להחזיר טוהרה ליושנה: על ההלכה שגורמת נזק לכל ישראל

בויקרא פרק ט"ו מפורטים דיני טוהרת המשפחה הישראלית, תוך אבחנה חדה וברורה בין "נידה" – המצב הרגיל שבו מצויה אישה מדי חודש בחודשו שמטמא אותה שבעה ימים בלבד מעת תחילת הדימום בתנאי שפסק עד אז - ובין "זבה גדולה", המוגדר כדמם של שלושה ימים או יותר בימים 8-18 למחזור – מצב נדיר שבו האישה סופרת שבעה ימים נקיים בטרם תיטהר. בסוף ימים אלו, על האשה להביא קורבן זבה למקדש. בימי הגמרא, לפני כ-1,500 שנה, החל להשתרש מנהג המובא בשם רבי זירא כחומרה שקיבלו עליהם בנות ישראל, להחשיב כל דימום שהוא, כולל דם נידה, כזבה גדולה, והדבר התקבל בעם ישראל כנורמה הלכתית.

בדור האחרון, עם התפתחות הידע הרפואי והמודעות האישית והזוגית, ובד בבד עם יציאתנו מהגלות, אנו מודעים להשלכותיה החמורות של חומרה זו. כיום ידוע שרבבות רבות של ילדים יהודים לא נולדו בשל חומרה זו, הם וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם עד סוף הדורות, ושחלק לא מבוטל מהסיבות לעקרות בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות מיוחס לחומרה זו, דבר הידוע כ"עקרות הלכתית". נוסף על זאת, נובעים מחומרה זו גם בעיות ערכיות, דתיות, לאומיות ומגדריות נוספות.

ההרחקה בין בני הזוג מדי חודש למשך קרוב לשבועיים, בניגוד לצו התורה, פוגעת במקרים רבים בשלום בית, ומכשילה זוגות רבים בדיני דאורייתא שעונשם כרת ("חומרא דאתי לידי קולא"). זאת ועוד: תקופת "שבעה נקיים" זו פוגעת פגיעה אנושה בפיזיולוגיה הטבעית של האישה, בהיותה מורחקת מבעלה דווקא בתקופת השיא בתשוקה המינית בד בבד עם עליית רמות האסטרוגן בגוף כהכנה לביוץ. אי מימוש הזוגיות דווקא בימים אלו הוא מעין "סירוס" עבור נשים רבות, וייתכנו לכך השלכות מרחיקות לכת על חיי הזוג לאורך כל חייו המשותפים.

אם לא די בכך, בדיקות הטוהרה הנעשות במהלך שבעת הימים הנקיים גורמות פעמים רבות לשפשופים, לפצעים ולדימומים המצריכים בדיקות גניקולוגיות חודרניות בידי "בודקות טהרה" לאיתור מקור הדמם – דבר הפוגע באוטונומיה של האישה על גופה ובצניעותה ולהרחקה נוספת בין בני הזוג. ובאשר לרמה הלאומית, החמרה זו בימינו גורמת לציבור גדול של משפחות בישראל לדחות בשתי ידיים את מצוות טוהרת הבית הישראלי, המשמשת אבן יסוד בתורתנו, וזאת בשל משך ההרחקה הנתפס במציאות המודרנית כארוך מדי ואשר מנוגד במפורש לתורה, המצווה אותנו להבדיל בין דם לדם, ואשר אוסרת להוסיף על הנאמר בתורה. 

קריאה נוספת: מיניות בחברה הדתית: אם לא נשאל, איך נדע?

העקרות ההלכתית כאויב סמוי

טעות היא לחשוב כי העקרות ההלכתית קיימת רק אצל אותם זוגות אומללים שאינם מצליחים להרות עקב "ביוץ מוקדם" שחל לפני הטבילה. האמת היא כי העקרות ההלכתית פוגעת במשפחות רבות מאוד בעם ישראל השומרות טוהרת המשפחה לפי הדין הנוהג היום. אמנם, לא תמיד הדבר מורגש, אך כמעט שאין אישה שבה הביוץ חל תמיד ובאופן קבוע לאחר הטבילה.

מחזורים רבים בחיי האישה הינם בעצם "מחזורים עקרים", וגם אם בסופו של דבר הזוג מוליד ילדים, הרי שחלק מפוטנציאל הפוריות הוחמץ, וייתכן כי גם זוגות כאלו היו מתברכים במספר ילדים רב יותר ממה שבסופו של דבר התברכו בו בפועל. מציאות זו בולטת במיוחד אצל הזוגות הצעירים שזה אך נישאו, ועד שבאים לבירור הסיבה ל"עקרותם" חולפים חודשים רבים ולעתים גם שנים. אך היא קיימת גם בקרב זוגות מבוגרים יותר, בני 35 ומעלה, שדווקא אצלם הביוץ נוטה להקדים, ודווקא אז עולה לא אחת הרצון להרחיב את המשפחה.

כאן יש לציין את דברי הגמרא המפורשים (נידה ג, ע"ב), שלפיהם אין גוזרים גזרות או מחמירים חומרות או מתקנים תקנות המבטלים את ישראל מפרייה ורבייה, ולו במעט, וכי יהושע נענש בערירות על שביטל את העם ממצוות פרייה ורבייה ללילה אחד בלבד (ערובין סג, ע"ב). כמובן, כאשר התקבלה חומרת בנות ישראל בגלות הרחוקה והחשוכה, לא ידעו את פוטנציאל הנזק לפוריות הטמון בה. אולם כיום, כאשר אנו יודעים זאת בבירור, חובה על חכמי ישראל שבדור הזה לבטל חומרה זו מהשורש, ולו רק בגלל דברי הגמרא המפורשים הללו.

קריאה נוספת: מחזוריות של טומאה וטוהרה זרמה בעורקי החיים והקהילה. עד שיום אחד הם נעלמו, והותירו אותנו במציאות אפרורית

הפתרון הרבני

בבואם לדון בסוגיית העקרות ההלכתית (אך לא ביתר הבעיות שהוזכרו לעיל, שנובעות מהחלת דין "זבה גדולה" על כל אשה, מדי חודש בחודשו), נוהגים חלק מאנשי ההלכה לגלגל את הכדור למגרש הרפואי ולהמליץ על לקיחת הורמונים אסטרוגניים לדחיית הביוץ, בטענה שהאישה סובלת מ"ביוץ מוקדם", ולא מטבילה מאוחרת, חלילה).

אמצעי נוסף המוצע לזוגות האומללים הוא "הזרעות מלאכותיות". מעבר לשאלה אם ראוי שתורתנו תיזקק ל"פרוטזות" על מנת לקיימה ואם ניתנה הרשות לרופא לבצע התערבות רפואית באנשים בריאים לחלוטין ולשבש בלא כל צורך את המנגנון הפלאי של גוף האישה, עולה הסוגיה של סיכון בריאות האישה וחייה באמצעות מתן הורמונים שלא לצורך רפואי.

אסטרוגן מוגדר בידי ארגון הבריאות העולמי כבעל פוטנציאל לחולל סרטן (בעיקר סרטן השד), ומעבר לכך, עלולות להיגרם כתוצאה מהטיפול תופעות לוואי אחרות, כגון אירועים מוחיים, קרישי דם ברגליים ובריאות, כאבי ראש, כאבי בטן, שינויים במצב הרוח והרגשה כללית רעה. עולה מכך בעליל כי פתרון מעין זה איננו מוסרי ועומד בניגוד מוחלט לציווי התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ושל "לפני עיוור לא תיתן מכשול". 

מנגד, הזרעות מלאכותיות אמנם אינן מסכנות את הבריאות או את החיים, אם כי גם כאן עולה השאלה: האם נכון שנביא לעולם ילדים בדרך של אוננות? והאם ראוי לנקוט בפרוצדורה שכזו לנוכח פולשנותה, אי הנוחות הגופנית והנפשית הנובעים ממנה והפרת צניעותה של האישה (והגבר)? והאם אין כאן התעלמות מוחלטת מאמירת חז"ל "גדול כבוד הבריות הדוחה לא תעשה שבתורה"?

לא להקל אנו באים, כי אם להחמיר

לנוכח כל הנאמר לעיל, ברור כי המחמיר בשבעה נקיים בנידה – מקל ב"פרו ורבו". המחמיר בכתמים הנגרמים בשל בדיקות "שבע הנקיים" – מקל בשלום בית. ומי שמחמיר בחומרה שספק אם היא אפילו מדרבנן – מקל בהרחקת העם מטוהרתו ומקל בעניינים שעונשם כרת. לא להקל אנו באים, כי אם להחמיר. אך באים אנו להחמיר בדברים שהעם זקוק לו: פרו ורבו, שלום בית, קירוב איש לאשתו, כבוד האישה וקירוב כלל עם ישראל לתורה. מתוך כל אלו נזכה להגיע, ברצות ה', גם לעבודת ה' בשמחה ובטוב לבב, כפי שצוונו הקב"ה.

ההלכה – תפקידה ללכת ולהתפתח בתוך העולם המשתנה והמציאות המתחדשת חדשות לבקרים. קידוש כל אות בשולחן-ערוך לנוכח מציאות משתנה, והתעלמות מה"טור החמישי", הלא כתוב, בשולחן ערוך שלנו – ניזקה מרובה מתועלתה, וסופה שתביא לידי קראות של התורה שבעל-פה ובגידה במהותה של התורה.

נראה אפוא כי השינוי המתבקש יבוא, כמו במקרים רבים אחרים (שיבת עם ישראל לארצו, דיבור בשפה העברית, העלייה להר הבית, ועוד), מהעם עצמו, תוך השבת היום השמיני כיום חנוכת הבית היהודי מדי חודש בחודשו מחדש, כפי שהיה בעבר. המודעות לבעייתיות הרב-תחומית הנובעת מחומרה זו בימינו יביא בעזרת השם ציבורים הולכים וגדלים ללמוד את הנושא לעומקו ולנהוג באוטונומיה המתבקשת, תוך פיתוח חירות המחשבה ולקיחת אחריות אישית על החיים.

*  ד"ר דניאל רוזנק הוא רופא נשים ומחבר הספר "להחזיר טהרה ליושנה". לעיון נוסף:  www.tehora.co.il

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי