מחאת התיכוניסטיות נגד האיסור על מכנסיים קצרים: אל תפלשו להן לגוף

הניסיון של גברים, ואפילו של נשים מסוימות, "לחנך" אותנו הנשים איך להתלבש, להחליט במקומנו מה נכון לנו ומה לא, הוא ניסיון מתוחכם מאוד. הוא מסתיר פחדים וחולשות רבים וגם לא מעט צביעות. מהבחינה הזאת, הדרישה שנערות חילוניות לא יגיעו לבתי הספר במכנסיים קצרים ובתלבושת "לא צנועה" – דרישה שהולידה בימים האחרונים מחאה ספונטנית של נערות ועמודי פייסבוק שוקקים - איננה יוצאת דופן. מדוע היא צבועה? משום שנערה חילונית לא חונכה לערך ״צניעות״, ולדרוש אותו ממנה בבואה להתלבש בבוקר זה בגדר סתירה מוחלטת למסרים ולשדרים שקיבלה במהלך כל חייה מהסביבה ומהחברה. ותאמינו לי שאני מכירה את הנושא מקרוב: כנערה חילונית, גם אני "שכחתי" לא פעם להתלבש.

מציאות שבה תלמידות צעירות מתבקשות לא להגיע עם מכנסיים קצרים לבית הספר תמוהה מאוד. רציתם לחנך לערכים מוגדרים? איפה הייתם כשהתפתחה תרבות צריכה שמכתיבה לנו, במודע או שלא במודע, מה ללבוש ואיך ללבוש? הדרישה לא ללבוש מכנסיים קצרים אחרי צונמי של פרסומות חסרות רסן, שמככבות בהן נשים מעורטלות לרוב, פשוט מביכה.

מתוך עמוד הפייסבוק של מפסיקות לשתוק - נלחמות למען החופש והשוויון

כאישה, אני כותבת את זה בהרבה כאב. עם השנים למדתי שלא משנה מה תלבשי – תמיד יהיה למישהו משהו להעיר. עוד למדתי שרק מי שמראה של אישה "פוגע בו" ינסה להתערב ולהגיד לנו איך להתלבש, או יותר נכון, איך למצוא ״מחסה״. אלא שכל אישה – חילונית או חרדית – זכותה הבלעדית לקבוע מיהי ומה השדר שתבחר לייצג באמצעות גופה. כן, אצל אישה חילונית זה אורך המכנסיים, ואצל אישה חרדית זה עובי הגרביון. אלא שאיש לא מעלה על דעתו שכשהוא ״מגנה״ חוסר צניעות של בחורה צעירה בפומבי, התחושה היא אותה התחושה הנלווית ליריקה עליה במאה שערים.

קריאה נוספת: גם לנשים חרדיות יש סטייל

סליחה, זה הגוף שלי. איתו אני קמה בבוקר ואיתו אני חווה את העולם. לאיש אין זכות לעשות בו שימוש; בטח לא שימוש פוגעני שיתערב בטעם האישי שלי ובבחירות הגבול שלי. כל ניסיון התערבות כזה הוא – במילים הכי פשוטות – פולשני.

״צניעות זה לא עונש, זו שמירה״, הייתי משננת לעצמי בשנים הראשונות שלי בתשובה. אני לא אשכח את היום שבו ״בררתי״ מתוך הארון שלי אילו בגדים לזרוק ואילו להשאיר. המכנסיים הקצרים נזרקו. הרגשתי, כאישה צעירה שמושכת מבטים ברחוב, שהנה, אני שולחת אצבע משולשת למציקנים למיניהם, שזהו, איש לא ישרוק לי יותר או ישלח לעברי מבטי זימה. אלא שאם חשבתי שכאן זה נגמר, מהר מאוד גיליתי שזה לא משנה מה את לובשת – גם בחצאית ובשמלה ארוכה יהיו מי שינסו את ״מזלם״ ויטרידו. וכן, הצניעות, בפשטות, שמרה עליי.

מרלין וניג (צילום: מיכל פתאל)

בחינוך החרדי מלמדים את הצניעות כערך. מגיל צעיר מאוד את לומדת מה המשמעות של ״צניעות״, והיא באה לך בטבעיות. אבל מה קורה בחינוך הממלכתי? כבוגרת מערכת החינוך הזאת אני יכולה להגיד חד משמעית: כשמציבים בפני נערה שלא התחנכה על הצניעות כערך ולא הפנימה אותה דרישה לוותר על המכנסיים הקצרים והיא מתקוממת, הצדק לגמרי איתה. אדם הוא לא רובוט, הוא אישיות, והוא צריך להיות חופשי ואמיתי בבחירות שלו.

אנחנו נשים, וקו הצניעות שלנו שונה מאחת לאחרת: הוא אינטימי ואישי, משקף סגנון אישי ואופי. אין ספק שניסיונות ל״התערב״ כאן יובילו למרד, שיהפוך מהר מאוד את הביקיני ללבוש מקובל – ולא רק על חוף הים. ובצדק. כשלעצמי, כפי שכבר אמרתי, מרדתי ב״חינוך״ ובצביעות הממלכתית ובחרתי בדרך אחרת, אבל אל תחשבו ששכחתי מה היה שם בשנים המעצבות של חיי, וזה לא ה״מכנסיים הקצרים״. הסיפור פה גדול הרבה יותר, והמערכת כבר איבדה עליו שליטה מזמן.

קריאה נוספת: וכאן מרלין וניג מספרת על יציאתה לחירות

מרלין וניג היא משוררת, חוקרת, מבקרת קולנוע, וחברת מועצת הקולנוע הישראלי