אוי, אליאס אליאס: השחקן שהצליח כנגד כל הסיכויים

השחקן אריה אליאס הלך לעולמו והוא בן 94.

מצד אחד, אני מרגיש שלא יהיה הוגן כלפיו לספר את סיפורו דווקא מהזווית המזרחית ולא מהזווית המקצועית כשחקן, אך מצד שני, מזרחיותו אינה בבחינת זווית בסיפורו, אלא הסיפור כולו, גם המקצועי. 

בשנת 1947 עלה אליאס ארצה מעירק, כבוגר מצטיין של האקדמיה לאמנויות בבגדד. הוא הספיק כבר לקנות לעצמו שם והסתמן ככוכב תיאטרון עולה בעירק שכבר שימש בתפקידים ראשיים של גדולי המחזאים העירקים והאנגלים.

אליאס הצעיר תיאר לעצמו שאך טבעי כי לאור ניסיונו ובקיאותו המרשימה ברפרטואר האנגלי הקלאסי, ימצא את מקומו באחד התיאטראות של המדינה הצעירה. אך לא כך היה.

הוא נדחה פעם אחר פעם בכל תיאטרון שאליו ניסה להצטרף, באותה טענה גזענית שחזרה על עצמה כי המבטא העירקי המובהק שעל לשונו מכשיל אותו בבואו לשחק באמינות את תפקידים מהרפרטואר האנגלי הקלאסי. אותו מבטא עירקי סימן את אליאס בסצנה התרבותית בישראל וסלל את דרכו לשוליים, בין שכחבר בקבוצת התיאטרון בערבית של יהודים-עירקים ששמה אור ובין שבתפקידים סטריאוטיפיים של שיכור מזרחי בשלל סרטי בורקס.

מקום רק באלטרנטיבה

אינני מאלה שנוטים להביט על סרטי הבורקס דווקא דרך המשקפת האקדמית שדרכה הם נחשבים לחסרי ערך תרבותי ובעלי אחריות בלעדית על כינון סטריאוטיפי של המזרחי בחברה הישראלית. ברור שיש בכך יותר מקורטוב של אמת, אך איני יכול להתעלם מכך שבאותה תקופה, ההגמוניה האשכנזית שלטה ביד רמה בכל נדבכי התרבות הישראלית, ובנסיבות האלה, לסרטי הבורקס העממיים היתה משמעות כבירה. הערוץ היחיד שהיה בטלוויזיה ותחנות הרדיו הממוסדות הדירו באופן מובהק את התרבות המזרחית ואת הייצוג המזרחי, ולא בכדי, הקהל נהר בהמוניו לצפות בסרטים האלה, על אף הביקורות שקטלו אותם, עוד בזמן אמת.

גם בהיבט הפוליטי-סוציולוגי ניתן לראות את סיפור הדרתו של אליאס ושל שחקניות ושחקנים מזרחים רבים אחרים כסיפור רחב יותר של מזרחים שנהדפו החוצה בידי ההגמוניה האשכנזית ומצאו את עצמם ב"אלטרנטיבה". מזרחים שההסתדרות דחקה משורותיה הקימו ועדי עובדים בחברת החשמל ובנמלים; מזרחים שהודרו ממפא"י הלכו לליכוד; וברוח זו, גם שחקנים כמו אליאס, שהודרו ממקדשי הלובן של התיאטראות הרפרטואריים והקולנוע הישראלי, מצאו את עצמם באלטרנטיבה, שהיא סרטי הבורקס.

בכל הדוגמאות הללו יצרו לעצמם מזרחים מוקדי כוח, פעולה שתמיד תגרום להגמוניה להסתכל על האלטרנטיבה בעין רעה, והיא שלמעשה הובילה לביקורות קטלניות במיוחד על סרטי הבורקס. עם זאת, הרעב העצום של המזרחי לראות אדם כמותו, כמו אביו ואמו, כמו חבריו, עם המבטא והניואנסים שהוא מכיר על מסך הקולנוע, עלה בהרבה על הפרשנות הסוציולוגית, הסטראוטיפית והגזענית שניתן לגזור מהסרטים האלה. מעז יצא מתוק.

במבחן התוצאה, מי שנדחק לשוליים התרבותיים בשל סימון גזעני נהיה המרכז; זה שתפקידיו זכורים עד היום ומלווים את הציבור הישראלי כבר שלושה, ארבעה ועוד מעט חמישה עשורים - יותר מכל סרט אמנותי שהביקורות היללו. בינינו, מי לא יודע לדקלם את חכם כלפון מ"חגיגה בסנוקר", את זכי מ"צ'ארלי וחצי" או את מושיקו מ"קזבלן"?

הסרטים שבאמת מלווים את הציבור. אריה אליאס (מימין) ויהודה ברקן מתוך "צ'רלי וחצי"

בערוב ימיו, מלבד האהבה וההכרה שקיבל אליאס מהקהל, חלה תפנית גם בהכרה של היוצרים הצעירים (מי יותר ומי פחות) של תקופתנו, והוא לוהק לתפקידים דרמטיים חשובים גם בסרטים אמנותיים כמו "הכוכבים של שלומי", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ועוד. 

אין ספק שמדובר באחד השחקנים הגדולים שהיו כאן, שעשייתו נחקקה ונצרבה בסלע התרבות הישראלית. כנגד כל הסיכויים ועל אף כל המכשולים ששמו לפניו, נהפך אריה אליאס לשחקן נערץ ומעורך, ולימים, גם לגיבור תרבות ישראלי.

אללה ירחמו, תהא נשמתו עדן.

המתחים החברתיים אקטואליים מתמיד. להמשך קריאה

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי