במחלקת שיקום אורתופדית בבית החולים תל השומר, במיטה שליד החלון שהוא דלת הנפתחת למדשאה, הראה לי אבי שעם מספיק היכרות עם החברה הישראלית, ניתן לצפות במדויק את סופו של כל משפט
מעטים יודעים שאבא שלי אדם ברוך היה סיני, או שהיתה לו מכולת. ולהקה. וכשיבקשו יום אחד מהזמרת האמריקאית טינה טרנר לספר מה היא זוכרת מביקורה בישראל בשנת 1986 במסגרת מסע ההופעות העולמי שלה "שוברת כל כלל" (שבמהלכו שברה, חוץ מכל כלל, גם שיא שנכלל בספר השיאים של גינס, בהיותה האדם שהופיע בפני הקהל הגדול ביותר בעולם. אבל זה לא קרה בפארק הירקון שלנו, אלא בריו דה ז'נרו שבברזיל), טרנר עשויה להיזכר בגבר אחד, שעליו אמרה במסיבת העיתונאים המקומית - על פי עדותו של אבי בפני בתו בת ה-12 - שהוא הגבר שלבוש הכי טוב בחדר. וכשהיא תיזכר בזה, היא תתכוון לאבא שלי. וגם את זה יודעים רק מתי מעט. אולי רק אני.
יום אחד הוא הגיש לי את הספר "שערי תפילה: פרקי הדרכה למתפלל" מאת שמחה רז. ניסיתי לקרוא בו, אבל התקשיתי להתעניין וקראתי רק חלקים. 32 שנה מאוחר יותר, חיפשתי מידע על הספר, שזכרתי רק את שמו ואת מראה העטיפה שלו. וכך כתוב בתקציר שמצאתי: "סדרי התפילה – נוסחיה, מנהגיה והלכות בית הכנסת – הם מנת חלקו של היהודי כל ימות השנה, אך לוח השנה עשיר באירועים, בחגים ובמועדים מיוחדים המתחלקים בין חודשי השנה, וכולם מוצאים ביטויים לתוכנם ולמהותם בסידור התפילה". בקושי הספקתי להתחיל להתרכז בתקציר הזה, וכבר הוא הזכיר לי, באופן גופני ממש, את חוסר היכולת שלי בשעתו להתרכז בספר, ויסלח לי שמחה רז, שהוא סופר יליד ירושלים בעל זכויות רבות, בן למשפחת רקובר ונכד למשפחת מנדלבוים, מהמשפחות הנכבדות בעירו.
זמן מה לאחר מכן שאל אותי אבי אם קראתי את הספר. הנהנתי. ו"מה חשבת עליו?", שאל. "בסדר", אמרתי. "זה הכול?", שאל. כנראה משכתי בכתפיי, כי אני זוכרת היטב את תגובתו: "בפעם הבאה שאני מביא לך ספר ושואל אותך מה חשבת עליו, את לא חייבת לאהוב אותו, אבל את צריכה להיות מסוגלת לנמק".
זה היה בסתיו של כיתה ב'.
דן בן אמוץ ואנחנו
ראש השנה, תחילת שנות ה-80, יפו. אחי עידו ואני מתלווים לאבא שלנו לבית הכנסת, שנמצא ממש באמצע גרם המדרגות הענקי שיורד אל נמל יפו. הנשים מפזרות מי ורדים.
יום כיפור, אמצע שנות ה-80. אבא שלי מתארגן ללכת לבית הכנסת. אחי רוצה לרכוב על אופניים עם החברים. אחי מביט באמי. היא מביטה באבי. אבי מביט בה בחזרה. היא לא מתקפלת. אבי מוותר. הוא הולך לבד לבית הכנסת. עידו יוצא לרכוב עם החברים. אני נשארת בבית וקוראת.
יום כיפור, 1989. אימא שלי בהולנד, בקליניקה שמציעה טיפולים אלטרנטיביים לסרטן (היום היא בסדר, תודה רבה וטפו טפו טפו). עידו כבר יצא לרכוב עם חברים, והם מתכוונים להגיע עד הרצליה. אבא שלי לא הלך לבית הכנסת. שנינו בבית. הוא צם וקורא. אני לא צמה ורואה סרטים בווידאו. אני מתכוונת לבקר חברה שגרה ביפו העתיקה. דלת ליד בית משפחת חברתי גר דן בן אמוץ. אבא שלי מספר לי שבן אמוץ עומד למות. הוא מספר לי עליו עוד כמה דברים. אני בת 15.
ינואר 2008. אני מדפדפת עכשיו כמעט עד סוף הספר. באותם ימים ביקר בישראל הנשיא האמריקאי ג'ורג' וו. בוש. אם יבקשו מבוש הצעיר לספר מה הוא זוכר מביקורו בארץ, הוא לא יגיד שאדם ברוך היה הגבר הכי סטייליש שפגש במהלך ביקורו, מהסיבה הפשוטה שבאותו זמן אבי היה מאושפז במחלקת שיקום אורתופדי בבית החולים תל השומר. זה היה חדר של שלוש מיטות. אבי קיבל את המיטה הקרובה לחלון, שבמחלקת שיקום אורתופדי היא גם דלת. למחלקת שיקום אורתופדי יש לפחות שני יתרונות: האחד, מפאת הריבוי המובנה של כיסאות גלגלים, המחלקה ממוקמת בקומת קרקע, ומרבית החדרים בה נפתחים אל המדשאה. השני, מפאת הריבוי המובנה של חיילים קרביים בין המאושפזים, המחלקה נהנית מאווירה צעירה עד צוהלת.
במיטה ליד אבי היה מאושפז שוטר טברייני שהאמין מאוד ברדיו, ובאחרונה גם באלוהים. נדמה לי שהמיטה השלישית היתה ריקה. שלושה דברים למדתי מאבי באשפוז ההוא: האחד - שכל הארץ מלאה בחוזרים בתשובה, ורבים מהם לא שונים מעובדי אלילים. השני - שמיץ אשכוליות מעורבב עם סודה הוא משקה האלים (גם אם שותים רק דיאט אשכוליות, בגלל הסוכר). נדרש לי סיפור קצר כדי להסביר מה היה השיעור השלישי.
הפינג פונג בין אבא לבוש
באותו יום שאני מדברת עליו, התשעה בינואר, הווילון סביב מיטת השוטר הטברייני המתחזק היה מוגף, והרדיו העביר בהתרגשות את נחיתת הנשיא האמריקאי. "אולי נבקש ממנו להנמיך", אמרתי את אבא שלי. "הוא בכלל לא כאן", השיב לי. "אז אולי נכבה", הצעתי. "לא, לא, אני רוצה לשמוע את זה", אמר, "וסימן לי להקשיב".
הנשיא לשעבר בוש עם ראש הממשלה לשעבר אולמרט, בביקור בישראל, במצדה (צילום: אבי אוחיון, פלאש90) |
הקשבנו יחד לראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, נושא דברים בפני המבקר רם המעלה. קצב הדיבור הממלכתי יצר הפוגות בין המילים, מה שאפשר לאבא שלי לנבא את סופי המשפטים של אולמרט, רגע לפני שיצאו מפיו:
אולמרט פתח, "יחסי ישראל וארצות הברית לא ניתנים לערעור ומבוססים על ידידות ...",
ואבי השלים במדויק, "עמוקה".
"ידידותך שיקפה הבנה ברורה של...", אמר אולמרט לבוש.
ואבי קלע, "האתגרים העומדים לפנינו".
"והתחייבות מוצקה ל...", אמר אולמרט.
ואבא שלי שוב פגע בול... "ביטחוננו הלאומי".
אולמרט פנה לבוש ואמר, "אתה בן בריתנו החזק...".
"ביותר", הדגיש אבי שבריר שנייה לפני ראש הממשלה.
"נגד הטרור...", ניסה אולמרט לשרבב מילה בין אבי ובין הנשיא.
"הפונדמנטליסטי", הזכיר לו אבי את סוף המשפט.
גמר טניס התקרב לסיומו:
"ידידנו הַ...," חבט אולמרט.
"גדול", השיב לו אבי חבטה.
אולמרט הרים, בניסיון נואש אחרון, "במסענו לַ..."
ואבא שלי הנחית, "שלום".
אחר כך נאמרו מילות פרידה, והקריין הוסיף שמלבד הפגישות המדיניות הצפויות לו, בוש יבקר גם במוזיאון יד ושם, ומשם ייסע לביקור בכפר נחום שעל הכנרת, ואף יטפס (במכונית שרד, יש לשער, וכחלק משיירה) להר האושר.
הר האושר הוא המקום שבו, על פי הברית החדשה, נשא ישו את "דרשת ההר", ובה פרש את עיקרי תורתו. את זה כבר לא אמר הקריין; את זה אני אומרת. באותו מעמד במחלקת שיקום אורתופדית בבית החולים תל השומר, במיטה שליד החלון, שהוא דלת הנפתחת למדשאה, הראה לי אבי שעם מספיק היכרות עם החברה הישראלית, ניתן לצפות במדויק את סופו של כל משפט בנאום שנושא ראש ממשלה ישראלי לכבוד נשיא אמריקאי, ובכך העביר בפניי אבי את עיקר תורתו שלו, והיא: השתמשי במילים שלך. ואם יש עיקר נוסף, הרי זה, ותנמקי.
יקירתי, הרי ברוב המילים אין ממש