שעתם היפה של המחמירים: על שיגעון ההכנות לפסח בקרב הקהילות האדוקות

שבועיים לפני חג הפסח, הילדים של משפחת א' משכונת מאה שערים שבירושלים לא יודעים את נפשם מהתרגשות. הם מחכים לחוויה הגדולה של החג, והיא אינה קשורה בכלל במצות או באפיקומן. כבר במוצאי שבת הגדול (שחל שבוע לפני ערב החג), הם יעלו לגג הבניין שלהם, ושם יצפו באביהם ובאחים הגדולים (רק בנים מגיל 13 ראויים למלאכה. הפמיניזם הדתי טרם הגיע לכאן) מתחילים להכין את המים השמורים לפסח. בכל ימות השנה, החבית הגדולה עומדת באפס מעשה בצל דודי החשמל. אבל הלילה היא תיכנס לפעולה ותספק למשפחה הגדולה מים נקיים ומסוננים שהוכנו מראש, לכל ימי הפסח.

הסיבה להכנת המים היא החשש שמא פירור סורר חדר למי חברת מקורות בדרך הארוכה שהם עושים לבית. לכן, לפני שימלאו את החבית, המים יסוננו. האב והאחים יפרסו חיתולי בד עבים על פתח החבית וישפכו דרכם בזהירות מי ברז רגילים. המים המסוננים והנקיים מחמץ יזרמו דרך צינור לברזים בבית במשך ימי החג. אבל עדיין, ליתר ביטחון, משפחת א' דואגת להחליף את הברזים לחדשים, ופיה מבד תולבש על פתחי הברזים. מלבד משפחת א', עוד שתי משפחות בבניין נוהגות להכין את המים לפסח. אלה הם המחמירים שבמחמירים, וזו שעתם היפה.

חרדה מפני חמץ

בפסח האמירה השכיחה היא ש"לא סומכים". זה עיקרון המפתח להבנת שיגעון החומרות הגדול בחג. החמץ הנעלם מעין הוא מקור לדאגה רבה. בעתות שגרה, אם כף חלבית נופלת לסיר גדול עם בשר, נוהגים לומר עליה שהיא בטלה בשישים, כלומר, המעט אינו גורם לאיסור. אבל במקרה של חמץ – כלל זה אינו קיים. כל פירור מיקרוסקופי מספיק כדי לגרום לעבירה שדינה כרת. מכאן גם ההפרזה במוצרים הכשרים לפסח. חותמת הכשרות לפסח על האקונומיקה, נייר הכסף והסבון מבטיחה שמוצרים אלה לא נגעו בחמץ בשום שלב בייצורם או באריזתם. את החרדה הזאת מפני החמץ מנצלים כמובן היצרנים. 

אם כן, בפסח לא סומכים על הכשרות של איש, חוץ מאשר כשרות תוצרת בית; הבית של המשפחה שומרת הכשרות. לכן לא מתארחים זה אצל זה, חוץ ממשפחה קרובה. המחמירים שבמחמירים גם לא קונים שום מוצרים תעשייתיים ואוכלים רק מתוצרת בית. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. פריידי, אם משפחת א', מספרת בערגה על עוגות האגוזים העשירות שאמה היתה מכינה לפסח. אבל זה שנים שהיא לא אוכלת עוגות בפסח, כי במשפחת בעלה לא משתמשים בסוכר, ולכן אין מתוקים בפסח. אין עוגות, אין שוקולד או ממתקים. כמו כן, במשפחתם לא משתמשים בשמן אלא בשמאלץ ולא משתמשים במוצרי חלב. פעם היו קונים חלב מהרפתות. אבל היום פשוט נמנעים מהם. השמאלץ הוא גם בשרי, ולכן זה הופך את כל הארוחות שמשתמשים בו לבשריות . אפילו חביתה מטגנים בשמאלץ.

אפשר לומר שילדי המחמירים די סובלים מהחוסרים. מלבד המתוקים, אין גם חטיפים, מיצים או משקאות מוגזים. אבל החוויה של הפרת השגרה מאזנת. נוסף על זאת, יש מחמירים שמתירים לאכול דבש שקונים ישירות מכוורן שאפשר לסמוך על כשרותו (בכלל, כמעט שלא קונים בפסח מחנויות). אין תבלינים. יוצא דופן הוא המלח – אין לו תחליף. ותיקים במאה שערים זוכרים שהיו קונים גבישי מלח בבית המרקחת בשכונה ומפוררים אותם למלח רץ בעזרת עלי ומכתש. אבל המנהג הזה עבר מהעולם.

(צילום: ת'ינקסטוק)

למה סוכר לא ומלח כן? לפריידי אין תשובה. כל משפחה שומרת על המסורת של בית אבא, בלי שאלות. "אצלנו בפסח בבית לא אוכלים ירקות ופירות כמעט בכלל, חוץ מגזר, קישואים, בצל ותפוחים – מקלפים את הקליפה שמא נגעה בחמץ", היא אומרת. מה שאי אפשר לקלף לא אוכלים. וכדאי לראות היטב את מה שמונח בצלחת. לכן רבים משתמשים רק בכלי זכוכית. נוסף לכל ההחמרות, אצל יואל פפנהיים, שגדל במאה שערים והיה עורך ביטאון "העדה" של העדה החרדית, גם לא מגעילים כלים. ניירות הכסף העבים יכסו את השיש, הקירות שלידו ואת השולחנות.

חוץ מאנשי היישוב הישן, בין החסידויות, מי שעולה על כולם במנהגי הפסח היא חב"'ד. גם אצלם לא אוכלים שום דבר תעשייתי. החסיד הוותיק נ' מכין בערב פסח קמח תפוחי אדמה. הוא מושיב את הילדים לקלף שקי תפוחי אדמה, שוטף אותם ומסנן את המשקע. זהו תהליך שלוקח שעות, אבל הוא לא מקטר. בחב"ד אוכלים כל מה שהיה ברוסיה. אם לא היו חצילים או עגבניות, לא אוכלים. מכיוון שחוטאים בחמץ גם אם רק רואים אותו, יש בין חסידי חב"ד כאלה שלא אוכלים מלפפונים או קישואים כי יש להם גרעינים שמזכירים גרעיני חיטה. מוצרי חלב הס מלהזכיר.

בליל הסדר המצה היא גולת הכותרת, אבל בקרב המחמירים, המצה מעוררת בעיה חמורה, מכיוון שכאשר פירור של מצה בא במגע עם רטיבות – "שרויה" בז'רגון החרדי – הוא מחמיץ. "אם מפוררים, זו סכנה", אומר נ', "יכול להיות שהרצפה נשטפה זה עתה ופירור של מצה ינחת עליה". לכן, את המצה אוכלים בתחילת הארוחה, בתוך שקית. כשגומרים חובת כזית, המצה מסולקת מהשולחן אחר כבוד.

אם לא די בלחץ מהפירורים, אסור שאף כלי ייפול על הרצפה החשופה. סכין שנפלה, דינה להישכח בקרן זווית עד לשנה הבאה. את השולחן המשמש לארוחות, עוטפים בשלוש שכבות של נייר כסף וניירות אחרים ורק אז מכסים אותו במפה.

עולם הולך ונעלם?

אבל כל האקזוטיקה הפסחית הזו עומדת להיעלם מהעולם בעוד כמה שנים. גם המחמירים ביותר מודים שהחומרות והמנהגים הקשורים בפסח כהלכתו הולכים ומתפוגגים. פריידי אומרת שפחות ופחות מנהגים נשמרים כיום אצל הזוגות הצעירים במשפחה. בניה ובנותיה, רובם ככולם התחתנו לתוך בתים שמקלים הרבה יותר ממשפחתה בפסח. "מי יכול לא לאכול מתוק כל ימי החג?", היא שואלת. גם היא לא מוותרת על חלב לקפה שלה. יש לה בהישג יד שקית חלב קנויה.

גם לדברי שמואל פפנהיים, "הילדים שלי כבר לא במקום הזה של לא לאכול כלום בפסח או להכין מים", אומר פפנהיים, "יש חילופי דורות במאה שערים. הילדים שלי לא זוכרים את הסבתא ואת מנהגיה. גם אני בעצמי התחלתי לבער כמה וכמה החמרות", הוא מספר. השנה, למשל, החליט לראשונה לרכוש תבלינים, וגם מים מינרליים ומשקאות מוגזים יעלו על השולחן.

אפילו בד"ץ העדה החרדית, ההכשר המחמיר מכולם, החל להכשיר השנה מוצרים כמו תבלינים, קטשופ, חרדל ומיונז וכן שוקולד. "היום יש כבר אוכל מוכן, מסעדות לחרדים. וזה מה שהציבור דורש. זו המציאות, ואי אפשר לחזור אחורה", אומר פפנהיים. ויש גם רציונליזציה מאחורי השינוי: "הרבנים הגיעו למסקנה שכשמכינים אוכל בבית, יש הרבה יותר שאלות הלכתיות, ולכן עדיף בעצם לקנות מוצרי מזון בהכשר טוב".  

"כשהיינו קטנים, בשבת של פסח חברות תהילים (ארגון קהילתי שאוסף ילדים בשבת אחר הצהריים לומר פרקי תהילים ומשלם בממתקים) חילקו אגוזים מקסימום. היום התחילו לחלק צ'יפס ושוקולד, ואין מוחים על כך. עד כדי כך פשה הנגע, שבתולדות אהרון החלו להכין מיחם עם תה ללומדים בימי החג. "להכין תה בפסח היה פעם טריפה. זו מהפכה", אומר פפנהיים.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי