מדוע עדיפה יהדותם של אורלי וגיא על כל רבה רפורמית בנמצא?

דומה שאת ההתרעמות הזאת ראשי ארגון הרבנים הציוני-דתי צהר לא צפו מראש, בוודאי לא בהקשר של מה שנראה כתיקון ליל שבועות תל אביבי טיפוסי.

ראשית הסיפור בסטטוס שפרסם השבוע חוקר הדתות ד"ר תומר פרסיקו בפרופיל שלו בפייסבוק, ובו הצביע על כך שבתיקון ליל שבועות של הארגון, שמתקיים בתיאטרון צוותא בתל אביב, לא יופיעו רבנים ורבות מטעם התנועה הקונסרבטיבית או התנועה הרפורמית. ואכן, הגם שבאירוע אמורים להופיע בין היתר דוברים שאינם דתיים (כמו בן דרור ימיני, יורם טהרלב או יוסי שריד), אין בפרסומים המוקדמים הנוגעים אליו נציגות מתנועות יהודיות דתיות שאינן אורתודוקסיות. כך היה גם בשנה שעברה, עת שפרסיקו עצמו הוזמן להרצות באירוע, אך בחר שלא לעשות כן. לפיכך קרא פרסיקו לציבור להחרים את האירוע, ולא לשתף פעולה עם ארגון רבנים שבאופן מוצהר מדיר מן האירועים שלו נציגים של זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסיים.  

תקציר הפרקים הבאים: הסטטוס קיבל תהודה רחבה, צהר התייחס באמצעות תגובה רשמית, חברת הכנסת לשעבר רות קלדרון הודיעה על ביטול השתתפותה ותיאטרון צוותא החליט לקיים אירוע מקביל, בהשתתפות רבנים קונסרבטיבים ורפורמים. הדברים העלו אפוא על סדר היום את שאלת גבולותיו הליברליים של ארגון צהר, וגם את שאלת היחסים בין הזרמים היהודיים השונים.

חשוב להבהיר (כפי שעשו גם יוזמי המחאה): צהר הוא ארגון פרטי, וזכותו להזמין לאירועים שלו את מי שהוא רוצה. על מה אפוא המהומה? במידה רבה, היא נסבה על שני דברים: התדמית של צהר ושיתוף הפעולה של צוותא. באשר לתדמית של צהר – במשך כל שנותיו שם הארגון שתי מטרות לנגד עיניו. הראשונה היתה ליצור גשר בין הציבור הישראלי ובין היהדות; להציג יהדות מאירת פנים ומלבבת, סובלנית ומכילה – רחוקה מן היהדות הכביכול מאיימת וחשוכה שהחילוני הממוצע פוגש במועצה הדתית או ברישום לנישואין. בשל כך נפתחה באמצעות צהר אפשרות לרישום נישואין ידידותי יותר, קשוב יותר וחייכן יותר.

המטרה השנייה של צהר, הפנימית יותר, המגזרית, היתה ליצור רבנות ציונית דתית מיינסטרימית, המתרחקת משני הקצוות של הציונות הדתית – חרד"ליות קיצונית מזה ודתיות ליברלית מזה. צהר ביקש לגעת בליבה של הציבור הציוני-דתי, שרובו נמצא בתווך, בין שני הקצוות הללו, ולגבש שכבה רבנית ישראלית, אינטליגנטית ונגישה, שבתוך עמה היא יושבת. למען מטרה זו יוחדו כתב העת של הארגון, שרבנים ציונים-דתיים ליבנו בין עמודיו סוגיות הלכתיות וחינוכיות, וכן כנסים שנתיים שלו.

אך דימוי היהדות שצהר יצרה ופיתחה הוא דימוי מטעה. זו אמנם יהדות ידידותית יותר וסובלנית יותר, אך היא בוודאי לא יהדות פלורליסטית. משמע: היא איננה מקבלת את הלגיטימיות של קיומם של זרמים יהודיים אחרים, שמעניקים לתורה ולהלכה פרשנות לא אורתודוקסית. העובדה שרבני צהר מדברים 'ישראלית', מעודכנים באירועי השעה ונכונים תמיד לדבר בתוכניות בוקר ברדיו ובטלוויזיה בחביבוּת ובסלנג המתאים, אין פירושה שהם מרחיבים את גבולות הגזרה של הפרשנות היהודית ומוכנים להכיל זרמים לא אורתודוקסיים. היהדות של צהר היא יהדות על פי ההלכה, ותו לא; כל השאר הוא מאור פנים, שהוא חשוב כשלעצמו, אך אין בו כדי להעיד על פלורליזם.

קריאה נוספת: ואולי בעצם הגיוון נמצא בתוך היהדות האורתודוכסית, פנימה

אורלי וגיא - כן; רבה רפורמית - לא

הסטטוס שחולל את המהומה (צילום מסך)

הטעות הזאת הפילה חללים רבים. משפטנים, אנשי תקשורת, סופרים ואנשי רוח חילונים – כולם תלו תקוות ברבני צהר. אני זוכר שפעם נכחתי באחד מהכנסים של צהר ועל הבמה ישב ושוחח אחד מבכירי הרבנים בארגון עם משפטנית חילונית ידועה. המשפטנית פנתה לרב ואמרה לו בהתרגשות כמה היא רואה בצהר כוח חשוב בציבוריות הישראלית וכמה חשובה העשייה שלו, ואני חשבתי בלבי – אותו רב בכיר בארגון, אילו היה יכול, היה לוחץ על כפתור וממיר את כל האקטיביזם והפעילות הציבורית הענפה של המשפטנית בהבטחה להפוך לדתייה שומרת מצוות.

אכן, אין לזלזל בקיומם של כוחות מתונים בתוך הציונות הדתית, אך גם אין לצפות מן הכוחות הללו לתת את מה שלא יוכלו לתת – הכרה במגוון יהודי רחב ובלגיטימיות של פרשנויות שונות של היהדות: חילוניות, קונסרבטיביות או רפורמיות. אין מחלוקת על כך שזכותה של צהר להאמין בדרכה האורתודוקסית ובבלעדיות שלה, אך זכותו וחובתו של הציבור הישראלי להבין שהחיבור בין חייכנות ובין נגישות הלכתית-ביורוקרטית ובין פלורליזם יהודי הוא חיבור מדומיין.

חשוב לציין שאירוע התיקון עצמו אכן נוגע בסוגיות חשובות בציבוריות הישראלית; ספק אם ישנם עוד אירועים המאורגנים בידי כנס רבנים שכוללים פאנל על היחס לזרים בחברה הישראלית (בהשתתפות, בין היתר, גיא מרוז ואורלי וילנאי) או מארחים את יוסי שריד. אך שוב, גם הבחירות הללו הן במסגרת אותו הניסיון – המוצלח למדי – לפנות למיינסטרים ישראלי רחב שמקבל עליו את הדיכוטומיה בין דתיים אורתודוקסים ובין חילונים ישראלים. נדמה שמבחינת ארגון צהר, פאנל על יחס לזרים בהשתתפות עיתונאים חילונים עדיף עשרת מונים על פני הרצאה של רבה רפורמית, שכופרת בגלוי בעיקרון "תורה מן השמים" ומציעה פרשנות משלה למגילת רות.

בחירתה של צוותא 

הנקודה האחרונה היא תפקודו של תיאטרון צוותא בסאגה. בעצם הסכמתה לארח את האירוע במגבלות שבהן הותווה, קיבלה על עצמה הנהלת המוסד התל אביבי הוותיק את הדיכוטומיה הנידונה בין דתיים וחילונים, וכמו אמרה שאין לה עניין בהפניית מבט אל העושר ואל הגיוון היהודיים (שווה להזכיר בנקודה זו שרוב יהדות העולם כיום היא לא אורתודוקסית), אלא בעסקת החבילה שלפיה היהדות תבוא מפי צהר, והפנים החברתיות והרלוונטיות תבואנה מפי דוברים חילוניים מושכי קהל. שוב: גם כאן, זכותו המלאה של תיאטרון צוותא לקיים אירועים כרצונו ולהזמין אליהם את מי שיראה לנכון. אך אפשר בהחלט להצטער על כך שעסקת החבילה הזאת מקבלת רוח גבית – מה שבין היתר מסייע לתחזוקת הדימוי הציבורי המוטעה של צהר.

ואולם, הניסיון של צהר להגן על גבולות השיח נפרץ כבר מזמן. גברים ונשים בחברה היהודית-ישראלית מפסיקים להמתין לאמירת ההן של הרבנים האורתודוקסים ולוקחים אחריות על עולמם היהודי. הם עושים זאת בבחירות היומיומיות שלהם: נישואין מחוץ לרבנות; ניסיונות לשינוי המצב במקוואות; קידום מסעדות כשרות בלי תעודה של הרבנות; ועוד. כל זאת, בצד פריחתם של בתי מדרש פלורליסטיים שמציעים פרשנויות חדשות ומקוריות לטקסטים יהודיים שאופסנו לפנים בבוידעם של התנועה הציונית.

במידה רבה, ארגון כמו צהר מעכב את התהליכים הללו, מכיוון שהוא לא מעוניין בכך שגברים ונשים ייקחו אחריות על עולמם היהודי ו"יחתרו" נגד הממסד הדתי. רבני צהר מעוניינים בהנגשת היהדות לציבור הרחב ובלבד שתישאר בידיו של ממסד רבני – גם אם זהו ממסד נחמד וקשוב יותר. העולם היהודי העשיר והמגוון לא יימצא בכנסים של צהר, וכאמור, זוהי זכותם – וזכותם של ארגונים אחרים לא להיכנע במאבק על לבו של הציבור הישראלי ובתחרות המבורכת שמתפתחת, להציע את מרכולתם היהודית-ישראלית, ובעיקר, להאמין בה ובחשיבות שלה.

קריאה נוספת: ליואב שורק יש רעיונות מרחיקי לכת כיצד יהדות ישראלית צריכה להיראות

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי