"כמו חיה שניצודה": עד כמה "כאב" של צרויה שלו שואב מחווייתיה במציאות?

הרבה כאבים יש ב"כאב", ספרה החדש של צרויה שלו: כאבי גוף, כאבי פנטום, כאבים שבאים מהזיכרון וכאבי הפחדים שמזמן ההווה. אבל אילו היה הכאב ב"כאב" אדם ולא מצב, הרי שהיה טיפוס חמקמק, רב פעלים, לא מובן מאליו. ברגעים מסוימים הוא משפיל; באחרים מחייה. לפעמים הוא מטעה ולפעמים מתריע על הממשי.

גיבורת "כאב" היא איריס, מנהלת בית ספר, רעיה ואם לשני ילדים, שסובלת מהתעוררות מחודשת של כאבי פציעתה הישנה בפיגוע. צירוף מקרים מפגיש אותה עם אהוב נעוריה איתן, רופא מומחה לכאב, והמפגש מחייב הכרעה לגבי עתידה ועתיד משפחתה.

גם הכרעתה של איריס, כמו תפקיד הכאב ברומן, אינה הכרעה צפויה. חוקר הספרות יגאל שוורץ עמד על ייחודיותה של דמות זאת במאמר שפורסם ב"הארץ", שהבדיל בין המהלך של איריס לזה של גיבורות מפורסמות אחרות כמו מאדאם בובארי. איריס (זהירות, ספוילר) מחליטה להחזיק את הגוף שעמו נולדה ואת הגוף המשפחתי שבנתה על כל חלקיו, למרות הכאב.

אנשים ניגשו אליי ברחוב ומחו

"ההכרעה של איריס להישאר במסגרת המשפחתית ולא להתאחד עם אהוב נעוריה לא היתה מתוכננת מראש", מודה שלו, "היה לי קשה להוביל אותה בדרך הזאת. פקפקתי בכך בזמן שכתבתי, ולרגעים, אפילו אחרי שהספר פורסם. ומי שחיזקו את הפיקפוקים היו קוראים רבים שההחלטה הכאיבה להם. אנשים ניגשו אליי ברחוב והתלוננו. אב צעיר ששיחק עם פעוט בגינה ניגש והתרעם על כך שילדיה של איריס גדלו ושהיא היתה יכולה להרשות לעצמה לפרק את הזוגיות. 'מילא אם היה לה ילד צעיר', הוא אמר, 'אבל עד מתי צריך להקריב?'.

"אבל למרות הלבטים, כשהגעתי לשליש האחרון של הרומן, הרגשתי שכך צריך לקרות. כי ההתפתחויות עם בתה של איריס הלכו והחמירו, ובד בבד עלו בה ובי ספקות על מהות האהבה ועל היכולת לחיות חיים מלאים ושלמים כשהאהבה עצמה כה מלאה ושלמה. כשקראתי את המאמר של יגאל שוורץ אמרתי לעצמי: 'הנה, זה בדיוק הדבר. לכך התכוונתי'. משהו באהבה הטוטלית מחבל בחיים המלאים, ולאו דווקא מממש אותם. הטענה של שוורץ חיזקה את הביטחון בתחושות האינטואיטיביות שהיו לי".

כלומר, כשהתחלת לכתוב את הרומן לא היו לך כוונות מודעות לחתור תחת 'קדושת' פירוק המשפחה של הרומן הרומנטי.

"אני עצמי לא הייתי יכולה לנסח את המטרה הזאת, כיוון שכשאני כותבת, ההחלטות מתגבשות באופן אינטואיטיבי, שיש בו יותר השראה ממחשבה. הדמויות ומהלכיהן מתחוורים לי רק במהלך הכתיבה; הן כמו מוכתבות לי מבפנים. אני אולי נתלית באילנות גבוהים, אבל שמחתי מאוד לגלות תיאור של תהליך הכתיבה שתיאר מרטין בובר, שאמר על 'גוג ומגוג' שהספר כמו הוכתב לו, או של ג'וזף הלר, מחבר 'מלכוד 22', שסיפר עד כמה הופתע כשקרא את הספר לראשונה. הוא לא ידע שיש לו שפה עשירה כל כך".

את מדברת על תהליך שיש בו הרבה מסתורין. את מקדשת את המסתורין או מנסה לפרק אותו כדי להבינו?

"מקדשת לגמרי. הכוח הגדול שיש בכתיבה בא ממנו. אני יודעת שכל מה שאני יכולה לתכנן לקראת כתיבת ספר, או לקראת יום עבודה, עולה בסופו של דבר בתוהו. מה שכן מצליח הוא משהו אחר: ריכוז פנימי, ידיעה אינטואיטיבית ועמוקה, חכמה ממני. היא מבינה דברים שאינני מבינה, ומתוכה נובעות ההחלטות הדרמטיות מכולן".

קריאה נוספת: גם את יצירתו של יונתן ברג עיצבה פציעה בפיגוע 

אלטר-אגו כעוס ונוקדני

דוקא משום ש"כאב" נוגע בחוויה אלימה של גוף ובחוויה אלימה של סכסוך, חוסר יכולתה של איריס להיות תוקפנית או אלימה נעשה בולט מאוד. איריס אינה כועסת. נדמה שאין לה גישה אל כעסה, וכשהוא כבר מתעורר, היא או "משהו" ממהרים להחניקו.

צרויה שלו (צילום: יוסי זימר, פלאש 90)

בתחילת הספר היא נזכרת איך נהגה כשהאוטובוס התפוצץ ופצע אותה. היא "נצמדה אליו, ואפילו צפצפה בניגוד גמור לנהיגה הסובלנית הרגילה שלה", ואז חל הפיצוץ. האלטר-אגו, פה בתפקיד הגורל או אלוהים, זימן לה את הפיגוע כדי להחניק את כעסה. במקום אחר היא חולפת ליד כיתה בבית הספר שהיא מנהלת ומקשיבה למורה קוראת לתלמידיה על הרגע שבו יוסף חושף את זהותו בפני אחיו. זה כמובן רגע שקורא למימוש כעס, אבל הרגע נבלם בידי יוסף. זמן קצר לאחר מכן קורעת איריס כרזה שהיא עצמה ניסחה: "ובחמת זעם היא תולשת את השלט מהקיר, מציצה סביבה שאיש לא ראה, שומעת כבר את קולו הנרגן של אב-הבית".

איריס מקצינה תכונה ששותפה לגיבורות אחרות שלך: כעסן לעולם לא יחצה קו ויעבור למקום של תוקפנות, אלימות; נדמה תמיד שיש להן אלטר-אגו כעוס ונוקדני שמהדהד ליחסים בעייתיים עם האב או עם האם, והאלטר-אגו הכועס כועס על הכעס שלהן.

"מעניין, אם כי ב'כאב' רציתי שהגיבורה תהיה אישה פחות נוירוטית, יותר סמכותית ומעשית, שונה מהגיבורות הקודמות שלי, שהיו עסוקות מאוד בעצמן. ההחלטה המודעת היתה לבנות גיבורה שהיא תמיד בשליטה, כזאת שאינה מחפשת ריגושים, שלא היתה מסוגלת להיכנס להרפתקת אהבים עם שום גבר פרט לאהוב נעוריה איתן. חשבתי שעם גיבורה כזאת, הדרמה תהיה גדולה בהרבה".

ובעניין הכעס?

"זה יפה. הגיבורות שאינן מסוגלות לאלימות נובעות כנראה מתוך אישיותי שלי. מטבעי, אני ממעטת לכעוס, מתקשה להרגיש כעס. גם אחרי שנפצעתי בפיגוע לא כעסתי על איש. הרגשתי אז שילוב מוזר של וצער ושמחה: צער על הזוועה שפגעה באנשים כל כך רבים, ושמחה על כך שהילד שלי כבר לא היה לצדי, וכמובן על כך שנשארתי בחיים".

לא כעסת על הפלסטיני שביצע את הפיגוע?

"במשך שנים רבות לא קראתי דבר על הפיגוע. רק לפני כמה שנים, בראיון באירופה, שלפה עיתונאית תדפיס מהאינטרנט ובו פרטים על המחבל, שמו וגילו. כך גיליתי מיהו".

הפיגוע שבו שלו נפצעה התרחש בשנת 2004, כשעמדה סמוך לאוטובוס שהתפוצץ בשכונת רחביה בירושלים. לאחר פציעתה (באורח קל), סיפר בעלה הסופר איל מגד ששלו אמרה לו את המשפט הבא: הפלסטינים "מציירים סביבנו מעגלים מעגלים, והם הולכים ונעשים קטנים יותר ויותר, עד שהם מגיעים אליך".

למה התכוונת?

"אינני זוכרת שהמשפט הזה נאמר, אבל ברור שאם איל ציטט אותו, כך היה. הוא כנראה נאמר בהקשר של השנים ההן, שנות הפיגועים הגדולים והאיומים. היתה לי תחושה שזה הולך ומתקרב. הפיגוע ב'מומנט', שהתרחש ממש ליד ביתנו, השפיע עליי מאוד והפיל אותי לייאוש עמוק.

"האירועים הדהדו לספר השירה שכתבתי שנים קודם לכן, 'מטרה נוחה לצלפים', ולרומן 'רקדתי עמדתי'. ברומן, הגיבורה חופרת קבר מתחת לבית הוריה. במציאות, נפצעתי על המדרכה מתחת לבית הוריי. כל הדברים התחברו לתחושה של חיה שניצודה".

כל פלסטיני היה יכול לאמץ את המשפט שאמרת אז.

"זאת הטרגדיה. הכאב הכפול משני הצדדים. כאבם של הפלסטינים מוחשי ויומיומי יותר, אבל תחושת הנרדפות מחלחלת גם אלינו עם כל טיל שנורה או אוטובוס שהתפוצץ בשנים ההן".

מה תפקיד הפיגוע ברומן? זרז לכאב או זרז להחלמה?

"בסופו של דבר, הפיגוע של איריס הוא זרז להחלמה. בתלמוד יש משפט שמדבר על כך, על דרך קצרה שהיא ארוכה ודרך ארוכה שהיא קצרה. הדרך להחלמה עוברת פעמים רבות דרך החולי. כאב הפציעה החוזר של איריס מחולל שינוי, בחירה מחדש ושחרור".

דברים יכולים להיות פרדוקסליים: כאב הפיגוע הוא תחנה בדרך לשחרור בשעה שרופא הכאב איתן אינו בהכרח כזה. מה שמתרחש מיד אחרי הנשיקה הראשונה שאיתן נותן לאיריס אחרי שנפרדו שנים רבות קודם לכן הוא אות אזהרה. מצד אחד, איריס מתעוררת לחיים. מצד שני, הנשיקה קורית בחדר קפוא שמתברר מאוחר יותר כשייך לעולם המתים, ואיריס נרדמת בו וקופאת כשהיא ממתינה לאיתן.

פעולת הנשיקה הופכית לנשיקה בסיפור "היפהפייה הנמה" או "שלגייה". אלה סיפורים שהקריאו לך בילדותך?

"אחי ואני לא הכרנו לא את "שלגייה" ולא את "היפהפיה הנרדמת". אבי הקריא לנו לפני השינה את סיפורי המקרא, והוא קרא אותם באופן יפהפה ומסעיר, ואני הלכתי שבי אחרי קולו. גדילה על סיפורי התנ"ך היא גדילה על מיתוס ריאלי, משהו שהוא נכון יותר לחיים. יש בהם קנאת אחים, כמיהה לילד, מאבקים בתוך המשפחה. אבל בניגוד למה שנטיתי לחשוב, מתברר שסיפורי האגדות השפיעו עליי לא פחות. אני אוהבת את הקיצוניות שלהן. הקיצוניות של האסון, של הפתרון, של הגורל שאי אפשר לברוח מפניו".

אביך, המורה ומבקר הספרות מרדכי שלו, נפטר השנה. האם פטירתו חלחלה לרומן?

"אבי הידרדר אחרי שנדרס ברחוב. עד אז היה מצבו טוב, למרות גילו המתקדם. בערב יום הכיפורים האחרון ישבתי ליד מיטתו והקראתי לו את 'אצל חמדת' של ש"י עגנון. קראתי ובכיתי. זה היה הסיפור שנהג להקריא לנו ביום הכיפורים. אצלנו במשפחה לקראת חג לא שאלו מה נאכל בארוחת החג, אלא איזה סיפור של עגנון נקרא.

"הוא כבר לא היה צלול כל כך, אבל עדיין הצליח להעיר מפעם לפעם על אי דיוקים בקריאה. למחרת יום כיפור, הוא נפטר. מותו לא חילחל אל הספר. אירועים מחיי מחלחלים אל הכתיבה באטיות רבה. הפיגוע שנפצעתי בו אירע לפני יותר מעשר שנים ונכנס אל הספר 'כאב' כמעט למרות רצוני. אינני יכולה לדעת מתי מותו של אבי ייכנס לספריי, אם בכלל. הרבה חוויות נשארות מחוץ לספרים, וגם אם הן משתלבות, הן עוברות תמורה משמעותית, באישיות שחווה אותן או בנסיבות וכך יוצרות סיפור חדש לחלוטין".

חדש על המדף || צרויה שלו

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי