מה עושים עם כביסה מלוכלכת: הקץ להעלמת העין במגזר הציוני-דתי

לפני כשנתיים נסעתי למרכז שפירא לראיין את הרב חיים דרוקמן, מן הבולטים שברבני הציונות הדתית, לרגל זכייתו בפרס ישראל על מפעל חיים. שוחחנו על מגוון נושאים שקשורים לחייו ולפועלו של דרוקמן, ולקראת סוף השיחה העליתי בפניו את הטענות שלפיהן טייח את פרשת ההטרדות המיניות של הרב זאב קופולוביץ, ראש הישיבה התיכונית נתיב מאיר. קופולוביץ, יש להזכיר, הורשע בביצוע מעשים מגונים בתלמידיו בישיבה התיכונית, שנחשבה לספינת הדגל של החינוך הדתי-לאומי. כמה מוחים ביקשו לבטל את זכייתו של דרוקמן בפרס, בטענה שהוא ידע על מעשיו של קופולוביץ והעלים מהם עין, טייח אותם ולא טיפל בהם כיאות.

בפעם הראשונה במהלך השיחה הרים הרב דרוקמן את קולו. "עלילה שקרית", כך כינה את הטענות על התנהלותו בפרשה. לדבריו, ברגע ששמע על המעשים השעה את קופולוביץ מתפקידו והרחיק אותו מן הישיבה. הטעות היחידה שלו, כך טען הרב דרוקמן, הייתה שלא פנה למשטרה. לדבריו, הוא לא ידע אז, בסוף שנות ה-90, שצריך לפנות למשטרה עם מקרים של התעללות מינית בנערים. הוא מכה על חטא ומצר על טעותו, שנעשתה לדבריו בתום לב.

מפתה להשוות את התנהלותו של הרב דרוקמן בפרשה ההיא להתנהלותו של רב ציוני-דתי אחר, הרב שמואל אליהו, בפרשה שזכתה לכינוי "פרשת הרב מהצפון". ההשוואה מדגישה את כברת הדרך שעברה החברה הציונית-דתית בכל מה שקשור לטיפול בפגיעות מיניות. בשבוע שעבר פורסם כי רב ציוני-דתי מצפת, המכהן ברבנות קהילה ובראשות ישיבה ועוסק בקבלה ובייעוץ, הושעה מתפקידיו בעקבות תלונות כלפיו על "יחסים אסורים" עם נשים שבאו להתייעץ איתו. לפי התקשורת, מדובר בהטרדות מיניות, ואולי אף באונס. הרב, ששמו עדיין אסור לפרסום, אכן פרש מתפקידיו באחרונה, בתואנה של בעיות רפואיות (באחד הפורומים פורסמה לפני כמה שבועות, עוד לפני חשיפת הפרשה, קריאה להתפלל לרפואתו), אך כעת מתברר שנסיבות אחרות הן שהביאו אותו לפרוש מתפקידיו.

להבדיל בין טוב ורע 

עודד פנייה למשטרה. הרב אליהו (פלאש90, יונתן זינדל)

הרב שמואל אליהו הוא רבה של העיר צפת, בנו של הרב מרדכי אליהו ז"ל, בעבר הרב הראשי לישראל. אליהו הבן הסתבך בעבר בשל אמירות גזעניות שהשמיע כלפי המיעוט הערבי בישראל. בימים כתיקונם, הרב אליהו רחוק מלהיות חביב התקשורת, וגם בציונות הדתית ישנם לא מעט שמסתייגים ממנו ומדרכיו. אך אופן הטיפול שלו בפרשת הרב מהצפון מעורר השתאות, בוודאי בהשוואה להתנהלות העבר. הרב אליהו מכיר היטב את הרב החשוד, והשניים אף פעלו יחד בעבר במסגרות שונות בצפת ומחוצה לה. משהגיעו התלונות לאוזניו, בירר הרב אליהו את אמיתותן, פנה אל הרב, וזה הודה בפניו, ולאחר מכן עודד את הנפגעות לפנות למשטרה. הוא התראיין על הפרשה וכינה את המעשים "חילול השם".

יש כאן יותר משינוי נורמות בחברה הישראלית הכללית. מתפיסה של "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ" עוברת ההנהגה הציונית-דתית – וכעת מתברר שגם זו החרד"לית – לתפיסה אחראית יותר של מוסדות החוק ורשויות השלטון ושל החובה לעמוד לימין הנפגע, ולא לימין הפוגע. חשבו על הסצנה מסרטו של יוסף סידר "מדורת השבט", שמציגה תקיפה מינית שאירעה במדורת ל"ג בעומר ירושלמית תמימה לכאורה. מוטק'ה קופפר, אחד מנכבדי השכונה, מין עסקן גוש אמונים של שנות ה-80 המוקדמות, מעודד את אמה של תמי, הנערה הנפגעת, לא להתלונן במשטרה על התקיפה, כדי לא לפגוע בשמה הטוב של השכונה הירושלמית האליטיסטית. איש לא יאמין לבת שלך, אומר אסי דיין, שמשחק את מוטק'ה קופפר, את רוצה שיתחילו לחקור את כל החברות של הבת שלך? תני לזה לעבור.

התנהלותו של הרב אליהו בפרשה הוכיחה שהתפיסה הזאת, ובמידה רבה גם התפיסה התמימה של הרב דרוקמן, הן נחלת העבר. מודעותם של רבנים ומנהיגי קהילות לפוטנציאל המסוכן שבידיהם ובידי הקולגות שלהם הולכת וגוברת; הדגשת החובה לחקור את המקרים ולפנות למשטרה הופנמה. אין פירוש הדבר שנמוגה הרגישות של הציבור הדתי לצנעת הפרט, להשלכות החברתיות של חשיפת המקרים – במידה רבה ניתן לומר ש"פורום תקנה", שלקח על עצמו לשמש כתובת לפניות בנושא פגיעות מיניות בקהילה הדתית, נועד לטפל במקרים הללו וליצור מרחב בטוח למתלוננות ולמתלוננים שחוששים מחשיפה ומהליך משטרתי אינטנסיבי. אך נדמה שהדוקטרינה של חיפוי והעלמת עין – בין שבאופן מכוון ובין שבתמימות – הולכת ופגה מן העולם. חשוב לסייג ולומר שישנם מקרים רבים אחרים שכן מטויחים ואינם מטופלים, אך הצעד של הרב אליהו, שנראה מובן מאליו - אך לנוכח הסיפור שבו פתחנו, נראה שאינו כזה – מעיד על הלך רוח מסוים.

בשלב זה לא ברור כיצד תסתיים הפרשה, אך ברור שהיא מסמנת שלב נוסף בהרחבת הסדק שנפער באמונת החכמים של הציבור הדתי, בהליכה העיוורת אחרי מנהיגים דתיים ובאמונה המיסטית בכך שמי שמציג את עצמו כמקובל אינו יכול לטעות או לחטוא. תהליך ההתפכחות הזה גובה מחיר – מחירם של אלה שהאמינו, בטחו, תלו את יהבם באדם מסוים, שלימים התגלה בקלקלתו. ואולם, הוא גם מוליד דמויות דתיות מפוכחות יותר, זהירות יותר ואוטונומיות יותר, שיודעות להבדיל בין טוב לרע ולהבחין בגבול שנחצה.

כמה תובנות על הרשעתו של הרב מוטי אלון

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי