתו של עולה מהמזרח לישראל ובהתנגשות שלו עם החברה והממסד. זאת היתה סאטירה חדשנית – בכיכובו של חיים טופול כמובן – אשר זכתה להצלחה חסרת תקדים בישראל ובעולם. כאן צפו בה כשני מיליון איש, קרי, כמעט כל אזרחי ישראל דאז. בחו"ל הסרט היה מועמד לפרס האוסקר וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר בגלובוס הזהב. הוא היה הסרט הישראלי הראשון שזכה למועמדויות ולפרסים בסדר גודל שכזה, וכך קישון הצליח למעשה לברוא יש מאין קולנוע ישראלי שמתייחסים אליו גם בעולם; כזה שמתקיים גם מחוץ לגבולות המדינה והשיח התרבותי המקומי.

אך "סאלח שבתי" לא התקבל כך בידי המבקרים המקומיים, שבזמן אמת הגדירו אותו כבעל "ערך אמנותי ירוד", או במקרה אחר, "מנת בשר מקולקל שהותבל בכל כך הרבה תבלינים עד שאינך מרגיש בריחו". לרוב הם גם ראו בו לא יותר מ"סרט בורקס" והרגישו שהוא לועג למזרחי ולהתנהגותו. קישון שאף ליצירה ביקורתית נוקבת אשר מכה בממסד הישראלי, אבל לא הובן כראוי בזמנו, וחלפו שנים רבות עד שהיצירה זכתה למעמד הקאנוני שיש לה כיום.

סרט נוסף שראוי להתייחסות מיוחדת הוא סרטו השלישי של קישון "תעלת בלאומליך", משנת 1969. ביצירה סאטירית מופתית זאת, אדם אשר בורח מבית משוגעים מחליט להתחיל לחפור ברחוב בלב תל אביב. איש איננו יודע למה ומדוע, אך כשפורצת שערורייה ציבורית ומתחילים חילופי האשמות בין העירייה למשטרה, שני הצדדים מחליטים להעמיד פנים שמדובר בתוכנית מסודרת ומתוכננת מראש שמטרתה היא הקמת תעלת מים שתחצה את העיר. קישון ברא סיפור מצחיק ומבריק שמדגים כיצד מאבקי כוח קטנוניים, בשילוב עם ביורוקרטיה חסרת תכלית, הם הקווים המנחים של הישראליות. זאת יצירה רלוונטית שמהדהדת גם היום, ובאותה עוצמה. קישון ידע להצחיק אותנו כל כך, עד שכמעט שכחנו על מה אנחנו צריכים לבכות.

אותה ביקורת סאטירית היתה כה מחוננת, עד שהתוותה את הדרך לכל מה שבא אחריה. וכך, לא רק שהיצירות של קישון נותרו רלוונטיות והן צולחות את מבחן הזמן, אלא שכמעט כל סאטירה ישראלית באשר היא חייבת לו, החל ב"ניקוי ראש", דרך "ארץ נהדרת" ועד לסדרה כמו "היהודים באים"; אין סאטירה בעברית חפה מהדהוד של קישון. הוא הגדיר את התבנית שדרכה אפשר ללגלג ולהגחיך כל מה שמטריד אותנו. יתר על כן, הכוח העצום ביצירתו השפיע גם על על אופן עשיית הקולנוע הישראלי ועל החשיבה מאחוריו. קשה לדמיין סרט כמו "אפס ביחסי אנוש", למשל, שהבסיס שלו הוא אותו אבסורד ביורוקרטי, בלא המסורת הקישונית.

הרצון לדייק במילים

על סוגיות אלה ואחרות לגבי הסאטירה של קישון ידונו באחד מהערבים המרכזיים של הפסטיבל, אשר  כותרתו "האם הסאטירה החברתית והפוליטית של קישון עדיין מושחזת ותקפה?". ישתתפו בו רוביק רוזנטל, נרי ליבנה וגם נוית בראל, עורכת הספר החדש "ספר קישוני", אשר יוצא לציון העשור למותו ומאגד סיפורים קצרים שכתב לאורך השנים.

מתוך הסרט תעלת בלאומיך

על גלגולי הסאטירה העכשוויים של קישון כפי שהם משתקפים בספר, מספרת בראל: "הדמות האהובה עליי ביותר ביצירתו של קישון היא הפרטאצ'י, אותו טיפוס ישראלי שמפחד להיות פראייר, שמתעניין בכל דבר עד כדי חיטוט, ש'אוכל ברעש, הולך ברעש, מדבר ברעש, מתלונן על הרעש', שאוהב את המדינה אבל אוהב לנסוע לחו"ל, שמנסה לחסוך ולעגל פינות, שמפטיר 'סמוך' ופירושו 'יהיה אסון'. דמותו של הפרטאצ'י התגלגלה ביצירה הסאטירית העברית וזכתה לגילומים ולגלגולים שונים, ובהם גיבורי 'החמישייה הקאמרית', 'קרובים קרובים' ו'זהו זה'".

מה החיבור האישי שלך לקישון? כיצד הוא השפיע על היצירה או על המחשבה שלך?

"אבא שלי ז"ל אליהו בראל ואפרים קישון ז"ל נולדו באותה השנה ועלו לישראל באותה השנה בדיוק. אבי מהעיר טריפולי שבלוב, וקישון מהעיר בודפשט שבהונגריה. אבי ידע עברית ועבד כמדריך עולים צעירים שהגיעו על האונייה "גלילה", וקישון עלה לישראל באונייה זו ממש כשאינו יודע מילה אחת עברית. שניהם התגוררו במעברות, שניהם היו ציונים גמורים. כמו קישון, גם לאבי היה חוש הומור מפותח וקשב רב לעולים החדשים, לשפתם ולמצוקותיהם. מבחינתי, ספר קישוני הוא מחווה לדור המהגרים של ימי ראשית המדינה, ואני מקדישה אותו לאבא שלי ז"ל. אני בטוחה שהיה קורא וצוחק בקול".

איך בכלל ניגשים לערוך ספר שמקיף חצי מאה של יצירה? כיצד החלטת מה נכנס פנימה ומה נותר בחוץ?

"במהלך הקיץ האחרון ביליתי שעות בספריות בין הדפים המצהיבים של ספריו הישנים של אפרים קישון. קראתי מאות סיפורים קצרים. טילים התעופפו מעל לראשי, אבל אני התגלגלתי מצחוק ושהיתי בעולם של העשורים הראשונים של מדינתנו, נדהמת לגלות עד כמה רלוונטיות התובנות של קישון גם היום. הטיפוסים הממהרים והמאחרים, המשונים, התובעניים והמקסימים של קישון נראו לי מוכרים מאוד. אלו הם טיפוסים ששזורים בביוגרפיה האישית של כל ישראלי.

"שיקול העריכה היסודי המנחה שלי היה אחד: כבוד לעבר ופנים לעתיד. בתוך כך, הצבתי לעצמי כמה קווים מנחים: א. סיפורים קצרים שעומדים בעיניי במבחן הזמן, שמצחיקים גם את הישראלים בני ימינו ושתובנותיהם החדות הן, בקריאה לאחור, מעין נבואה. ב. ייצוג הולם לתמות העיקריות של כתיבת קישון – משפחה, ביורוקרטיה ישראלית ומחשבות על תרבות. ג. שימור העברית הייחודית של קישון. ד. ייצוג לביוגרפיה שלו, כמו שילוב קטע מיוחד מתוך ראיון מאת ירון לונדון. ה. סיפורים קצרים שהם תמצית קישון המוזקקת בעיניי, ולטעמי האישי הם המיטב שבסיפוריו".

מה חדש בספר הזה? האם בחלוף הזמן גילית בעצמך זוויות או תגליות חדשות ביצירתו?

"במהלך עבודת העריכה הופתעתי למצוא תגליות מסוגים שונים: כאלה הקשורות לביוגרפיה של קישון, ואחרות הקשורות לאסתטיקה הסיפורית שלו. למשל, הופתעתי לגלות ששנתיים בלבד אחרי שקישון גמר לימודי עברית באולפן הוא כתב רב מכר ששמו 'העולה היורד לחיינו' והעלה הצגה מצליחה בתיאטרון הבימה ששמה 'שמו הולך לפניו'. אם מתעכבים על שמותיהן של היצירות הללו, ניכר שזוהי קריאת כיוון של יוצר אל קהלו.

"אני סבורה שראוי לו לקישון לזכות לקריאות שממקמות אותו בין סופרים מהגרים גדולים אחרים ומתייחסות ליצירתו כאל ספרות מהגרים המתמודדת באומץ ובאופן מורכב עם מתחים בין תרבויות ועם תחושות סותרות, כגון ניכור מחד גיסא, ורצון להשתייך מאידך גיסא. הפתעה נוספת היתה כשביקרתי בחדר העבודה של קישון. ראיתי את כתבי היד המקוריים והסקתי עד כמה חשוב היה לקישון לדייק במילים. כתבי היד שלו נכתבו בעיפרון, והם כוללים מחיקות רבות מאוד. ידו של קישון לא היתה קלה על העט. מאחורי מה שנדמה היום כסיפורונים קלילים, התחבאה עבודה קשה של סופר קפדני ורודף שלמות".

"פסטיבל קישון להומור" יתקיים בין 19 בינואר עד 31 בינואר בסינמטק תל אביב, בבית אריאלה ובתיאטרון הקאמרי. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי