גדול הכופרים או יהודי מבדח?

בן יהודה היה המחבר הגדול של השפה העברית. בסוף המאה ה-19 היה עולמם הלשוני של היהודים בתפוצות מפוצל כמעט בכל היבט. היהודי הכיר שלוש שפות והשתמש בהן: שפת הסביבה שבה חי, ששימשה את חיי הציבור וההשכלה הכללית; השפה היהודית העממית - כגון היידיש, הלדינו והערבית היהודית - ששימשה את חיי היומיום של הקהילות היהודיות; והשפה העברית, ששימשה בעיקר לצורכי קודש והיתה מוכרת ומסורה לגברים בלבד. הטקסטים העבריים נכתבו בחטיבות לשון שונות ואפילו רחוקות: לשון מקרא ולשון חכמים.

המהפכה שהנהיג בן יהודה לא היתה, כפי שנוהגים לומר, החייאה של שפה שמתה, שהרי העברית לא מתה מעולם. המהפכה היא מהפכת החיבור של המציאות המפוצלת. כך הוכרזה וכך התגשמה:

* השפה חזרה לשרת את שלושת מרכיבי החיים הלשוניים: חיי הציבור, חיי היומיום וצורכי הקודש והלימוד על פי אמונת כל איש ואיש.

* השפה חזרה להיות שפת גברים, נשים וילדים.

* השפה חזרה וחיברה בין יהודי התפוצות השונות, שהתקשו לתקשר ביניהם בכל מה שאינו קשור ללשון הקודש וללימודי הדת.

* השפה חזרה וחיברה בין רובדי השפה והתיכה את לשון המקרא, את לשון החכמים ואת לשון ימי הביניים למערכת לשונית משותפת ואחידה.

* השפה חזרה אל המתח הדינמי שבין שפה כתובה השומרת על כללים קבועים לשפת דיבור חיה ודינמית. מתח זה הוא סוד הצמיחה של שפות באשר הן.

קריאה נוספת: רוביק רוזנטל מספיד את המעטפה עם הבול

מיהו קורבן

ואולם, סוד החיבור איים על יסוד מוסד בעולם היהודי שנשמר בה לאורך אלפי שנות הגלות: עקרון ההפרדה בין שפת הקודש לשפת החול, ומכאן עצם המושג "שפת קודש". ניפוץ העיקרון הזה היה חלק מתפיסת הציונות כתנועה לאומית מודרנית בעלת אוריינטציה חילונית. את ניפוץ העיקרון הזה זיהו הקהילות החרדיות בארץ ישראל בימי ראשית הציונות, ולא בכדי הם ראו בבן יהודה גדול הכופרים, אויב מר שבו הקיצונים בהם נלחמים עד היום, כ-90 שנה לאחר מותו.

רוביק רוזנטל (צילום: משה שי)

החרדים זיהו בפעילותו מהלך הידוע משינויים שחלו בשפות רבות בעידן המודרני: תהליך החילון; הרחבת עולם המשמעים של המילים ומטבעות הלשון מן הדתי-הלכתי אל הכללי. בעולם שבו 'קורבן' הוא כל אדם שפגעו בו ולא רק מנחה לאל; 'כהונה' היא משרה ציבורית ולא רק עבודת האל; 'משפט' הוא משפט האדם ולא משפט האל ועוד ועוד, יורדת לשון הקודש לכאורה מנכסיה.

האם חששם של החרדים התממש? לשיטת חלק מהם, התממש, אבל העברית החדשה הוכיחה שהיא מכילה את עולם המשמעים והאסוציאציות הדתי בתוך המערכת השלמה, בלי שתשתלט עליו ובלי שהעולם המודרני השלם שהעברית מכסה יוציא אותה מהתמונה. זאת בזכות עיקרון ההד. מן הפקיד המכהן במשרה ממשלתית מהדהד הכוהן של פעם, מן המציאות המיוזעת של משכן הכנסת מהדהד המשכן הקדום, מלוח הגיר בכיתה מהדהדים לוחות הברית, תורת הקוונטים מהדהדת את תורת משה ואירועי שבוע הספר את ספר הספרים.

בן יהודה וחבריו היו יצירי תנועת ההשכלה החילונית והתנועה הלאומית היהודית. שתי התנועות הובילו אותם אל החיים המודרניים ואל העברית החדשה. בד בבד, הם צמחו בקהילות מסורתיות, הכירו היטב את הספרות הדתית, והיא שימשה להם בסיס הכרחי לבניית השפה החדשה. המפגש הזה בין התרבות הדתית והטקסטים שלה ובין החיים המודרניים וחיי המדינה והמתח המפרה ביניהם הם סוד הצלחתה של העברית החדשה ושל מפעלו של אליעזר בן יהודה.  

קריאה נוספת: רוביק רוזנטל על גידולי הפרא של הרשת

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי