"מי שנוגעת היום במוזיקה מרוקאית יהודית נוגעת בהיסטוריה מושתקת"

ישן מול חדש, עתיק מול עכשווי, שולי מול רלוונטי, מחוק מול נוכח - כל צירי ההתייחסות האלה מעוררים אי נוחות בנטע אלקיים, אחד הכוחות המפתיעים והמתגברים במוזיקה בישראל בשנים האחרונות, שהופיעה בין היתר בפסטיבלים במרוקו. למרות הסירוב להתמקם עליהם בלי לתת את הדעת על עצם החלוקות האלה, היא תשתתף יחד עם תאיר חיים ומילנה קרטובסקי בסדנה שתתקיים במסגרת פסטיבל הפיוט ותיקרא ״מסע בעקבות שירת נשים עתיקה״.

"אני לא עונה להגדרה 'שירת נשים עתיקה'", מדגישה אלקיים, "מאחר שהאובססיה שלי – באמנות, במוזיקה ובכל דבר אחר שאני יוצרת – סובבת סביב שנות ה-50. אלו חומרי הגלם שהכי נגישים לי, כי זו תקופה שהקליטו בה המון. אבל מטרת יוזמי הסדנה היתה להתחבר לשכבות שהם יותר קדומות מהתרבות הישראלית המוכרת ולאיכויות הקשורות דווקא בשירת נשים מדורות שקדמו לנו".

תאיר חיים, מההרכב A-WA, תחדש בסדנה שירת נשים תימנית, והיוצרת מילנה קרטובסקי תשיר ביידיש. אלקיים, כאמור, נטועה בשנות ה-50, וזה לא עניין מקרי מבחינתה: "זו תקופת הקצה, רגע לפני הטרגדיה, רגע לפני שהקהילה הצפון-אפריקאית עולה לפה וחווה משבר תרבותי שהוא כמעט על סף המחיקה", היא מספרת, ״במישור האישי, העיסוק הזה תמיד היה מבחינתי מעין חלון שדרכו אני יכולה להציץ לעולמות שתמיד ניסו להסתיר ממני. בתור ילדה, תמיד הרגשתי שיש אווירה של שתיקה בבית, חדר פנימי בבית של סבתא שאליו אנחנו לא מורשים להתקרב, ויש בו מזוודות ובהן יש אלבומים ואנשים שאת לא יודעת מיהם ורק יודעת שאסור לך לשאול עליהם".

אדונית לעצמה. נטע אלקיים

בעיני אלקיים, החידוש אינו דווקא של דבר מה עתיק וארכיאולוגי ומרוחק, אלא של הקרוב אלינו, הטרי כל כך ובכל זאת נסתר מן העין ורחוק מהישג יד: "אפשר להגיד שעם הלידה שלי אפשר עוד להריח את האבק, את העשן של המדורה שהיתה לפני כן. אני עוד הולכת על הגחלים הרותחות שלה. ככל שעוברות השנים, הדורות פחות נכווים ומוצפים מהמחיקה הזאת, אבל לנו, ילידי שנות ה-80, היתה נקודה משמעותית שבה נפערו סדקים במסגרת, שבה הכול התחיל להתפורר. זו נקודת זמן שבה את רואה את ההורים שלך מנסים בכל כוחם לדבר עברית תקנית, ורק בבית מרגישים חופשי לדבר בערבית ולצחוק. במרחב הציבורי הם עצורים ומאופקים. תמיד עניין אותי לפתוח את הסדק ולהבין מה יש מאחוריו.

זה במובן הפשטני. במובן העמוק, אני מרגישה – מיסטית – שמשהו התגלגל בי. אני לא מרגישה נוח עד הסוף להגדיר את עצמי כישראלית. בתור ילדה, התחנכתי במסגרות חרדיות וממלכתיות-דתיות והרגשתי שתמיד על יהדות ספרד היה מבט אחר שם, גם אם היינו הרוב. באולפנה ממש נקרעתי כי חוויתי יהדות מאוד אחרת מזו של סבתא שלי, שהייתי כל כך קרובה אליה. עד היום היהודיות שבי משתדלת להיות קרובה לזו של סבתא שלי. בעצם, מה שמחזיק אותי היום כיהודייה-מרוקאית זה ההערצה שלי לסבתא, לדברים שראיתי שהיא עושה, לצדיקות שלה. עם זאת, אני מרגישה שיש בימינו תיקון כלשהו: נשים צעירות בגילי לא רק רודפות אחרי ילדים ומחביאות את כישרונן, ואני חיה בתקופה שבה אני אדונית לעצמי״.

קריאה נוספת: נטע אלקיים חוזרת בזמן

כמו גברים, אבל אחרת

במסגרת פסטיבל הפיוט יתקיימו כמה אירועים שנותנים במה הן לקולותיהם העכשוויים של נשים המתייחסות לזמרות שקדמו להן והן לעולם הפיוט. מלבד זאת, יוקרן בהקרנת בכורה הסרט הדוקומנטרי ״השמיעיני את קולך״, בבימויה של מילי בן חייל. הסרט משרטט ארבעה דיוקנאות של נשים זמרות ויוצרות המחדשות, כל אחת בדרכה, מסורות עתיקות של שירה. מבחינת ארבעתן, המשוחחות בסרט על מקורות ההשראה שלהן ועל תחילת עיסוקן בחומרים הללו, נקודת הפתיחה היא הבית והמשפחה.

לאה אברהם, הוותיקה מבין המשתתפות, היא רקדנית וכוריאוגרפית מוכרת ומכובדת (בלהקת ענבל, של שרה לוי-תנאי, בין היתר) המשמרת בפועלה המוזיקלי פיוטים תימניים. דרך שירת הסליחות ששמעה מפי אביה לפנות בוקר ודרך אמה, ששרה תוך כדי עבודות הבית, הבינה אברהם שנשים – כמו גברים, אבל אחרת – היו מפייטות בדרכן על נושאים שנגעו להן, נושאי קודש-חול, כמו הגעגוע לירושלים או אהבתן לילדיהן. פרשנותה העכשווית לשירת הנשים התימנית מרגשת – היא אינה רואה אותם כשירי יומיום פשוטים, ״נחותים״ לעומת הפיוטים הקדושים והמורכבים, אלא מכירה בהם כשירי פיוט גם כן, וכך מעניקה כבוד מחודש לאותן הנשים ששרו מדם לבן, בביתן.

כל הזמרות והפייטנות המופיעות בסרט מכירות בהפרדה המרחבית והתמטית בין נשים לגברים במסורות השירה הקדושה. מורין נהדר, למשל, המלחינה ומשחזרת פיוטים פרסיים (המשלבים בשפתם עברית ופרסית לעתים), מכירה גם היא בהדרת הנשים מן המרחבים המרכזיים של התפילה ושל מילות הקודש. את המוזיקה הפרסית הכירה לבדה, בחדרי-חדרים, כראוי לבת למשפחת מהגרים המבקשים להשתלב ולהיטמע בחברה החדשה שאליה הגיעו. בשירת הנשים הפרסיות, שאמנם עסקה בענייני יום-יום, רואה נהדר גם דבר של קודש: ״פעולות החול הן פעולות הקודש״, היא אומרת.

אמנית הקול ויקטוריה חנה, ששירה ״אלף-בית (הושענא)״ נהיה באחרונה ללהיט והוביל לחשיפה רבה, עובדת לא רק עם הטקסטים הקדושים ועם אותיות העברית, אלא גם עם מצלולים ומקצבים מגוונים. אביה, היא מספרת בסרט, היה רב ששמע אום כולתום ואהב את העברית; גם היא אוהבת אותה, כל אות ואותה בה. בסצנה עוצמתית במיוחד בסרט היא מדגימה את האופן שבו נשמע בבית הכנסת הפיוט ״עננו״ מן הסליחות. ברגע אחד משתנה הבעת פניה והקול הבוקע מפיה, באופן מפעים, הוא קולו של בית הכנסת, הגברי. האיסור על שירת נשים טורד את מנוחתה, כך ניכר, והיא כעין מוציאה לאור (או לקול) של הדיאלוג הסמוי אך מלא העוצמה המצוי בתפילה הנשית בין השפתיים לדף, בשל אותו איסור. ה״חשמל״ שבשפתיים, כפי שהיא מכנה אותו, הופך לקול פראי אך וירטואוזי.

בניגוד אליהן, המכירות את החומרים הללו מבית ומבטן, מופיעה בסרט עלמה זהר, זמרת שכבר עשתה כברת דרך בלב המיינסטרים הישראלי ומבצעת חומרים שאינם "גלותיים" בהכרח. זהר נולדה לחילוניות ולישראליות גמורה (אמהּ נישאה ליעקב רוטבליט) והגיעה אל מילות הקודש היהודיות דרך האהבה שהיתה בביתה ובמשפחתה לשפה העברית. שירה ״דע״, למשל, נולד בהלוויה של אימא שלה. דרך נישואיה לגבר תימני הכירה פיוטים תימניים והחלה לשיר אותם יחד עם הזמרת שלומית לוי. לא מן הנמנע שזהר מדגימה מגמה עמוקה יותר: של חיפוש אחר שורשים, בכל מחיר; של התנערות מן החילון המוחלט ושאיפה למציאת דבר מה אחר, קודם.

מתנערת מהחילון. עלמה זוהר

"המרחב מוקיע ערביוּת"

ממש כמו משתתפות הסרט ״השמיעיני את קולך״, גם אלקיים מכירה במה שמאפשרת לה התקופה שבה אנו חיות כאישה ומה שפעמים רבות נמנע מקודמותיה או עלה להן במחיר כבד: ״אני מנסה לתת פה להרבה שתיקה שגדלתי עליה, גם במובן התוך-קהילתי. היו זמרות מדהימות שלא יצאו מהבית ולא הורשו לפרוץ עם הכישרון שלהן כי החברה הדתית לא אפשרה את זה. זהרה אלפסיה, למשל, שילמה מחיר בשביל להיות מי שהיא״.

אך עבורה, ההיסטוריה שהיא נוגעת בה אינה רק נשית, אלא קהילתית ואתנית: ״מי שנוגעת היום במוזיקה מרוקאית יהודית נוגעת בהיסטוריה יהודית מושתקת של קהילות מכל מיני מקומות, וגם בלהג ערבי שהיום נתפס כבעייתי״. אלקיים מותחת קו ישיר בין התרבויות שבהן היא עוסקת ושמהן היא מגיעה ובין הימים מלאי השנאה שבהם אנו חיים: ״המרחב שלנו היום מוקיע בעוצמה ערביוּת ואת השפה הערבית. חזרתי עכשיו מחודש וחצי במרוקו, וכל כך נהניתי מזה שבמרחב הציבורי את מדברת את שפת סבתך, וזה טבעי ומתקבל בטבעיות, ואנשים משיבים לך בלהג היהודי שהם זוכרים. אלה צלילים שחסרים לי פה. אני מרגישה שהעברית שלי חותכת אותי לפעמים״.

בעצם מה שאת מתארת כאן זה פן כלשהו ביהדות שלנו – שכולל גם את השפה הערבית – שהלך לאיבוד עם ההגירה.

״היהודיות שלנו היא יהודיות קפואה. מבחינת המרוקאים שאני פוגשת היום, הם פוגשים את השפה שלהם מלפני 60 שנה. אנחנו כמו כמוסת זמן בשבילם. ההתלהבות שלהם מזה היא מטורפת. מהעירוני ביותר עד הכפרי ביותר - לכולם יש מניפסט מודע: היהודיות של מרוקו זה משהו אחר, זה שלנו, זה חלק מאיתנו. זה המשפחה שלנו. מישהו אמר לנו שם, ׳אני לא אומר לכם מרחבא [שלום] כי אומרים את זה לאורח, ואתם לא אורחים׳. והמציאות שאני חיה בה עכשיו משוועת להיסטוריה הזאת. מבחינתי, זו אמירה שבאה להראות שהאופן שבו אנחנו חיים כאן היום לא הגיוני. היום אנחנו רואים את התוצאות החמורות של המחיקה התרבותית, שצריך לתת עליה את הדעת ולהבין כיצד משקמים את זה. כי התוצאה של המחיקה הזאת היא אלימות ושְמד רוחני ועתיד מסוכן".

ומה התשובה שלך לזה?

״אני זוכרת את הקונפליקט הזה מהרגע שיצאתי לעולם היצירה: האם אני לוקחת על הכתפיים שלי את כל הקהילה המרוקאית? והתשובה שלי היא 'לא'. זה לא שאני הגיבורה של זה. מתקיימים במדינה הזאת עולמות מקבילים. יש כאן תרבות שלמה ששורדת וחיה תחת דיכוי כבר 60 ו-70 שנה. יש כאן אנשים ששמרו על המוזיקה הזאת חיה – שמרו על פיוטים ועל שירת הבקשות גם תחת שמיכה עבה של דיכוי; ששמרו על המוזיקה העממית, השעבית המסורתית; ששרו בחינות ובחאפלות גם כשזה לא היה סקסי. אני צעירה, והתעוררתי פתאום אחרי שלמדתי מוזיקה אחרת והכרתי אימפרסיוניזם וג׳אז, אבל בזמן שישנתי, הדברים האלו חיו כל הזמן. אחרת לא היתה לי היום שוקת לשתות ממנה. יש ילדים ששרים במרוקאית בדימונה, בקריות ובירוחם וצעירים ואברכים שלומדים פה מוזיקת אלא אנדלוסית אצל הרב עטיה וביטון בירושלים. בזכותם כל הדבר הזה ממשיך להתקיים״.

קריאה נוספת: נטע אלקיים מספרת על התערוכה שיצרה ביחד עם אביה

העצמה נשית ונעלי היפ הופ

גם תאיר חיים מההרכב A-WA, שבו היא חברה עם שתי אחיותיה תגל ולירון, למדה מוזיקה במסגרות פורמליות. בלימודיה בבית הספר למוזיקה רימון שרה א-קאפלה בתימנית, ובמסגרת לימודי תואר במוזיקה במכללת לוינסקי, למדה אצל לאה אברהם על שירת נשות תימן והכירה את הפולקלור הנשי, ״שירים שמיועדים לטקסים מסוימים ולמסיבות, שנהגו ללוות בריקוד ובתיפוף. השירים היו עוברים מאם לבת, ובכל פעם מישהי היתה משנה את הלחן, מוסיפה או משמיטה בית. זה חומר גמיש״.

בגמישות של החומרים המקוריים והמסורתיים הללו השתמשה חיים כדי ליצור תמהיל חדש, כפי שניכר בחומרים הרעננים שמייצרת להקתה: "עניין אותי לקחת את המוזיקה הזאת ולהביא אותה לכאן ולעכשיו, עם ביטים אלקטרוניים והיפ הופ ורגאיי וגם סגנונות מוזיקליים מערביים שאני מושפעת מהם. למשל, במוזיקה תימנית אין בדרך כלל הרמוניות ווקאליות, אז אני והאחיות שלי לקחנו את זה מהמערב ושילבנו גם את זה פנימה".

בעיניה, השילובים הייחודיים הללו הם מעין טייק עכשווי על חיפוש השורשים העתיק: "המוזיקה הזאת מחוברת אליי בכמה רמות – גם מבחינת שורשים והשפעות וגם מבחינת האופן שבו אני חשה ומבטאת את עצמי עכשיו. זה כולל גם את הסטייל ואת הלבוש. לא מעניינים אותי דווקא בגדי חינה מסורתיים, אלא למשל שילוב של תכשיטי צורפים תימניים עם גלבייה ממסורת אחרת ועם נעליים של היפ הופ ושל אופנת רחוב. מבחינתי, זה מאפשר לי להביא את עצמי. את כל החלקים שהם אני, יחד".

בסדנה תלָמד חיים שיר עממי תימני משירת הנשים, בדיאלקט המיוחד של יהודי תימן ובליווי תוף. מלבד זאת, היא תלמד את הגרסה העברית שלו שכתבה שרה-לוי תנאי ותספר על שירת הנשים מתימן וגם על נוף ילדותה ביישוב שחרות שבערבה (את נופיו אפשר לראות בקליפ הבכורה של A-WA ״חביב גלבי״). אלקיים תלמד את השיר ״אביאדי״ (״ברת מזל אני״ במרוקאית-יהודית) שהתפרסם בארץ בביצוע להקת שפתיים, אך הוקלט לראשונה בידי זהרה אלפסיה במרוקו ורנט לאורנייז באלג׳יריה, וגם טקסט המבוסס על לחן מרוקאי עממי שהוקלט בארץ בשנות ה-60, עם מילים חדשות ופמיניסטיות מאוד בעיניי של יסמין אל מגרבייה. יש למה לחכות.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי