טרור חגיגי: מה הקשר בין סוכות ללאומנות רצחנית?

גל האירועים ששוטף את ירושלים ואת הגדה המערבית בימים האחרונים כמו החזיר אל כל בית בישראל את התמונות מהאינתיפאדה השנייה בתחילת שנות האלפיים. את האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים החליפו דקירות, זריקות אבנים, מהומות והתפרעויות; שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – מאבדים שליטה ומתקשים לנתב את הזעם ואת הכעס: יידוי אבנים בשכונות הפלסטיניות בירושלים; הקצנה בקרב נוער הגבעות ומשמרות מחאה מול בית ראש הממשלה. והנה, אחרי ההתפרצות העוצמתית הזאת של הזעם בחג הסוכות, הגיע הרגע של אחרי החגים, הרגע שבו, כמאמר השיר שנהיה לקלישאה, יתחדש הכול. מה יתחדש בסכסוך על הארץ הזאת?

כדאי להתעכב רגע על העובדה שהאירועים האלימים פרצו בחג הסוכות. מדובר כאן לא רק בפעולות אקטיביות של טרור, אלא גם באדוות שנלוות להן – הסתה ברשתות החברתיות, הצהרות פוליטיקאים, לוויות המוניות, עימותים בכיכר ציון; כל אלה בעיצומו של חג הסוכות. כדאי להתעכב על כך דווקא משום שחג הסוכות, על פי מסורת יהודית מושרשת, הוא חג שמסמל אוניברסליות. הדיאלקטיקה של אוניברסליזם ופרטיקולריזם, של "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" האוניברסלי אל מול "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" הלאומי והפרטיקולרי נוכחת באופן משמעותי במסורת היהודית, ושני הקולות מהדהדים בה, נלחמים ונאבקים זה עם זה על מעמדם. והנה, חג הסוכות נתפס במסורות יהודיות מסוימות כחג שמאדיר דווקא את הקול האוניברסלי, המבטא אכפתיות כלפי מי שאינו יהודי ודחייה של לאומנות צרה ושנאת זרים.

לקריאה נוספת: מה המשמעות של מקדש על הר הבית?

כך, במסכת סוכה שבתלמוד הבבלי מסביר רבי אליעזר ש-70 הפרים שמוקרבים בבית המקדש בחג הסוכות הם כנגד 70 אומות העולם, שזוכות לעמוד אל מול האל ולבקש כפרה על עוונותיהן, ממש כמו הכפרה שביקשו היהודים מהאל ביום הכיפורים. סוכות הוא החג שבו בית המקדש אינו משמש רק בית פולחן פרטיקולרי לעם היהודי, אלא חג שבו שערי הבית נפתחים לכל באי עולם. הדברים הללו מקבלים ביטוי בנבואתו של זכריה, המנבא שלעתיד לבוא "כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". בחג הסוכות נהיה הבית הזה לבית של כל העמים, בליל של תפילות בבליל של שפות נשמע בו, בלא הסתה והדחה.

כדור שלג מאיים

מאלף לראות כיצד דווקא בחג שבו נועד בית המקדש שעל הר הבית להיעשות מקום תפילה לכל באי עולם, נהיה הר הבית למוקד הסכסוך והליבוי. גם אם צודקים היהודים הישראלים שמעוניינים לעלות להר הבית וקובלים על הצרת צעדיהם ועל שליטה מוסלמית בלעדית על המקום הקדוש ליהודים, קשה להתעלם מכך שהמראות סביב העיר העתיקה רחוקים מרחק שנות אור מחזונו של זכריה הנביא. זה ההבדל העמוק שבין גל טרור של ימי שגרה וגל טרור בימי החגים, ובמיוחד סוכות. 

פעולות בגדה  לאחר רצח הזוג הנקין (צילום: דובר צה"ל, פלאש90)

אפשר לתלות את אירועי הימים האחרונים בכמה גורמים: המתיחות ההולכת וגוברת סביב הר הבית, התסכול מהנהגתו של אבו מאזן ומן המבוי הסתום שנקלע אליו הניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל ניתן גם להסביר אותו במתח שסביב החגים – שוקי העיר העתיקה הומים, הכבישים ביהודה ושומרון עמוסים ברכבי משפחות. כעת הגיעה הנשימה הארוכה של אחרי החגים. לאן כל זה הולך? האם יש סיכוי אמיתי – שאולי ינבע דווקא מן השטח, במעגלי השיחה הנוגעים ללב שקמים בספונטניות בכיכר ציון בירושלים ומחברים ביניהם ירושלמים מקהילות שונות – שהגל הזה לא יתפתח ככדור שלג לשרשרת אסונות שלא ניתן יהיה לעצור אותה, לרצף של טעויות שמאוחר מדי יהיה לתקן אותן? קשה לדעת בשלב הזה. לבבות טובים ושוחרי טוב פועלים ברחובות ירושלים, בצד  חורשי מזימות ומבקשי רעה.

אל מול רחובות ירושלים הריקים, אל מול השיח המקצין בשני הצדדים, אולי כל שנותר הוא לקוות: לקוות שסיר הלחץ הזה שבו אנו נתונים לא יתפוצץ לנגד עינינו. לקוות לבואו של היום שבו חג הסוכות ישוב להיות חג אוניברסלי, שנותן מקום לכל עם ועם, דווקא מתוך ההרפיה של הלאומיות, דווקא מתוך היחלשת האחיזה של "כולה שלי" והיכולת לפנות מקום לזולת. 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי