פרחה, את יפה כל כך: השם המבוזה זוכה לעדנה

בתולדות המוזיקה הישראלית שמור לפרחה מקום מפוקפק של כבוד: אסי דיין כתב לעפרה חזה את "שיר הפרחה" לסרטו "שלאגר" (השיר היה השלאגר היחיד מתוך אחד הסרטים הפחות שלאגריים שלו), ועברי לידר כתב לשרית חדד את "פרחה במרצדס" ("בחום של תל אביב"), ששטף את גלגלצ בתחילת שנות ה-2000. שני השירים הפופולריים היו נאמנים לדימוי הציבורי שדבק במהלך השנים בשם פרחה: כינוי גנאי לנערות מזרחיות, גסות ופשוטות.

תיקון קטן אך חשוב מתרחש עכשיו באיי.פי החדש "שירי קטמונים" של ההרכב הירושלמי אקוט. לראשונה, הם מצרפים לרשימה המוזיקלית שיר פרחה מסוג שונה, פרי עטו של הסופר והמשורר אלמוג בהר. "פרחות" (שנקרא במקור "שני שירי פרחה" - מתוך הספר "חוט משוך מהלשון", עם עובד, 2009), מנסה להחזיר את השם הנגוע למשמעותו המקורית, היפה. "מודעות אבל בִרחוב בר-יוחאי בַקטמונים / מספרות כי פְרֵחָה מתה אתמול", כותב בהר בשיר, "ודווקא / לא היתה נשואה לְעַרְס, דווקא ליחזקאל / בעלה. בְשורשה היה פרח שֶמשמעותו שמחה,/ אבל נכדיה ששכחו לדבר ערבית התביישו / בִשמה מחוץ לכותלי הבית. לא רצו / שיצחקו עליהם, וצדקו".

ענבל ג׳משיד, שמובילה את אקוט עם בעלה ושותפה ליצירה גלעד ואקנין, רואה את "פריחות" כחלק מהדיון התרבותי הרחב שמתנהל באחרונה על המושג, שיח שמתנהל בין היתר בהצגה "פרחה שם יפה" של חנה וזאנה גרינולד ובסדרה "ערסים ופרחות" של רון כחלילי. "המושגים כמעט שחוקים", אומרת ג׳משיד, "ולמרות המחשבה שכבר היינו צריכים להיות במקום אחר, עדיין מאוד ברור איזה תפקיד יש למילים הקשות האלה בשפה שלנו: לכולם ברור איך נראה ערס ואיך נראית פרחה, מאיפה הם בארץ ובאילו מקצועות הם עוסקים".

קריאה נוספת: האם יש דבר כזה "מוזיקת אינדי ירושלמית"

בשיר שלכם לא רק המילים של בהר נלחמות בדימוי - הלחן מנסה להגיב למשמעות המקורית של השם.

"החלטנו להטעין את המושג מחדש, גם בלחן. זה כמובן גרעין שנמצא בטקסט עצמו – 'והן לא מסבירות שפְרֵחָה זאת שמחה / שנכדות צריכות להיות שמחות כשהן נקראות / בשם סבתן'. חיפשנו לחגוג את השם שנחבט, וכך כאילו להרים את הראש. אנחנו לא רוצים להימנע מהמילה, אלא להחזיר לה את שורשה".

הקולות הלא פואטיים של השכונה
במשך שנים נחשבה שכונת הקטמונים ("גוננים", בשמה העברי שלא נקלט מעולם) למקום מושבם של "הערסים והפרחות" בירושלים. שכונה שיושבה ברובה בידי עולים מארצות ערב והיתה מוזנחת באופן יחסי לשכונת קטמון הישנה, הצמודה והעשירה. ג׳משיד מספרת שאף על פי שגדלה בשכונת ארמון הנציב וגרה כיום בשכונת נחלאות, הקטמונים מלווים אותה מילדות. "כילדה, למדתי בבית הספר קשת שבשכונת הקטמונים", היא אומרת, "ובשנים האחרונות אני מלמדת מוזיקה בבית הספר שבו למדתי וגם בקונסרבטוריון בשכונה. אני חושבת שהחלוקה לשכונות היא חלק מהותי מהעיר ירושלים, ולכן, במובנים רבים, הקטמונים היא אינהרנטית לחוויה שבמגורים כאן. יש כמה דוגמאות דומות בעיר לשכונות גבול כאלה, נקודת תפר לכפר ערבי, אוכלוסיה מעורבת אך בעלת קהילות מאוד חזקות, עם קשיים, וגם יתרונות של פריפריה בתוך עיר גדולה ועוד מאפיינים דומים".

הבחירה בשכונה כנושא האי.פי נוצרה בעקבות השתתפותה של ג׳משיד בפרויקט "יוצרים במרחב" של עמותת רוח חדשה. במסגרת הפרויקט היא התבקשה ליצור אמנות בשכונות הקטמונים יחד עם אמנים מתחומים שונים. "כזמרת ויוצרת, המקום הראשון שהלכתי אליו היה לחפש אחרי טקסטים", אמרת ג׳משיד, "בדקתי אילו משוררים חיו פעם או מתגוררים היום בשכונה ואילו טקסטים נכתבו עליה - כך התוודעתי, למשל, למשוררת מירי בן שמחון ולשיר שלה 'נערה מן הקטמונים'. זכרתי גם שהמשורר אלמוג בהר היה מורה בשכונה ופניתי אליו שישלח לי שירים שנראים לו מתאימים. הוא העביר לי כל מיני חומרים, ומתוכם נמשכתי ל'שני שירי פרחה', שנוגעים לכל כך הרבה נושאים רלוונטיים היום".

באקוט את עובדת לא מעט עם שירי משוררים, ולאו דווקא שירים שפשוט להלחין.

"באופן כללי, אני אוהבת מאוד לעבוד עם שירי משוררים בדיוק מהסיבה הזאת - כי הם קשים להלחנה. צריך לחפש בתוכם את הדרך לפורמט 'הפשוט' הזה של שיר, בית, פזמון, ולכן הם תמיד הופכים את הצורה למורכבת יותר ומאתגרים אותנו בתור יוצרים. במקרה של השירים ב'שירי קטמונים' של אלמוג בהר ומירי בן שמחון, המהלך היה מורכב. בשני השירים יש משהו שמצד אחד הוא ישיר וסיפורי - דבר שעוזר בהעברת הטקסט למאזין, ומצד שני, עשיר ומלא בפרטים, דבר שעלי קצת מקשה. אני לא ראפרית, ולכן באמת הייתי צריכה לנקות קצת ולזקק את הנקודה שהיתה משמעותית בעיניי בתוך המילים. בשיר של מירי בן שמחון לקחתי ממש את סופו: 'יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן / יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן / וְתוֹלִיד יְלָדִים שֶׁיִּגְדְּלוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם / וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם'. אני חושבת שאולי ברחתי כך מסיבות של מצלול, וכמובן, בגלל המסר החזק שיוצא שם, שכמו מסכם את הסיפור של הגיבורה של השיר".

מלבד שירי המשוררים יש באי.פי שני קטעים שנקראים "ג'ולייט למעלה" ו"ג'ולייט למטה", שנשמעים אחרת; מין מונולוגים פשוטים ויפהפיים שנראים אותנטיים לגמרי.

"מלבד המשוררים, היה לי חשוב למצוא גם את הקולות הלא 'פואטיים' בשכונה, משהו פחות מסודר. באחד המפגשים של הקבוצה שלנו סיפרו על פרויקט תיעוד של מרכז קשישים בשכונה שנקרא בית הופמן. נפגשתי עם האחראים על הפרויקט, שבעצם תיעדו כמה דמויות מהשכונה שמספרות על הימים הראשונים שלה. ביקשתי את החומרים וצפיתי בריאיונות, שנמשכו כולם כמה שעות. אחת הדמויות שבהן נתקלתי היתה הגברת ג'ולייט שבתאי. היתה לה שפה נורא מעניינת וסיפורים קטנים ומרתקים על החיים שלה ועל החיים של הקהילה בשכונה. בחרתי מתוכם כמה משפטים, ובסופו של דבר, זה נהפך לשיר".

ההרכב משתנה בהתאם לפרויקט
"שירי קטמונים" הוא האי. פי. הראשון של אקוט, שאותו ייסדו ג׳משיד וואקנין. הם פועלים יחד כזוג לחיים וליצירה מאז התיכון, וג׳משיד מגדירה אותו כ"הרכב שמשתנה קצת בהתאם לפרויקט שאותו עושים". בבסיס עומדים השירה של ג׳משיד והגיטרה החשמלית של ואקנין,  ומלבדם שותפים טל אברהם בחצוצרה, עדן ג'משיד בצ'לו, אור סיני בקונטרבס ונדב מטלון בתופים.

קשה שלא להתרשם מ"שירי קטמונים". השילוב בין הקול העוצמתי של ג׳משיד, הביצוע השלם והטקסטים החזקים יוצר עבודה שקשה להתעלם ממנה. כשאני מביע בפני ג׳משיד את ההתלהבות שלי, היא מבקשת לשתף דווקא בנקודה מוזיקלית שמתחבאת בשיר "פריחות". "באמצע השיר יש סולו גיטרה שאילו היינו מוציאים אותו מההקשר, היה ממש סולו אלג'יראי קלאסי", היא מספרת. "גלעד, הגיטריסט, הוא תלמיד של נגן העוד הידוע נינו ביטון, וכשעבדנו על החלק הזה בשיר, הוא התחיל לאלתר על המקאם האלג'יראי דיל, שבמקרה התאים כאן מאוד. זה כמובן צבוע בסאונד יותר עכשווי, אז קצת קשה לשים לב, אבל אנחנו בכל פעם נהנים לנגן את החלק הזה ולראות כמה שזה יפה". 

יש אג'נדה מאחורי הבחירות שלכם באקוט?

"אמנם באתי מתחום הרוק, אבל למדתי קומפוזיציה באקדמיה, ועכשיו אני מסיימת תואר שני בביצוע, ובו התמקדתי יותר בשירה ערבית. באופן כללי, לא הייתי אומרת שיש לנו אג'נדה אחת. אני מניחה שכמו כל יוצר בזמן הזה, אנחנו מושפעים מסגנונות רבים, ובעיקר מחפשים לעשות מוזיקה חדשה שהרבה פעמים יוצאת מתוך טקסט בעברית. עכשיו למשל אנחנו עובדים על יצירה חדשה לטקסט של אלמוג בהר, שהיא משהו שמעולם לא התנסינו בו. יצירה של חצי שעה, עם הרכב גדול, שלוקחת השראה מהמבנים של המוזיקה הערבית במצרים של המאה שעברה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי