תרומות - זה טוב ליהודים?

במעמקי התרבות היהודית-ישראלית השתרשה לה בנחת נורמה – כלומר, תופעה חברתית שנעשתה שכיחה ולגיטימית – של "שנור". היא גם ידועה בשמותיה האחרים: תרומה, נדבה, תמיכה, פילנתרופיה, מענק, מתן בסתר וכדומה. כולם מייצגים, בפשוטו של עניין, יחסי נתינה בין מי שיש לו ובין מי שאין לו. הנה כמה מחשבות על תופעה זו.

1. שמחים בחלקנו?

הצורך "לשנורר", היינו להיעזר במשאבים של האחר לצרכים הקיומיים של המקבל, הוא צורך אנושי קדום כמו הזמן עצמו. מן התופעה ניתן להבין כי האדם החי בחברה האנושית אינו יצור המסוגל לטפל בעצמו ולדאוג לכל צרכיו בעצמו. במילים אחרות, תופעת ה'שנור' מעידה על חולשתו של היצור האנושי. כיצד ייתכן שהיצור המשוכלל ביותר שנברא/התפתח הינו כה חלש עד שאינו יכול לעמוד בכוחות עצמו?

על פרדוקס-לכאורה זה משיב הפילוסוף בן המאה ה-18 ז'אן ז'אק רוסו בספרו אמיל: "המילה חולשה מציינת יחסיות...  יצור שכוחו גדול מצרכיו, בין אם חרק הוא בין אם תולעת, הוא יצור חזק. יצור שצרכיו עולים על כוחו, יהא זה פיל או אריה,  יהא זה כובש או גיבור... יצור חלש הוא" (תרגום: ארזה טיר-אפלרויט). ובמילותינו אנו, אנחנו משנוררים כי יש לנו "עיניים גדולות"; כי לעולם איננו מסתפקים במה שיש.

2. "אנשים טובים באמצע הדרך"?

על פניה, תופעת ה"שנור" מקושרת בדרך כלל לתכונה אנושית חיובית של נתינה וסיוע של מי שיש לו למי שזקוק. אך למעשה, מדובר במערכת יחסים (רגעית או מתמשכת) של מילוי צרכים הדדי בין המבקש ובין המעניק. ממחקרה של רודיך ניתן ללמוד כי אלטרואיזם לכשעצמו מתאר רק כעשירית מהנדבנים; השאר (הווה אומר, 90 אחוז) עושים זאת מאינטרס כזה או אחר: מיצוב קהילתי, אמונה דתית, הקלות במס, שיפור תדמיתי, יצירת קשרים עם השלטון וכו'.

במילים אחרות, תופעת הנדבות היא לרוב חלק מיחסים הדדיים שבהם הראשון מרגיע את מצפונו ומחזק את מעמדו, ואילו השני מרגיע את תיאבונו. קחו למשל את המושג המשווק באגרסיביות "עסקים-קהילה", שבו מנסים לשכנע אותנו שהחברות הקפיטליסטיות תורמות חלק מרווחיהן חזרה לציבור. אז זהו, שלא ממש: על פי רודיך, רק תשעה אחוזים מהתאגידים בארץ תורמים לקהילה, וגם אלה תורמים פחות משתי עשיריות מן המחזור העסקי שלהם. מה שכמובן לא מפריע להם להשקיע סכומי עתק בשיווק ופרסום נדיבותם.

3.  הזווית הישראלית

היהודים והישראלים הפכו את תופעת ה"שנור" לאומנות של ממש. אם נזכור שאחד המנועים המרכזיים בתופעה הינו תחושת אשמה ורצון לניקוי המצפון, הרי שלקורבנוּת יש פוטנציאל שנור משמעותי. מהשילומים מגרמניה ועד, להבדיל, מפעל הבונדס, הקורבנוּת היהודית היא כבר חלק מהזהות המופנמת שלנו, ואשמת העולם או היהודי הגולה הופכים לצינור הזנה רחב ועמוק לעם היושב בציון.

לתרומה, לחץ כאן (צילום: ת'ינקסטוק)

לפי המרכז לחקר הפילנתרופיה, כשני שלישים מן התרומות לעמותות בישראל מקורו בחו"ל. מדובר בענף יבוא מרשים ביותר. מתאר זאת בחדות ובדיוק אתגר קרת, כותב המערכון המופלא "פלדרמאוס באולימפיאדה" של "החמישייה הקאמרית", שבו שליחי ציבור מטעמנו מבקשים מהמזניק הגרמני באולימפיאדה לתת הקלות לרץ הישראלי בטענה: "?Haven't the Jewish people suffered enough" ("העם היהודי לא סבל מספיק?").

4. הצד האפל של השנור

תרומת פרטיות ועסקיות הינן דבר מבורך לכל הדעות והן מעידות על עומק הנורמה של סולידריות ואכפתיות בחברה. ואולם, קיים חשש שהדבר יהפוך לחרב-פיפיות: המגזר השלישי בישראל נחשב לאחד הגדולים בעולם. אמנם כמחצית  מימונו של המגזר מקורו בתקציב הציבורי, אך שאר הכסף מגיע מפילנתרופיה – בעיקר בכל הנוגע לתרומות בתחום הרווחה והחינוך. "מה הבעיה?", תשאלו, "הרי יהודים רחמניים אנחנו".

הבעיה היא שהמדיניות הציבורית בישראל מושפעת באופן עמוק ביותר מתפיסות עולם – אידיאולוגיות, במקרה הטוב, ואינטרסים צרים, במקרה הפחות טוב – של בעלי הון, שכאמור, רובם כלל לא יושבים בארץ. כדי לסבר את האוזן, כדאי להזכיר כי בתוך מערכת החינוך הממלכתית פועלות אלפי עמותות(!). רוצה לומר: ממשלת ישראל היא השנורר הגדול מכולם.

יש רבים הטוענים, ובצדק, שמעורבות חברתית זו בריאה וחיונית לחברה דמוקרטית ופלורליסטית, אך כרגע, בלי רגולציה ובלי "תו תקן", נפגמת יכולת המשילות וייתכן ששכרנו יוצא בהפסדנו. אחד הפירות הבאושים של תופעה זו הוא למשל העמקת הפערים בין המרכז לפריפריה, וזה כנראה עוד לא הכול.

אז מה עושים עם כל ה'שנור' הזה? מטמיעים נורמה של שותפות תחת פטרונות, של שיח אזרחים תחת יחסי הון-שלטון, של מיקרו-פילנטרופיה ("מימון המונים") תחת נדבנות קפיטליסטית.

כל הפרטים על אירוע ראש לחודש אדר בנושא "תרומות"

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי