החלפת חיתולים היא אולי סיבה לרצות למות, אבל בתרבות הישראלית היא כבר נהפכה לקלישאה

נכון לדצמבר 2014, יותר משבעה מיליארד בני אדם חיים בעולם. יש להניח שלא מעט מהם הינן נשים ולא מעט מהן הן אמהות. ואם בעולם חיות אמהות רבות כל כך ושונות כל כך – בתרבותן ובמעמדן הכלכלי ובמוצאן האתני ובהעדפותיהן המיניות ובפוסט טראומות שלהן ובנוירוזות ובאומץ לבן ובחריפותן השכלית – נשאר רק לתמוה על ייצוג האם הכמעט חד גוני שהשתקף בערב "פרקי אמהות", שהתקיים במחסן 2 בתל אביב.

"פרקי אמהות" הוא אסופה קטנה של שלוש רקדניות שהן גם אמהות שקובצה במיוחד לרגל יום המשפחה. המופע כלל את "בעצב", יצירתם של תמי ורונן יצחקי ובביצועה של תמי יצחקי; "חמסה חמסה חמסה" של מעין ליבמן-שרון, בביצוען של מיכל אגסי, סתיו בר נחום ולירון פלס; ו"אשת חיל", של איריס נייס הדר וגלית ליס ובביצועה של איריס נייס הדר. כל העבודות מתייחסות לאמהוּת כתפקיד שהולבש על הנשיות כחליפה ובפער בין החליפה לגוף האמיתי שמתחתיה.

ב"בעצב" משתמשת יצחקי בברווזי אמבטיה צהובים כדי לברר מה קורה לאימא אווזה כשהיא פוגשת את חוה אמנו. ברגע מסוים, היא מכניסה את הברווז אל פיה ומתחילה לנזוף בישות ילדית ערטילאית. יצחקי הצליחה לייצר אבטיפוס של נאום נזיפה אמהי, והרגע מצחיק ומדויק מאוד.

ב"חמסה חמסה חמסה" מתייחסת ליבמן-שרון לחרדה העמוקה שחלחלה לחייה מהרגע שנעשתה אימא. הקטע מלווה בשירה יפה של יעל תאי, ויש בו רגע מהפנט של דיאלוג בין שתי רקדניות, שנע בין האכלה לליטוף ולתמיכה ומגלם בעוצמה מושגים מופשטים כמו "דיאדה" ו"סימביוטיות". ב"אשת חיל", הקטע הבשל והחזק ביותר בערב, עקודה נייס הדר למפת שולחן שבת בזמן שהיא עסוקה בהכנות לארוחה. לאט לאט, לקול סאונד מועצם של שטיפת כלים שיצר משה ששו, חוזרת היוצרת לגופה ומתפלשת כתינוקת במים. "אשת חיל" נראה כמו תחילתה של חקירה מעניינת באמת.

שיח חרשות

ועם זאת, על אף רגעים שהיה בהם פתח למקוריות ולהעמקה, ולפעמים גם להומור, שאינו מובן מאליו, התחושה החזקה שעלתה עם הצפייה ברוב רגעי הערב היא בוסריות. בוסריות אינה רק שאלה של ניסיון והבשלה; היא נובעת בין היתר מכניעה לשיחים התרבותיים המקובלים על אימהות, כניעה שנובעת לעתים מפחד או מחוסר רצון להפשיל ידיים ולחפש מה נמצא מאחורי השיח המקובל, או בצדדיו.

אורלי קסטל בלום. שברה את השטאנץ (משה שי, פלאש90)

בספרו "הבריחה אל האמהות וממנה" כותב אברהם בלבן על דמות האם בספרות הישראלית של העשורים האחרונים. בין היתר, בלבן מראה איך התגלגל ייצוג האם בספרות מאם יהודייה מסורה לאם שנהפכה לסמל למולדת ולאדמה, לאישה מסובכת וקרה, מדוכאת ושתלטנית, אישה שבמסגרת יחסיה עם צאצאיה נמצאת לעתים על גבול האלימות. הוא מזכיר את האנתולוגיה "אמהות ובנות", שיצאה ב-1997 ואת דבריה של מיה דבש, אחת מעורכות האנתולוגיה: בדור הצעיר של סופרות ישראליות אין מי שתספר את "סיפורי הקִרבה והידידות בין אם צעירה לבתה", והנרטיב החוזר הוא זה של "דו שיח של חירשים, דו שיח עמוס וכואב".

אמהות קשות, מאוכזבות, מפוחדות, כלואות, משוגעות, לכודות חברתית ואתנית ופוליטית מופיעות בכל מקום באמנות ובתרבות הישראלית. הן מככבות בסרטים "אור" של קרן ידעיה ו"הנותנת" של הגר בן אשר ומטלטלות ב"אסורות" של ענת אבן; הן מוליכות את עלילות "שורשי אוויר" של רות אלמוג ו"קול צעדינו" של רונית מטלון; קולן בוקע מתוך תנור בישול במיצב "ארבע אמהות" של האמנית סיגלית לנדאו.

בתוך הקורפוס ההולך ומתעבה של יצירה נשית ישראלית, עולות כרגע בזיכרון שתי אמהות שפועלות מעט אחרת בתוך החליפה. דולי ב"דולי סיטי", ספרה של אורלי קסטל בלום, היא אמנם אם מגוננת-חולנית, אבל היא גם אם שאינה מפחדת לתאר את האובססיות שלה כחגיגה; מקברית, אבל חגיגה. ב"אימא חוזרת מהעבודה", עבודה של האמנית מיכל הלפמן, מצוירת דמות בבגדי רקדנית ובשיער אסוף בתוך מרחב מופשט, שהוא גם מאיים אבל גם פנטסטי. שום דבר דידקטי; רק דמיון והנפלאות שהוא יכול לחולל בייצוג דמות אם.

האמהות מזמנת אינספור התחככויות עם חרדה, עם דיכאון, עם תחושת כליאה, עם תחושת דיכוי מגדרי, ועם זאת, היא יכולה להיות גם הזמנה לדבר אחר, לשותפות אחרת בעולם, לשותפות אחרת עם האינטלקט והרגש והדמיון והפוליטיקה והתרבות הפופולרית. בערב "פרקי אמהות" עלתה תחושה של אבל - אבל על הילדות ועל החופש שאבדו. החלפת חיתולים היא אכן סיבה לרצות למות, אבל במישור התרבותי, היא נהפכה כבר לקלישאה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי