שלום בומביי: סוד קסם היחסים האינטמיים בין התרבות הישראלית להודו

הטיול להודו אחרי הצבא נעשה כמעט תחנת חובה בחייהם של צעירים וצעירות ישראלים – הזדמנות לרכך מעט את עוצמת המעבר מן ההוויה הצבאית האינטנסיבית והמנוכרת אל היומיום האזרחי. אך מסעות התרמילאים להודו הם רק רכיב אחד בתרכובת של יחסי ישראל והודו – הם כוללים גם יחסים דיפלומטיים, תרבותיים, דתיים והיסטוריים. בימים אלו רואה אור גיליון חדש של כתב העת "תיאוריה וביקורת" (מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד) שמוקדש כולו ליחסי ישראל והודו ומבקש לבחון את היחסים הללו במגוון פריזמות: להבין באמצעותן מה מחבר בין ישראל להודו, ומה ניתן ללמוד מהודו ומהקשר איתה על ישראל ועל החברה הישראלית.

"אני מאמין גדול ביכולת ובצורך להתייחס אל התרבות הישראלית באמצעות הפניית מבט למקומות ולמרחבים אחרים", אומר ד"ר איתן בר יוסף, מרצה במחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת בן גוריון ועורך "תיאוריה וביקורת", "אין ספק שהעניין הגדול של ישראלים בהודו בשני העשורים תרם לכך. אבל היום יש גם מטיילים מבוגרים, יש ישראלים שנשארים בהודו לאורך שנים, יש את תופעת הפונדקאות ויש גם הברית הפוליטית בין ישראל להודו, שהולכת ומתחזקת. המטרה שלנו בגיליון היתה לנסות לעמוד על ההיבטים האקטואליים והתרבותיים של היחסים בין שתי המדינות ולראות מה אפשר לעשות עם התובנות שעולות מתוך המפגש הזה".

קריאה נוספת: על מחאה עולמית שהתפשטה בעקבות מעשה אונס מחריד שאירע בהודו, והגיעה עד אלינו

הריפוי בעיסוק של בן גוריון

ההתעניינות בהודו לא החלה בשני העשורים האחרונים: כבר בשנות ה-50 וה-60 עסקה העיתונות הישראלית בהודו. ב-1956 יצא ספרו של עזריאל קרליבך, מייסד ועורך "מעריב", שנהיה לספר פולחן בקרב המטיילים הישראלים בהודו. באחרונה ראה אור בהוצאה מחודשת. "המטיילים ממשיכים לקחת אותו איתם", אומר בר יוסף, "קרליבך עצמו כמעט נעלם מהנוף התקשורתי בארץ, ומכירים אותו היום בעיקר בגלל 'הודו'. זה ספר שיש בו מצד אחד הבחנות שכמעט גובלות בגזענות וגורמות לקורא לזוע בכיסאו באי נוחות, אך מצד שני, הוא מנסה להבקיע מבעד הסטריאוטיפים, וזה דבר מרשים. בכלל, העניין של העיתונות הישראלית בשנות ה-50 בהודו היה עצום. אף שלמדינת ישראל לא היו אז קשרים דיפלומטיים עם הודו, היא היתה על הרדאר".

בן גוריון, ליד אריאל שרון (צילום: דובר צה"ל)

אחד המאמרים בגיליון, מאת אבי שילון (כותב הביוגרפיות "בגין", "בן גוריון: אפילוג"), עוסק ביחסו של דוד בן גוריון להודו. "העובדה שלבן גוריון היה יחס ייחודי להודו די ידועה", אומר שילון, "כשכתבתי את הספר על שנותיו האחרונות של בן גוריון, מצאתי מכתב שבן גוריון כתב לבתו רננה, ובו הוא כותב לה – כשהוא בן 70 – שהוא אוהב יוגה מכיוון הוא חייב להשתלט על היצרים שלו, והיוגה עוזרת לו בכך. המכתב הזה סקרן אותי ורציתי לדעת מה בן גוריון מצא בבודהיזם, איך הוא תפס את הודו".

מה גילית?

"ראשית, כמו כל דבר אצל בן גוריון, העניין שלו בהודו נבע מהעניין שלו בישראל: כשם שהוא קרא את אפלטון כדי ללמוד איך צריך לשלוט, כך הוא התעניין בהודו כדי ללמוד משם על ישראל. הוא זיהה הקבלה בין התנועה הלאומית ההודית ובין התנועה הלאומית היהודית, בין היתר בגלל המנדט הבריטי ששלט על שתי התנועות. בהמשך הוא זיהה שמבחינה מדינית, הודו וסין הולכות להיות המעצמות העולמיות, וארצות הברית וברית המועצות רק ילכו וידרדרו. הוא סימן את הודו כאופציה מדינית ומאוד התאכזב מכך שלא כוננה יחסים עם ישראל. הוא סבר שכדי להבקיע דרך למדינה אחרת, יש לפנות אל התרבות ואל הציבור, ולאו דווקא אל המנהיגים. הוא התחיל לחפש זיקה בין הבודהיזם ובין היהדות, וכאן הוא עשה מהלך מאוד מעניין: הוא ניסה להפריד בין ההינדואיזם, שאותו הוא ראה כתערובת של אמונות תפלות, כמאגיה של ילידים, ובין הבודהיזם, שאותו הוא ראה כפילוסופיה רציונלית של חקר העצמי".

שזה מזכיר את היחס שלו ליהדות.

"נכון מאוד. בן גוריון הפריד בין היהדות הרבנית הגלותית, שמושתתת על אמונות תפלות, ובין היהדות החדשה, שצומחת על בסיס תרבות מקראית. הוא מצא ערכים אוניברסליים ביהדות המקראית וניסה להגדיר את הודו כתרבות שיש בה חלק מערבי רציונלי – הבודהיזם - לעומת ההינדואיזם, שהוא החלק המזרחי, העלוב יותר. גם כאן היה לו אינטרס מדיני. הוא טען שכשם שהציונות שחררה אותנו מהיהדות הרבנית והעבירה אותנו לשלב הבא, המתקדם, המבוסס על היהדות המקראית, כך על הודו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל ולעבור תהליך מדת עממית לדת רציונלית".

קריאה נוספת: תומר פרסיקו חושב שישראל נמצאת בדיוק באמצע, בין שווייץ להודו (כלומר, בין קידוש הפורמלי לא-פורמלי)

תוכנית החלוקה

מאמרה של ד"ר איילת בן ישי מן החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה עוסק בספרות החלוקה: רומנים שנכתבו בהשראת טראומת החלוקה ההודית של סוף שנות ה-40 – מהלך בריטי על חלוקת היבשת לשתי מדינות, הודו ופקיסטן, שלווה בשורה של הפרות סדר, רציחות ומעשי טבח. סביב הפצע הפתוח הזה נכתבים בשנים האחרונות רומנים לא מעטים, שמהם עולות שאלות של זהות ושייכות.

"החלוקה היא אישיו עצום בהודו", אומרת בן ישי, "לקח הרבה מאוד זמן לקבל את ההחלטה לחלק את הודו. זה בכלל לא מובן מאליו. החלוקה גיבשה יחד אנשים שדיברו שפות שונות והגיעו מתרבויות שונות שאין ביניהן דבר וחצי דבר. אחת הבעיות בחלוקה היא ההשתקה: מדובר באחד האירועים הטראומטיים הגדולים באנושות, ומעט מאוד אנשים שמעו על זה. אחת הסיבות לכך היא שכולם רצחו את כולם וכולם אנסו את כולן. שום צד לא היה באמת קורבן. אם אתה משווה את זה לשואה, למשל: בשואה ברור לנו מי הרע המוחלט והקורבן המוחלט, ואילו כאן זה מעומעם יותר".

ראשיתו של המאמר של בן ישי בקורס על ספרות החלוקה באוניברסיטת חיפה, שבמסגרתו היא דנה בחמישה רומנים שנכתבו כולם באנגלית. "הספרים עצמם משתמשים בקלישאות", היא אומרת, "ניסינו בכיתה לראות איך משתמשים בקלישאות, איזה צורך תרבותי הקלישאה משרתת. באחד הרומנים, למשל, הגיבורה לומדת לתואר שני באוניברסיטה, מתאהבת במרצה שלה ומתחתנת איתו. זה סיפור קלאסי של השכלה, מודרנה ואהבה אל מול המסורת והנישואין המאורגנים.

"אלא שמתברר שאותו מרצה כבר נשוי לאישה אחת, בורה, שמולידה לו את הילדים, והוא לוקח את הסטודנטית שלו כאישה שנייה. כלומר, היא עוברת ממערכת של דיכוי אחד למערכת של דיכוי אחרת. ופתאום גם המודרנה נהיית מערכת מדכאת. זו סיטואציה בעייתית, כי פתאום דווקא המשפחה השמרנית היא המשפחה ה'טובה'. אין איך לצאת מזה – המשחרר והמדכא לעולם קשורים זה לזה".

באמצעות הלימוד ניסתה בן ישי לשאול את עצמה ואת תלמידותיה ברפלקסיביות: מדוע היא עוסקת דווקא בספרות הזאת? מדוע הספרות הזאת נכתבת באנגלית ומדוע לעסוק בה כאן, במדינת ישראל? "מה שמעניין הוא שספרות החלוקה נכתבה באנגלית, אף על פי שהדמויות לא חוות את חייהן באנגלית", אומרת בן ישי. "ניסינו לשאול: מה המשמעות של האנגלית ולמה אנחנו עצמנו מדברות באנגלית בקורס? הבנו שהאנגלית מכניסה אותנו למרחב אחד עם ההודים – מצד אחד מין קוסמופוליטיות כזו, ומצד שני, שימור של מורשת קולוניאלית. ראינו איך אנחנו בעצם חלק מאותו סיפור, ואף אחד מאיתנו לא יכול לצאת ממנו. זה כבר לא 'אנחנו' ו'הם', אלא אנחנו ארוגים יחד בתוך כל המערך ההיסטורי והתרבותי הזה".  

הפרדוקס הישרא-הודי

בר יוסף מצביע על פרדוקס מעניין: ככל שהישראלים נפתחים יותר להודו, כך, בהכללה, ההבנה שלהם את המקום ואת התרבות ההודיים פוחתת. "מצד אחד, הרבה יותר ישראלים נוסעים להודו, וזה נהיה דבר שגור, אבל מצד שני, אני לא בטוח שהמפגש הישראלי עם הודו הביא להבנה מעמיקה יותר של המקום. דווקא כשלא היו קשרים דיפלומטיים עם הודו, היה ניסיון אמיתי יותר להבין את החברה ההודית, ומשנות ה-90 ואילך, אתה רואה היפתחות להודו, אבל לא ניסיון להבין אותה, אלא רק להתחבר למין תרבות עממית ופולקלורית".

איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שהנוכחות של המטיילים הישראלים בהודו היתה מלווה הרבה פעמים בסוג של שבטיות או אופנתיות. אולי זה קשור אפילו לרגע הזה של אחרי הצבא, שלא באמת אִפשר למרבית האנשים לפרוץ את הגבולות. לצורך הדוגמה, תחשוב שחייל מגיע מהשטחים ונוחת היישר בהודו. סוג כזה של מפגש לא בהכרח מאפשר מבט כן וחודר. אבל בשנים האחרונות קם דור חדש של חוקרים שמנסה להציג תמונה מורכבת של הודו ושל היחסים בין המדינות ובין התרבויות. ניסינו בגיליון להצביע על מעבר מתפיסה בינארית יותר של הודו משנות ה-90 לעבר תפיסה מורכבת יותר".

חייל או"ם הודי בגבול ישראל-לבנון (חיים אזולאי, פלאש90)

גם שילון מסכים שההיפתחות הישראלית להודו לא תמיד מלווה בהיכרות מעמיקה וכנה עם התרבות המקומית; ההיפתחות הזאת, לדבריו, אינה חפה מתפיסה אוריינטליסטית ולעתים פטרונית. "רוב הישראלים שנוסעים לשם לא מעמיקים בפילוסופיה ההודית לגווניה, אלא מחפשים בה איזשהו פרק בחיים שייתן להם משענת רוחנית", הוא אומר.

"אני חושב שבמובן הזה, טיולי התרמילאים להודו דומים קצת לאופן שבו בן גוריון התייחס להודו. גם הוא חיפש משענת רוחנית וזיקה ליהדות ולא נכנס לעומקם של הזרמים. התוצאה היתה שהוא באמת העריך מאוד את הודו ונקשר אליה, אך נשאר אוריינטליסטי. כך גם אני רואה את טיולי התרמילאים. יש התפעלות ויש קשר שהוא קשר יפה ומעיד על אופקים פתוחים בישראליות ועל חיפוש שאני לא יודע אם יש אותו בכל מקום אחר, אך בד בבד, הוא מוגבל לכך שלא תופסים את הודו כמקום היברידי עם פסיפס מגוון, אלא הולכים לנישה ספציפית ועל היתר מתנשאים קצת. זה דומה באופן כללי לגישה של בן גוריון, שגם כאן קצת הקדים את זמנו".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי