כל ישראל ערבים זה לזה (*המבצע כפוף לתנאי התקנון)

התגובה האוטומטית בעולם היהודי לשחרורו של ג'ונתן פולארד בסוף השבוע שעבר, לאחר 30 שנה בבית הכלא האמריקאי, היתה ברכת "מתיר אסורים". את הברכה הזאת בירכו יהודים לאורך כל הדורות עם שחרורם של שבויים יהודים מן השבי, והיא מציבה את שחרורו של פולארד כחוליה בדיון היסטורי, תרבותי ודתי על היחס לשבויים; על המאמצים שעשו הקהילות היהודיות כדי לפדות שבויים יהודים; ועל המתח בין הרצון לפדות את השבויים ובין ההלכה התלמודית, שקובעת כי "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן".

ההלכה המקורית נועדה למנוע מקרים עתידיים של שבי ולרסן את תאוותם של השובים והחוטפים לממון: אסור לפדות שבויים במחיר מופקע, וכך להעניק פרס לשובים. אך השאלות נותרות בעינן: כיצד התעצבו הפרקטיקות של היחס לשבויים בקהילות היהודיות? כיצד מסדיר המשפט הבינלאומי את סוגיית השבי? וכיצד השתנה היחס לשבויים בחברה הישראלית בת ימינו?

קריאה נוספת: מדוע שגו הרבנים כשהציגו את עמדתם בעד שחרור שליט כעמדה ההלכתית?

לא התפתח שוק

ד"ר יובל רוטמן, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, חקר את היחס לפדיון השבויים בקהילות היהודיות והלא יהודיות בעת העתיקה ובימי הביניים. רוטמן מתחיל מן האיסור התלמודי: "במשנה יש איסור מפורש לא לפדות יתר על הדמים, במטרה לא ליצור שוק ולא לעודד חטיפות", הוא אומר, "אך כבר בספרות התלמודית יש ערעור על זה, ויש כמה סיפורים שמראים שלא רק שפדו, אלא אף בממון רב. יותר מזה: הפדיון נהפך למצווה 'פדיון שבויים'. יש מעין השתקה של האיסור התלמודי לטובת מהלך אחר.

"בתקופה מסוימת חכמי התלמוד עושים מאמץ לעגן דווקא את ההיתר ואף את המצווה לפדות שבויים, ויש להבין זאת גם על רקע התקופה. אם האיסור המקורי מתכתב עם התוצאות של המרידות ביהודה – המרד הגדול ומרד בר כוכבא – הרי שבתקופה מאוחרת יותר, הרקע הוא המצב המדיני המאוד לא בטוח בבבל בין האימפריה הסאסאנית לאימפריה הביזנטית. שטחי הקהילות היהודיות היו שדה קרב ועברו מיד ליד, וזה גרם לחכמי התלמוד ליצור מנגנונים שיאפשרו את הפדיון. זה קורה בה בעת גם בנצרות, שאז רק החלה להתפתח וטרם נהיתה לדת מדינה: יש חובה דתית לפדות את האחים שלך לאמונה הדתית שנפלו בשבי ונלקחו בידי השלטון. המכנה המשותף בין היהודים לנוצרים הוא שיש כאן שתי אוכלוסיות שנמצאות במיעוט מול השלטונות. זו בעצם פרקטיקה של אוכלוסיות מיעוטים".

בימי הביניים ישנן תכתובות ענפות בין קהילות יהודיות שונות שמתחננות לעזרה, וכך נוצר מנגנון של ערבות הדדית בין הקהילות היהודיות בעולם. "יש מכתבים מפורטים שנשמרו בגניזה הקהירית מכל מיני קהילות אל קהילת קהיר, שהיתה ידועה כקהילה עשירה, בבקשה לעזרה בפדיון שבויים", אומר רוטמן, "מדובר בתושבים יהודים שנשבו בידי חיילים או פיראטים והוצעו למכירה בשוק. ברור מהמקורות האלה שיש רשת הגנה שבעצם מתנהגת כמו מדינה. לקהילות האלה אין קופת אוצר שיכולה לעשות את זה, ולכן הם מגייסים כסף, פודים את השבויים ושולחים אותם בחזרה לקהילות שלהם.

גלעד שליט משתחרר מהשבי. "מסע ציבורי" (צילום: ג'קי גאוז, פלאש90)

"אין כאן רק עניין של ערבות הדדית, אלא גם של הגנה על האמונה. כשהקהילות – גם היהודיות וגם הנוצריות – מנסות להצדיק את מעשה הפדיון, הן מדגישות את העובדה שהמאמין נלקח בשבי, ואם לא נפדה אותו, הוא יאבד את אמנותו וימיר את דתו. זה אכן קרה – בהרבה מקרים הפעילו לחץ כבד על השבויים, ואלה רצו אולי להשתלב בדת אחרת, ואיש לא פדה אותם. היה איום כזה, והיתה חובה לשמור על האמונה של הפרט".

האם אפשר לראות בכל התהליך הזה התרחקות מהדין המקורי של המשנה, שאסר על מחיר מופקע בפדיון שבויים?

"השאלה הזאת סקרנה אותי ובחנתי אותה דרך בדיקת המחירים של השבויים. מעניין שהמחירים נשארים בסדר הגודל של מחירי העבד של אותה תקופה. המחירים היו גבוהים מאוד כשלעצמם, אבל לא התפתח שוק של פדיונות; השבויים נכללו בשוק העבדים, והשובים לא המירו את המחיר כדי לקבל יותר כסף. לכן לא היה איום על הדין של המשנה, כי המחירים לא האמירו, ולהפך – היו גם מקרים שהמחירים ירדו. מה שכן, במשנה לא כתוב שהפדיון הוא מצווה, והלכה למעשה אנו רואים התארגנות קולקטיבית".  

קריאה נוספת: מיקי גולדווסר, אמו של החייל אהוד גולדווסר ז"ל, כותבת לגלעד שליט

היתר מתחת לאדמה

אחד הסיפורים המכוננים בהיסטוריה של העם היהודי שעוסקים בפדיון שבויים הוא זה של המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים שנפל בשבי. הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ מן המרכז האקדמי שלם חקר את סיפור המהר"ם מרוטנבורג. הוא התגורר ברוטנבורג, שהיתה בשליטת המלך רודולף הראשון, והגיע ללומבדריה בצפון איטליה בדרכו לעלות לארץ ישראל. בעודו בדרך, ראה אותו יהודי מומר והלשין עליו לשלטונות. המהר"ם הושם במעצר, והשלטונות דרשו כופר בסכום גבוה מאוד כדי לפדות אותו. הוא נפטר בשבי בשנת 1293.

"המהר"ם היה הסמכות היהודית החשובה ביותר בעולם היהודי באותה תקופה", אומר ליפשיץ, "ותבעו בעבורו סכום עתק, ככל הנראה בערכים של מיליארד דולר של היום. כ-250 שנה אחרי מותו, כותב המהרש"ל שהמהר"ם סירב שיפדו אותו, בגלל המשנה שאומרת שאין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם. מאז, זה המיתוס שהשריש את הדין התלמודי. רוב החוקרים היום מפריכים את דברי המהרש"ל ואינם סבורים שהמהר"ם לא רצה שיפדו אותו. הוא מעולם לא ביקש את זה. אפרים אלימלך אורבך למשל טוען שהמהר"ם כנראה כן סירב לגובה הסכום, אך לא בצורה נחרצת כמו שמתאר המהרש"ל. הוא רצה שיפדו אותו בסכום נמוך יותר. גם זה לא ברור בדיוק".

"צריך לזכור שהמשמעות הפשוטה של הדין התלמודי היא ההתנגדות להעלאת מחירים על פדיון שבויים משום שזה מעלה את התיאבון של החוטפים", אומר ליפשיץ, "זה עלול לעודד את האויבים לתפוס יהודים ולשים אותם בשבי. בדרך כלל, כשיהודים נחטפו והושמו בכלא תמורת כופר, לא מדובר על חטיפה. זו לא מאפיה שתופסת אנשים. מדובר בדרך כלל באנשים שהושמו בכלא כי הם לא שילמו מסים. אבל היו מקרים במאורעות ת"ח ות"ט בפולין שבהם אכן תפסו הרבה יהודים. מדובר באלפים. העם היהודי נחלץ לפדות אותם.

"בדרך כלל פדו יהודים, ונוצר פער בין ההלכה לפרקטיקה. הטיעון היה שאם החטיפה עלולה להביא למוות, אז כן מותר לפדות. המוות של השבויים אכן היה די בטוח. מכרו את השבויים לעבדים, ואחרי כשלוש שנים הם כבר היו מתים. העובדה שמדובר היה בפיקוח נפש אפשרה לקהילות היהודיות לפרש אחרת את הדין התלמודי ולפדות את השבויים".

הדין הזה חלחל גם לשיח הציבורי בישראל, סביב נפילה של חיילים בשבי.

"נכון. אני חייב לציין שבאופן אישי, לא הייתי מצליח לעמוד בזה. זו סוגיה קשה מאוד מבחינתי, ואני כרב הייתי מוצא היתר מתחת לאדמה כדי לפדות את השבויים".

ותודה לשבי על "ההוביט"

כיצד מתורגם הדיון על השבויים לעידן המודרני ולמשפט הבינלאומי? ד"ר אלעד לפידות, שחקר את נושא השבויים במשפט הבינלאומי, ממקם את סוגיית השבויים כחלק מדיני המלחמה. "מעמד השבוי הוסדר בשורת אמנות, שהאחרונה שבהן היא אמנת האג, שתקפה עד היום", הוא אומר, "מדובר בחלק מדיני מלחמה.

"צריך להודות שכל דיני המלחמה הם מוזרים, מכיוון שנקודת המוצא שלהם היא שיש מלחמה. כל מה שקורה שם יוצא מנקודת הנחה נורמטיבית שיש מלחמה, וזה יוצר תמונת ראי של מושגי המוסר הבסיסיים, שבהם שאין מלחמה. התשובה המקובלת היא שאם גם ככה יש מלחמה, לפחות נעשה את זה כמה שיותר הומני. סוג השיח הזה יצר את דיני המלחמה וקרא להם 'המשפט ההומניטרי'".

ד"ר אלעד לפידות. ההלכה מול הדין הבינלאומי

"החוקים נותנים לשבוי מעמד מוגן", מתאר לפידות, "בניגוד לכל אדם שהורג, אסור להעמיד את השבוי לדין. הוא מוגן בידי המשפט הפלילי. אדם שהורג אחרים ומגיע לידי השלטונות ייחשב לפושע, אך מעמד השבוי נותן לחייל, שרק לפני שניות הרג את חיילי המדינה ששבתה אותו, מעמד מיוחד. השבוי מוגן גם מפני כל אלימות. יש הסדרים מפורטים לגבי האופן שצריך להחזיק בו, לכלכל אותו, לדאוג לשלומו. המדינה השובה אמורה להתייחס אל השבוי כאילו הוא היה חייל שלה. היא צריכה לתת לו את התנאים שהחיילים שלה נהנים מהם. באופן אידיאלי, הוא אמור לקבל שכר באופן חודשי ודואגים לרווחה ולתרבות שלו". 

"הטענה שלי היא שכשמסתכלים על ההלכה היהודית ועל הציווי שלא לשלם מחיר מופקע בעבור השבויים, רואים שההלכה הזאת מקורה במקום אחר לגמרי", אומר לפידות, "ההלכה היהודית לא מקבלת את הנורמה של המלחמה. יש כאן סירוב לקבל את התנאי היסודי, שלפיו עכשיו יוצאים למלחמה. בהלכה היהודית יש פדיון, יש מחיר שלא אמורים לשלם, כי לא מוכנים לקבל את המצב שבו במלחמה כביכול הושעה המצב הנורמטיבי. הדין הבינלאומי יוצא מנקודת הנחה של מלחמה, ואילו ההלכה היהודית לא מתנגדת לכך, ולכן היא קובעת שיש דברים שאינם תלויים ברצון של השובה, ויש גבולות".

מעמד השבוי במשפט הבינלאומי עלול לשמש לא רק אמצעי להגנה על רווחתו של השבוי, אלא גם כלי לביסוס הלגיטימיות של השובים: כך, לפי לפידות, היה במקרה של גלעד שליט. "אקט הטרור הקלאסי הוא להרוג", אומר לפידות, "בסיפור של חמאס וישראל קורה משהו מוזר: ההרג מופנה כלפי אזרחים, וכשמגיע חייל, לא הורגים אותו, אלא מחזיקים אותו. למעשה, ארגוני הטרור לא רק נלחמים, אלא נלחמים גם על הזכות להילחם. הם נלחמים קודם כול על הלגיטימיות שלהם להילחם. החזקה של חייל בלי להרוג אותו היא הצהרה: אני משחק את המשחק הבינלאומי, ולכן גם אתם תשחקו במגרש הזה ותתייחסו לאנשים שלנו שנמצאים אצלכם כשבויים. החמאס מנסה לומר בכך שגם הם מדינה, גם להם יש ריבונות, והראיה – הם מתייחסים לשבוי לפי הנדרש בחוק הבינלאומי".  

פרופ' עמיה ליבליך חקרה את סיפורם של קבוצת חיילים ישראלים שנשבו במלחמת ההתשה וישבו במצרים בשבי עד אחרי מלחמת יום הכיפורים. את סיפורה של הקבוצה גוללה בספרה "חוץ מציפורים". "היו שם שישה טייסים, שני חי"רניקים ושני שקמיסטים", היא אומרת, "הם יצרו מין קהילה כזו בשבי. הם חיו ביחד, עברו את המשבר ביחד. הם אפילו תרגמו את 'ההוביט'. עד היום יש מהדורה של 'ההוביט' בעברית בתרגום שבויי מצרים. הם גילו איתנות פסיכולוגית מרשימה. אחרי שכולם עברו תקופה קשה של חקירות וצינוק ובידוד, הביאו אותם בסופו של דבר לחדר משותף, ובו הם חיו כמעט שלוש שנים. הם קיבלו חומרי לימוד מהטכניון, מהצבא האדום, וחלקם השלימו בגרויות או תארים".

ומה קרה להם כשחזרו?

"היו עניינים של הסתגלות מחדש, גם למשפחה, גם למה שקרה בארץ, אך כיוון שהם חזרו אחרי מלחמת יום כיפור, החברה הישראלית עסקה בהתמודדות עם התוצאות של המלחמה, ולא בשבויים שחזרו. בהמשך התעסקו בשבויים החדשים, והוותיקים הונחו לנפשם. שניים מהם חברים טובים עד היום, ואילו בין השאר יש מין נאמנות בסיסית כזו – אם אחד מהם בצרות, הם יבואו לפתור את הבעיה. הם נפגשים פעם בשנה, ביום השחרור שלהם".

ליבליך מספרת שהאווירה החברתית בישראל השפיעה על התחושות של השבויים עם חזרתם. "כשהם חזרו, הם נחשבו לגיבורים, אבל אחר כך התדמית של השבויים השתנתה", היא אומרת, "הם כבר לא נתפסים כל כך כגיבורי ישראל, אלא כאנשים שאולי נכשלו בתפקיד שלהם, נפלו בשבי וסיבכו את המדינה. החברה הישראלית היום כבר לא קולקטיביסטית אלא מופרטת, וזה משפיע על התדמית של השבויים. משפחות השבויים של אז לא יצאו לעיתונות, לא ניסו לגייס דעת קהל ולעשות מסעות והפגנות. היתה אמונה מלאה בכך שהמדינה עושה את המקסימום ויותר מהמקסימום כדי להחזיר אותם הביתה. לא היתה למשפחה תחושה שהן היו צריכות לייצג את השבוי שלהן.

"היום אני מרגישה שכבר לא סומכים על ההנהגה כמו שסמכו לפני יום כיפור. כשראית את המסע הציבורי סביב גלעד שליט, ראית שמשהו השתנה. אני לא עמדתי באופן אישי במצב של שבי או של משפחת שבוי, אבל הלוואי שיכולנו לחזור לחברה המגובשת שסמכה על המדינה. אני לא חושבת שהאינדיבידואליזם, שכל אחד דואג לעצמו ונכנס לתככים נגד האחר, מקדם אותנו הרבה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי