היה טאבו?

כשמדברים על "הומור שואה", נוטים – כמו עם כל דבר שקשור בשואה – לחפש במה הוא שונה מכל הומור אחר. כך, דומה, גם הטאבו שנוגע לשואה שונה מכל טאבו אחר, חזק יותר ומאיים יותר. אבל אולי זה לא בדיוק ככה; אולי זה מה שהיינו רוצים שיקרה.

אבל למעשה, ואולי לצערנו, אותם החוקים שחלים על כל כאב, על כל טראומה, חלים גם על השואה. קומדיה, אמר מי שאמר, היא טרגדיה פלוס זמן. ואם השואה היא טרגדיה נוראה, חידה איומה שממשיכה לפצוע גם אחרי שלושה דורות, כל מה שזה אומר זה שכדי להתחיל לצחוק עליה, נזדקק ליותר זמן. אבל כאב הוא כאב הוא כאב, ו"קדושתו" של הטאבו תופסת רק עד הרגע שבו הפצע מתחיל להגליד והנפש מתחילה להתגרד.

כי זה מה שעושה בדיוק הומור טוב: מגרד את הפצע, אחרי שהגליד. חוזר למקום הפשע, אחרי שחלף די זמן, ומנסה להתגרות בגורל בדיוק במקום שבו בפעם הקודמת הגורל הכאיב לנו. כי כמו בפצעים פיזיים, כך גם בפצעים נפשיים: הטראומה נשארת אחרי שהכאב עבר, והבדיחה הטובה מאפשרת לנו לגעת בטראומה, שוב, אבל הפעם בלי שזה יכאב. הפעם, אנחנו אלה שצוחקים.

שני סוגי הומור משמשים להתמודדות עם טראומה: הראשון הוא ראשוני, ילדותי יותר, שהייתי מכנה אותו בשם הפעולה האהובה מאוד מימי ילדותי בשכונה: "לצלצל ולברוח". משום מה, זה נחשב לאחד התעלולים המצחיקים ביותר בספר התעלולים השכונתי – לצלצל בפעמון הדירה של שכן מבוגר וכעסני ולברוח לפני שייגש לדלת. ילדותי, אבל אפקטיבי.

אם כן, הסוג הראשון של "הומור שואה" הוא זה שמפיק הנאה מעצם ההעזה לשבור את הטאבו.

הסוג השני מורכב יותר ועדין יותר, לפעמים מכאיב, אבל זה גם סוג ההומור שמסוגל לרפא; הסוג שבו מבררים בדיוק על מה צוחקים ולמה. שדרכו מעזים להתקרב לכל החלקים בתודעה שהטראומה סגרה אותם עם מנעול ובריח.

זה הסוג שאני משתמש בו, כמעט תמיד, בכל הנושאים שאני עוסק בהם, כולל השואה. לפעמים זה נכשל; לפעמים, אם לא עבר די זמן, המקום כואב עדיין, הבדיחה לא מצחיקה והקהל נפגע. אבל לפעמים, כשזה עובד, התוצאות מרהיבות. אתה יכול לראות איך פתאום הכתפיים מתיישרות, העיניים נוצצות, ואתה יודע שנגעת בנקודה עמוקה שהתחננה שיגעו בה.

ואם הומור הוא אכן טרגדיה פלוס זמן, אז הזמן הוא ממד אישי. יש כאלה שרוצים לגעת בפצע, ויש כאלה שעוד לא מוכנים. ויש גם כאלה שלא מוכנים לא משום שכואב להם, אלא משום שהם מפחדים לאבד את הדבר היחיד ש"עליו אסור לצחוק". הם מפחדים שיראו שכבר לא כואב להם. אלה, לדעתי, נמצאים בנקודה המרתקת ביותר. ועליה נרחיב את הדיבור בפעם הבאה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי