מילים מילים ואת משמעותן יבוא לו גל לשטוף אותן

השיח על האירועים הביטחוניים של החודש האחרון מתאפיין בכמות גדולה של מלל, אולי אף בהיקף גדול יותר מאי פעם. אל תלי הפרשנויות, מאמרי הדעה ועדי הראייה בכלי התקשורת, מתווספת גם שיחה ערנית בפייסבוק ובוואטסאפ: האירועים הקשים מדוברים ומנותחים, נעטפים במעטפת לשונית. כך למשל צצה במרחב התקשורתי המילה "נטרול", מושג אמורפי שפירושו השתלטות על מחבל והפסקת פעולתו הפוגענית, בין שבאמצעות הרג, השבתתו או פציעתו. אך ההיפר-קומוניקציה של גל הטרור הנוכחי מולידה לא רק מילים חדשות, אלא גם עושה שימוש בביטויים, מכתמים ואמרות מן המסורת היהודית.

הבחירה להיתלות באילנות גבוהים – במקרה הזה, שימוש במשפטים מן התלמוד ובפסוקים מן המקרא כדי להצדיק מעשים, תחושות או פעולות – היא טבעית, מובנת ואף רווחת בכל תרבות. למשפטים הללו יש ערך סמכותני: הם מסייעים לדובר להסביר את הסיבות לפעולתו או לתחושתו באמצעות ההפניה למקור מוסמך יותר, ובמשתמע, לטעון שאינם גחמה פרטית או פרי דמיונו.

תופעה לשונית נוספת הרווחת בימים של טרור ואלימות, ובמיוחד באמצעי התקשורת, היא "השפה המכובסת". רבים כבר כתבו עליה; למשל, על נטייתם של הפרשנים הצבאיים לבחור בשפה מעומעמת, נקייה, שמלבישה על המילים כסות שתרכך אותן, שתסתיר מאחוריה את המשמעות הממשית יותר שלהן.

אדם ברוך, בריאיון שהעניק לדב אלבוים, היטיב להגדיר את שפת המלחמה המכובסת: "כאשר החברה האמריקנית קוראת להפגזות באפגניסטן 'מלחמת חירות לעד', או כשהחברה הישראלית קוראת למלחמה בלבנון 'מבצע שלום הגליל', אתה מבין שהשפה מייצרת את הדימוי או את המציאות או מסתירה אותה. עם ישראל הסתכל בטלוויזיה ורואה שהאנשים באולפן בטלוויזיה הישראלית בוכים על כך שלאמריקנים אין מטרות איכותיות. איכותי הוא דבר שכדאי ושווה ודחוף להשמיד אותו, יש שם בשר. או כאשר דוברי הצבא בישראל או בצ'ילה חזרו עם הביטוי 'פגיעות טובות', בשעה שמדובר בפגיעות קשות, מרות וממיתות. השימוש בפגיעות טובות הוא הטיה ומניפולציה של השפה. השפה היא המכשיר שבאמצעותו אתה יכול להרחיב את העולם, והיא גם מכשיר שממשל או מערכת באמצעותו מטים, מסיתים או מטעים אותך לגמרי".

שתי התופעות השונות שתוארו לעיל חולקות קווי מתאר משותפים, שכן נראה שתפקידה של השפה המכובסת, כפי שמתארו ברוך בסיום דבריו, תקף גם לגבי שימוש בביטויים מן המקורות בזמן טרור: הוא מאפשר לדובר להרחיק את השומעים מן הקונקרטיות של הדברים ולעטוף את דבריו בארשת יהודית עתיקה שלה פונקציה כפולה – הענקת סמכות לדברים והרחקתם מן הקונקרטיות ומן המוחשיות. המטרה היא אחת – שכנוע, דיבור על לב.

בחרתי אפוא כמה ביטויים הרווחים בשבועות האחרונים בשיח התקשורתי וברשתות החברתיות, מתוך ניסיון לעשות את הפעולה ההפוכה מזו הנידונה: לא להשתמש בביטוי כגושפנקא וכאמצעי לחתום את הדיון, אלא דווקא לקלף את השכבות מעל הביטוי, לבחון מאין הוא בא והיכן הוא נולד ולבדוק האם השימוש הרווח בו תואם את האופן שבו היה מקובל להבין אותו בעבר.

קריאה נוספת: מבט פסיכולוגי על גל הטרור הנוכחי

הבא להרגך השכם להרגו

הביטוי הזה, שמקורו במדרש, נשמע בעיקר בהקשר של פעולתם של אזרחים באינטראקציה עם מחבל – יש להרוג את המחבל, "להשכים" להורגו, לפני שהוא יספיק להרוג אחרים. אין צורך, לפי הבנה כזאת של הביטוי, לחכות שהמפגע יוציא לפועל את מעשהו, אלא נדרשת ודאות שהוא אכן מתכוון להרוג, כדי "לנטרל" אותו.

הביטוי מצא את מקומו בעולם ההלכה, כאשר חכמי התלמוד השתמשו בו כמקור לדין "הבא במחתרת": כאשר אדם מגלה פורץ בביתו באמצע הלילה, מותר לו להרוג את הפורץ, מתוך הנחה שהוא מאיים על חייו – וזאת מתוך הכלל של "הבא להרגך השכם להרגו". אך ישנה אי-בהירות בכל הקשור ליישום של הכלל הזה בימינו: המקרה המקורי בתלמוד דיבר על אדם שמגלה פורץ בביתו; האם נכונים הדברים גם במציאות של מדינת חוק ריבונית? מה קורה כאשר ההסתמכות על כך שהאדם שמולי אכן רוצה להרוג אותי מוטלת בספק? האם גם אז יש להרוג?

ימים של מכבסת מילים (תצלום: תומר נויברג, פלאש90)

ואהבת לרעך כמוך

אחד הציטוטים הידועים ביותר מתוך התנ"ך. הוא מופיע בספר ויקרא בהקשר של נקמה ונטירה: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". כבר תשומת הלב להקשר המלא של הפסוק מעלה כמה שאלות לגביו: האם אכן מדובר רק באהבה לבני העם? מה המשמעות של הפסוק לאור הסיום שלו, שמעמיד אותו בקונטקסט דתי – "אני ה'"?

נראה אפוא שהשימוש הרווח בביטוי בימים האחרונים מודע לקשיים הללו, ואכן, לרוב נעשה בו שימוש בהקשרים פנים-לאומיים. הניסיון להצדיק את הכבוד כלפי הלא-יהודי – גם בקרב פוסקי הלכה וגם בשיח הרווח – אינו עושה דווקא שימוש ב"...ואהבת לרעך כמוך", אלא בפסוקים על צלם אלוהים. אך היו גם הוגים שניסו לטשטש את ההקשר הלאומי של המשפט. כך, למשל, מרטין בובר רואה ב"ואהבת" ציווי אוניברסלי: "תפנה אליו באהבה, כאל אח הזקוק לאהבה כמוני, כפי שאני זקוק לאהבה אלי. תפנה אליו באהבה, במעשי אהבה, אל רעך – אדם כמוך, כי יודע אתה נפש אדם ויודע אתה צמאון נפשו לאהבה, כי אדם אתה, וסובל אתה, גם אתה, סבלו של כל אדם".

ומנגד, כך כתב ישעיהו ליבוביץ, בחריפות אופיינית: "אשר ל'ואהבת לרעך כמוך' - אין הצגתה כביטוי של 'מוסר היהדות' אלא זיוף אפיקורסי של התורה. אין פסוק כזה במציאות בתורה! 'ואהבת לרעך כמוך' ככלל 'מוסרי', כבסיס לתורת המידות – זהו הכלל הגדול של האתיאיסט קאנט, שלשיטתו האדם הוא ערך עליון. ואילו הפסוק בתורה הוא: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'': בלי הסיפא ניטל ממצווה זו הבסיס וניטלת משמעותה. אין ל'רעי' כל זכות לתבוע את 'אהבתי', כשם שאין זכות כזאת לבעלי חיים, לצומח או לדומם, כי המשותף לכולנו - גם לי וגם לרעי, וגם לדומם, לצומח ולחי- היותנו עצמים בבריאה, אינדיפרנטיים מבחינה ערכית".

בנפול אויבך אל תשמח \ באבוד רשעים רינה

הנה שני פסוקים שפעמים רבות נהוג להציג אותם כסתירה: לפיו האחד, כאשר האויב נופל, אין לשמוח; לפי האחר, כאשר הרשעים אובדים, יש "רינה". כמו בקרב ציטוטים יהודי מסורתי, נשלפים שני הציטוטים הללו משני צדי המתרס – מצד אלו שקוראים למתן את השמחה שבמותם של אויבי ישראל, ומנגד, מצד אלו ששמחים.

הסתירה בין שני הפסוקים היא עתיקת יומין, וכבר בעל האליהו רבה דן בה: "כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?", הוא שואל, ופותח פתח לפרשנויות רבות המנסות ליישב בין שני הביטויים – אחת מהן, למשל, מדגישה שהאיסור הוא לשמוח "בנפול אויבך", אויבו האישי של האדם, אך כאשר "רשעים" באופן כללי אובדים, יש לשמוח.

כך או כך, הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" מצא את עצמו במדרשי הלכה, ואף בשולחן ערוך. בקריעת ים סוף, כאשר המצרים טבעו בים, "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". זו הסיבה שעד היום, בחג הפסח, על פי ההלכה יש לומר תפילת הלל חלקית – זאת משום שהשמחה איננה שלמה כאשר המצרים טובעים בים.

קריאה נוספת: האם שימוש במושגים בתחום בריאות הנפש ביחס למעשים קיצוניים מסייע להבינם או דווקא מטשטש?

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש

הביטוי לקוח מדבריו של הלל בפרקי אבות, אותו קורפוס תלמודי שעוסק במידות ובדרך ארץ. עוד יותר מ"הבא להרגך", "במקום שאין אנשים" הוא ביטוי מעורפל שניתן להעניק לו שלל פירושים. בפירושו לפרקי אבות מציין פרופ' אביגדור שנאן שהמקור לביטוי בסיפור על משה רבנו שראה איש מצרי מכה איש עברי אחר מבלי מושיע, ואז ראה משה כי אין איש והציל את העברי.

ואכן, בגל הטרור האחרון השימוש בביטוי הזה נעשה בעיקר כדי להצדיק אזרחים ש"רואים כי אין איש", כלומר, שאיש לא יעשה את המעשה הראוי ומונעים בעצמם פיגוע. אך הביטוי הזה פועל גם בכיוונים אחרים: הוא שימש גם אנשים שביקשו, למשל, למנוע את הלינץ' באזרח האריתראי בתחנה המרכזית בבאר שבע.

והנה, גם הכיוון הזה מופיע בדבריו של שנאן בפירושו, כאשר הוא מציין כדוגמה לאדם שראה כי אין איש את אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם שהציל יהודים רבים בתקופת השואה. ההגדרה אפוא של מהו אותו "מקום שאין אנשים", ומהי ה"השתדלות להיות איש", מעורפלת ונתונה לפרשנויות שונות, אינדיבידואליות.

כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל

שני הביטויים האחרונים שאביא עוסקים בפחד, ושניהם מבוססים על דבריהם של שניים מגדולי ההוגים במסורת היהודית: רבי נחמן מברסלב והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הביטוי "כל העולם כולו" גזור מכתביו של רבי נחמן. במקור: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל". הנה אפוא דוגמה לשימוש עכשווי בביטוי שהתרחק מאוד מן המקור. רבי נחמן, באוקראינה של ראשית המאה ה-19, לא התיימר לדבר על "כל העולם". נדמה שהביטוי שכתב מתייחס לגורמים שהטרידו אותו הרבה יותר בשעתו: אולי ההתמודדות עם היצר הרע, עם פיתויים ועם ספקות באמונה.

כנגד כל אלו, האדם צריך לעבור "על גשר צר", כלומר, להכיר בכך שההתמודדות עם הקשיים המתוארים, כמוה כהליכה על גשר צר מעל פי תהום, ואף על פי כן, אל לו לפחד. ואולם, הביטוי התרחק מרחק רב מכתבי רבי נחמן ומן ההקשר המקורי. המילה "העולם" התווספה אליו, והוא נהפך לביטוי שמעניק מזור לפוחדים מפני זוועות העולם. ספק אם רבי נחמן מברסלב דמיין שזו המשמעות שתוצמד לו יום אחד.

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה

הביטוי הקולע מיוחס לרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות ומרבני הציונות הדתית, והוא מתבסס על דברים שכתב הרב קוק: "ואנחנו, כדרכנו שלא להתיירא מדרך ארוכה, הננו הולכים וסוללים לאטנו את הדרך הזה אשר החילונו מימות עולם". הביטוי הזה, שהולחן והושר, היה מוכר במשך שנים כמעט אך ורק בציונות הדתית. הוא הושר בסמינריונים של תנועות נוער, בהפגנות, וכיכב גם בתקופת ההתנתקות.

בשנים האחרונות הוא פרץ את חומות המגזר. כיום ניתן לשמוע את ראש הממשלה ואת שרי הליכוד משתמשים בו בהפגנות ובנאומים (תיעוד של ח"כ אורן חזן, שגדל במחוזות הציונות הדתית, שר אותו בהתלהבות באחת ההפגנות נעשה ויראלי); הוא אפילו הגיע לכותרת של ספר, רחוק מאוד מן הערוגות שבו צמח: שני בוינג'ו, ישראלית לשעבר, קראה לרומן הביכורים שלה באנגלית, שעוסק בחוויותיהן של חיילות בצבא, "The People of Forever are not Afraid". זהו אחד הביטויים הרווחים ביותר היום בשיח הציבורי, אך נדמה שמעט מאלו שמשתמשים בו עומדים על משמעותו ועל השאלה המרכזית שעולה ממנו: מיהו אותו "עם הנצח"?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי