היום שבת: בין שתי ערים

תל אביב, רחוב קפלן. מול הקריה, לא רחוק ממגדלי עזריאלי, נחנך לפני חודשים אחדים מתחם שרונה. הכפר הטמפלרי בן המאה ה-19, שבמשך שנים שכנו בו בסיסים צבאיים, היה למרכז מסחרי שוקק. בשבוע שעבר עלה שמו לכותרות לאחר שנודע שאחת החנויות במקום, חנות קרפים וגלידות מרשת "הנריס", נקנסת מדי חודש בכ-3,500 שקל בשל הסירוב של בעלי החנות לפתוח אותה בשבת. מנהלי המתחם, שמושך אליו לקוחות רבים דווקא בימי שבת, ככל הנראה לא אוהבים לראות חנות סגורה במתחם שלהם. אנשי הנריס מחו על כך שהם נקנסים משום שאינם מוכנים לעבוד ביום המנוחה; הנהלת שרונה טענה שמדובר בהפרת חוזה – הנריס התחייבה לפתוח את החנות גם בשבת, והיא נקנסת על כך שאינה מקיימת את החוזה.

לקריאה נוספת: שבת מניפסטו - היוזמה שתעזור לכם להאט את הקצב ליום בשבוע

ירושלים, רחוב אגרון, גן העצמאות. לאחר שלוש שנים של הליכי תכנון ובנייה, אישרה העירייה להקים בית קפה חדש בגן העצמאות. בית הקפה נועד לתת מענה לתושבי ירושלים החילונים: עוגן בילוי חילוני במרכז העיר ירושלים, ניצחון מקומי לירושלמים החילונים. תושבים חרדים איימו לפעול נגד המקום ונגד רשת לנדוור שמפעילה אותו, בין היתר, בשלילת הכשרות של כל בתי הקפה של הרשת. לבסוף החליטו אנשי הרשת להסיר מעל בית הקפה את השם "לנדוור" וכך להסיר את הסיכון שבשלילת הכשרות, ועם זאת להשאיר את בית הקפה פתוח בשבת. אך סיפורו של בית הקפה הזה הוא רק תמציתו של קרב אחד במערכה ארוכה על השבת בירושלים.

מה יעלה בגורל המאבק? (פלאש90, יונתן זינדל)

הנה שני מאבקים שונים, הפוכים, בשתי ערים שונות; "עיר הנצח" מול "עיר ללא הפסקה", עיר שתושביה החילונים חשים כבר שנים רבות את סכנת שינוי פניה של העיר, מול מטרופולין ישראלית מודרנית שחוגגת את השחרור מכבלי הדת. שתי הפרשות הללו מתחוללות בו זמנית ומעלות שאלות מעניינות על השבת במדינת ישראל ועל שתי הערים בפרט: האם ירושלים ותל אביב נהפכו לשתי קהילות שכבר אינן משוחחות זו עם זו? האם מה שנהיה למובן מאליו בתל אביב – שמסעדה חייבת להיות פתוחה בשבת – הוא ה"ייהרג ובל יעבור" של ירושלים? ואם כן, מה ההשלכות של המצב הזה על החברה הישראלית? האם על הירושלמים החילונים להרים את ידיהם לנוכח המאבק בירושלים, להינגף מפני החרדיות ולהפנים שירושלים כבר לא תהיה יותר מעוז חילוני?

לורה וורטון, חברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת מרצ, משוכנעת שהאינטרס העליון של ירושלים הוא ההכרה בכך שמדובר בעיר מורכבת, בעלת אוכלוסיות מגוונות, עם רצונות שונים. "חוות הדעת של העירייה קבעה באחרונה שבמזרח העיר ובעין כרם יאפשרו פתיחה של מסעדות בשבת", אומרת וורטון, "אבל בשכונות החרדיות ובמרכז העיר לא יאפשרו שום פעילות. למה במרכז העיר? כי אולי יהיו אנשים דתיים שירצו ללכת לכותל בשבת, ולנוחיותם, יש לסגור את כל מקומות הבילוי במרכז העיר. בכלל לא מתייחסים לקהל אחר, שרוצה שבת אחרת. זה מעוות בעיניי שסוגרים את מרכז העיר כי מישהו אולי ירצה לעבור שם. אני חושבת שנכון להכיר בכך שיש לאנשים רצונות שונים. בירושלים יש מיעוט חרדי ויש אחוז גדול שהוא על הגדר, מסורתי, והחרדים מנסים לכפות את דעתם על הרוב. צריך לזכור שבערים גדולות יש אזורים עם אופי שונה. קרית יובל או אינה דומה לרחביה, לגאולה ולסנהדריה או לשייח ג'ראח ולעיסאוויה. צריך להכיר בגיוון של העיר". 

"מצפה מהחילונים להיאבק על השבת"

וורטון מעדיפה שלא להתייחס למקרה שאירע בשרונה ורואה אותו לא כעניין של עבודה בשבת אלא כעניין של הפרת חוזה. "לא הייתי עולה על בריקדות בגלל זה", היא אומרת, "זה עניין של חתימה על הסכמים שאדם בחר להפר. השאלה האחרת היא בעיניי אם קניון צריך להיות פתוח בשבת. אני לא בעד לעשות קניות בשבת, אך אני חושבת שהנושא בשרונה הוא בין הקניון ובין החנות".

לעומתה, פרופ' מאיר בוזגלו, מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויו"ר תנועת 'תיקון', מביע זעזוע מהמקרה שאירע בשרונה. "ברגע שיתחילו בקיעים ביום המנוחה, זה יעבור בדהירה לשבעה ימים בשבוע, ויהיה קשה לחזור לאחור", אומר בוזגלו, "מנסים לכפות על מישהו לעבוד כדי שלא יקלקל להם את האווירה, וזו חלק מתופעה כללית שבה מקבלים אנשים לעבודה בתנאי שיהיו מוכנים לעבוד בשבת. זו תעודת עניות לחוק ותעודת עניות למדינה שמתכוונת להיות יהודית ודמוקרטית. יש כאן חמדנות, תחרות וכוחות שרוצים לגרוף קופה, כי מדובר בהרבה כסף. זה בעייתי בעיניי ששבת נהיית ליום המסחר, ואני מצפה דווקא מהחילונים ומהמסורתיים להיאבק על השבת".  

אבל בשרונה מדובר על מעין מסעדה. האם אתה מתנגד גם לפתיחת מסעדות בשבת?

"מתחם שרונה הוא מתחם של קניות. אני מבחין בין יציאה למסעדה, לבילוי בים או לסרט, ובין קנייה של סוודר או מכונית בשבת. הקניות שלך בשבת הן על חשבון אנשים שחייבים לעבוד בשבת. את העניין הזה צריך לפתור בצורה ממלכתית, לא באמצעות פריצת גדר ולא באמצעות שימוש בשבת כדי לקטוף את כל הפדיון. מה שחשוב כאן הוא האיזון. אם שבת נקבעה כיום המנוחה, זו המנוחה של כולם, וצריך לשמור על זה מכל משמר. אי אפשר לקבל את זה שיהודי רוצה לסגור בשבת? איזה מין מתחם מכריח כל מי שלא רוצה לחלל שבת לא לעבוד במתחם? איך זה קורה במדינה יהודית?".

ובעיניך, דווקא החילונים והמסורתיים צריכים להיאבק על זה. מדוע?

"זה לא שהשבת לא חשובה לחילונים, אך לפעמים קשה להם לעמוד על המשמר. במשך שנים העולם החרדי צעק 'שאבעס'. אנחנו פיטרנו את התורן הזה, אבל עכשיו אנחנו צריכים לקחת אחריות בעצמנו. אחרי שפיטרת את התורן החרדי, יש לך אחריות לשמור על זה בעצמך ולא לתת לטייקון האנטי-דתי למלא את החלל ולהכתיב את הסיפור. יש כאן מין חמדנות שתופסת טרמפ על כפייה דתית כביכול. התפיסה ששבת שייכת לדתיים היא לא נכונה. שבת היא אקולוגיה, היא החשיבות של הזמן, היא החייל שמגיע הביתה. היא של כולנו".

"התפיסה ששבת שייכת לדתיים היא לא נכונה". מתחם שרונה (פלאש90, מרים אלסטר)

לחלל שבת באינטרנט

גם אם שתי הפרשות הללו נרגעו לעת עתה, השקט כאן הוא אשלייתי, מדומה: שאלות השבת במרחב הציבורי ימשיכו להדהד, ימשיכו להעמיד חיץ בין קהילות ובין אוכלוסיות, ימשיכו לאתגר את הסטטוס-קוו השביר. אך הדבר נכון לא רק במרחב הציבורי, ברחובות העיר, אלא, כך מתברר, גם באינטרנט: יוזמה סאטירית חדשה שהגו שלושה עובדי משרד פרסום, "מחולל שבת" שמה, קוראת לגולשים באינטרנט בשבת להיכנס לאתר "מחולל שבת" וללחוץ על הנורה האינטרנטית הגדולה שבמרכז העמוד, לשמע צעקות "שבת היום" על כל לחיצה. כך, הגלישה באינטרנט כבר איננה מעשה פרטי של אדם בין קירות ביתו, אלא כביכול, נעשית גם היא אקט של מחאה, חלק מן המלחמה הדתית-חילונית על השבת.

יש להניח שבמציאות – דמיונית אולי – שבה מלחמות השבת היו מגיעות לפתרון ולפיוס, בוני האתר לא היו מרגישים צורך ליצור מרחב אינטרנטי שמדגיש את האקט של חילול השבת. במילים אחרות: אתר כזה יכול לקום רק בעקבות אווירה ציבורית שבה השבת היא סלע מחלוקת ובה כל צד במחלוקת מרגיש שהיא נלקחת ממנו.

ובינתיים, בערים: בירושלים נאבקים התושבים החילונים על פתיחת מסעדות ומקומות בילוי בשבת, ולפני חודשים אחדים, אפילו נולדה יוזמה של תחבורה ציבורית שיתופית בשבת בירושלים. בד בבד, בתל אביב תמשיך השבת להיות מוקד של בילוי ומסחר, כמו ממחישים שחוקי העזר העירוניים הפכו לאות מתה. האם תדע החברה הישראלית להגיע לסטטוס-קוו חדש? האם יידעו הקבוצות השונות להתגמש, לפעול יחד למציאת חזון משותף? או שמא כל הניסיונות להגיע להסכמה עקרים ביסודם? השאלות הללו נותרות בינתיים בלא מענה.

לקריאה נוספת: על הקאופרטיב הירושלמי שמפעיל קווי אוטובוס בשבת

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית  אבי חי