מסורת של נוביגוד ישראלי: על החג הסובייטי שעשה עלייה ונמצא כעת בתהליכי אזרוח

בתה הקטנה של קרן בקמן מחכה כל השנה לרגע שבו ישלפו את היולקה, עץ האשוח, מהבוידעם. אמה מתרגשת לא פחות למראה העץ, אפילו שהוא כבר לא ירוק עד, אלא עשוי פלסטיק, ואף שחגיגות הנוביגוד, חג השנה האזרחית, זוהרות הרבה פחות מאשר בילדותה.

לקרן בקמן, יוזמת תוכניות הילדים בפישקה, קהילת תרבות של צעירים דוברי רוסית בתל אביב, יש זיכרונות ילדות מאושרים מחגיגות הנוביגוד מברית המועצות – המדינה שבה יוסד. "התחלנו לחגוג כבר מאמצע דצמבר", היא מספרת בעליצות, "במשך שבועיים היינו מתחפשים, הולכים לבלט, רצוי ל'מפצח האגוזים', מחליקים על הקרח. זה היה כיף גדול. הרבה אדום בתחפושות ובקישוטים. לא היתה כל זיקה לדת. ב-31 בערב, אחרי הארוחה, היינו רואים הרבה סרטים מצוירים". 

גם כיום במשפחת בקמן מציינים באדיקות את החג. "זה כמו חנוכה: חוגגים במשך שבוע יום יום", אומרת קרן, "רק שיש עץ אשוח וכמובן, אין חופש. בפישקה יש לנו הקרנות של סרטים לילדים. גם  נלך להחליק על הקרח בחולון. בבוקר 31 בדצמבר נכתוב מכתב לסבא כפור, ובבוקר נמצא מתנה מתחת לעץ".

לקריאה נוספת: "ראינו לילה" - רומן רוסי שנכתב בישראל

למרות עץ האשוח, המתנות מתחתיו ושאר הסממנים המזכירים את חג המולד – למשל "דד מרוז" ("סבא קור", בתרגום חופשי), שמזכיר את סנטה קלאוס במידות ובזקן, חג השנה האזרחית היה החג החילוני והלא קומוניסטי היחיד שנחגג בברית המועצות. בתקופת השלטון הקומוניסטי נאסר ביטויו של כל סממן דתי, ועל כן החג היחיד שהוכר כלגיטימי ניקז צורך אנושי גדול בטקסים ובחגיגות משפחתיות.

פה בישראל יוצאי ברית המועצות שימרו אותו וחוגגים אותו במסגרת אינטימית של המשפחה ושל חברים קרובים. זהו חג משפחתי מאוד שבמרכזו ארוחה דשנה של מאכלים מסורתיים מהמטבח הרוסי שמחליקים לגרון בעזרת המון אלכוהול וסיפורים. בשנים האחרונות, עם תחייתה המחודשת של התרבות והזהות הרוסית בקרב התארגנויות של צעירים דוברי רוסית, כמו מרכז התרבות פישקה או תנועת המחאה דור 1.5, החלו צעירים רבים לקדש מנהג משלהם ולקיים לצד החגיגות המשפחתיות גם ארוחות חברים. אליהם הוזמנו לא פעם גם חברים דוברי עברית.

אולם, לא יהיה זה מוגזם להניח שגם לאחר התחייה, רוב הישראלים עדיין לא מכירים את החג הזה, לאחר שנים שבהן הוצנע מעין זרים. יתרה מכך, אף השתרשה טעות נפוצה, שמזהה אותו עם סילבסטר, בשל התאריך המשותף.

השנה נולדה יוזמה ראשונה מסוגה, של צעירים דוברי רוסית שמבקשים להציג את החג שנשמר עד כה במגזר דוברי הרוסית לישראלים שאינם בעלי זיקה לרוסיה. הם קוראים למשפחות רוסיות לארח ישראלים, ולישראלים לבוא ולהתארח בארוחה המסורתית. היוזמה, שהתפרסמה בפייסבוק וכותרתה "נוביגוד ישראלי" מעלה תהיות על העיתוי שלה, על משמעותה ועל ההשלכות של כך. למשל: מדוע דווקא עכשיו? האם יש סיכוי שהנוביגוד ישתרש בתרבות הישראלית? האם זהו שחזור של מקרה המימונה, שהתאזרחה חלקית בישראל? והאם הישראליות הכל כך לא סובלנית כיום יכולה להכיל חג עם סממנים נוצריים? ואיך אומרים ברוסית "יצאנו לבדוק"?

בשבח האינטימיות

אלקס ריף בת ה-29, אחת הפעילות ביוזמת "נוביגוד ישראלי" (ביחד עם ברי רוזנברג), חיפשה דרך להתחבר לזהות הרוסית שלה. היא עלתה לישראל בשנת 1991 מצ'רנוביץ שבאוקרינה, גדלה בנתניה ודחתה ברוב שנות חייה את הזהות הרוסית ואת החג גם יחד. "לא הייתי רוסיה", כדבריה, "נותבתי לגמרי למסלול של ישראלית רגילה. למרות הבית דובר הרוסית שנטוע בתרבות הרוסית, לא התעניינתי. לא הקשבתי לסיפורים. כשהייתי ילדה, מובן שהתלהבתי מהיולקה והחג היה כיף ושמחה, אבל בגיל צעיר הבנתי שזה דבר רע בשביל מי שרוצה להשתלב. לכן הפסקתי להתעניין בזה".

באחרונה היא עשתה תפנית מקצועית והחלה לעסוק בכתיבה. "ראיתי שהרבה דברים שאני כותבת קשורים להגירה הרוסית, וכל מה שהדחקתי עלה למעלה". ריף טוענת שהתרבות הרוסית היא תרבות שקופה בישראל, וכמוה גם העולים, יוצאי ברית המועצות לשעבר. משכך, יש למנהגי החג ערך מיוחד: "באמצעות האינטימיות שלו והעובדה שנשאר בלבבות המהגרים, אנחנו מנסים להושיב את הישראלים ליד שולחן אחד עם יוצאי רוסיה ומבקשים מהם לשמוע על החיים בברית המועצות".

מקור קומוניסטי, סממנים נוצריים, רוח יהודית (צילום: תינקסטוק)

זה לא רק ערב נוסטלגי, אלא יותר מכך: אנשי הנוביגוד ישראלי מכוונים את היוזמה שלהם היישר לבטן הרכה, אל הסטראוטיפים ואל שנאת הזרים, ומבקשים לפתוח את המורסה הזאת ולנקז אותה. "הרגשנו תמיד שטוענים כלפינו שהנוביגוד הוא לא יהודי", אומרת ריף, "אז בואו ותשמעו איך היתה היהדות בחיינו ועל השורשים של החג הזה. זה חג חילוני עם סממנים שמחים נעימים לילדים שלא קשור לכריסטמס ולסילבסטר", אומרת ריף. לטענתה, המאפיינים של סיפור החג – הסבא מחלק המתנות ועץ היולקה למשל – שורשיהם באגדות עם שהסתובבו בארצות אירופיות שיש בהן חורף קר, ולאו דווקא קשורים לנצרות.

כך או כך, לדבריה, "בישראל של 2015 צריך לפנות מקום לכל התרבויות שמרכיבות אותה, לא רק ליהדות, אלא לתרבויות של יהודים. יוצאי ברית המועצות הביאו עושר תרבותי, ואם זה מזכיר כריסטמס, זה לא בהכרח כריסטמס".

"העובדה שהתפתחה פה מסורת לא סובלנית זו בעיה של החברה הישראלית. זה לא משהו שצריך ליישר איתו קו", אומר מריק שטרן, ממייסדי תנועת דור 1.5, התומך ביוזמה של ריף. שטרן לא נהג לחגוג את החג בילדותו, משום שלדבריו, משפחתו התערתה בחברה הישראלית (אביו המנוח הוא ח"כ יורי שטרן). אבל בשנים האחרונות השתתף באופן קבוע בחגיגות כדת וכדין.

"המאבק בהתבוללות הוא אחד המאבקים הכושלים בחברה היהודית. התשובה שלי היא שלהפך: צריך לעודד משפחות מעורבות לשלב אלמנטים מהתרבות הרוסית כדי להעשיר את הסיפור. אם נילחם על הכרעה לכאן או לכאן, נאבד חלק מהמשפחות. צריך לתת לילדים להמשיך לשמור על קשר עם היהדות מבחירה".

לדעת שטרן, "לחגוג נוביגוד הוא פתרון הרבה יותר מוצלח מסילבסטר, שהוא קדוש נוצרי. תמיד שנאתי את חגיגות הסילבסטר במועדונים. הגרסה המשפחתית לעומת זאת היא גרסה חמודה שקשורה תרבותית לכל כך הרבה אנשים שחיים פה".

מריק שטרן

"נוביגוד ישראלי" עשוי אפוא לעשות תיקון ולחבר את הישראלים לעלייה הזאת, אומר שטרן, "בתוך הלגיטימציה לחגוג תרבויות אחרות, כמו התרבות המזרחית, הרוסיות היא נוכח-נפקד", הוא אומר ומציין שהסיבה לכך היא שהקהילה הדוברת הרוסית חיה ברובה בפריפריה, רחוק ממוקדי הכוח התקשורתיים. "לא היה עניין הדדי להתחבר. אבל עכשיו יש פה דור שמחובר בפעם הראשונה לפוליטיקה לתרבות הישראלית, לתקשורת של עולם דוברי העברית – ועושים לראשונה מהלך דובר עברית".

מזכיר את ליל הסדר

כשמתרחקים לפריפריה ומדברים עם דוברי רוסית שפחות מודעים למגמות הזהותיות בקרב הדור הצעיר, נדמה שהדברים הרבה יותר סבוכים, ואפילו כואבים. זאת בניגוד לצבעוניות הקלילה שחברי "נוביגוד ישראלי" והקבוצות המשיקות להם מנסים לשוות ליוזמה.

ורה מייקוב, מורה מחיפה בשנות ה-20 לחייה, נשמעת חשדנית כשאני מבקשת ממנה לספר על נוביגוד. אף שעלתה כתינוקת לישראל, לדבריה, היא עדיין סובלת מסטיגמות הקשורות לזיהוי הרוסים כנוצרים. לפיכך, החג קשור בעיניה להסתרה ולבושה. "בבית חגגו אותו, אבל לא סיפרנו לאף אחד". הסיבה: "אנחנו יהודים משני הצדדים, ובכל זאת עוברים השפלה ברבנות כשאנחנו רוצים להתחתן, למשל. למה? בגלל הסטיגמות הללו". רק כשאני מספרת לה על יוזמת הנוביגוד הישראלי, היא נפתחת ומספרת עד כמה היא אוהבת את המסורות של החג.

כמו הרבה ישראלים, גם הרב מישאל ציון, מחבר "הלילה הזה: הגדה ישראלית" והמנהל החינוכי של "עמיתי ברונפמן" (תוכנית מנהיגות פלורליסטית), זיהה עד לא מכבר את הנוביגוד עם חג המולד וקיווה שהוא ישתכח מלב עם התערותם של העולים בישראל. אבל כיום, לאחר שהתוודע לסממניו ולמשמעותו באמצעות תלמידים ממוצא רוסי שלמדו בתוכנית, הוא מציג עמדה מורכבת יותר:

"זה דבר אחד לומר כור היתוך – שזה לא הדבר הנכון לומר כיום – ודבר אחר לשאול אם יש מקום בחברה הישראלית לעצי אשוח. זו שאלה שאני סבור שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו. האם אנחנו באמת פתוחים לשלל הזהויות שמרכיבות את החברה הישראלית? האם אנחנו מרגישים מספיק ביטחון עצמי בחברה הישראלית כדי להכליל בלוח השנה הישראלי חג שמזכיר את חג המולד בניואנסים שלו? זה האתגר. זה לא יקרה ביום אחד, בשנה אחת, אבל יש כאן פוטנציאל והזדמנות לדון בשאלה. אני מאמין שהחג הזה תמיד יישאר חג רוסי, אבל זו הזדמנות למשפחות להפוך את זה לחג זהותי".

צילום: דרורי גרטי, פלאש90

ציון מזכיר בהקשר הזה את המקרה של חג ההודיה האמריקאי.

"אם הולכים למקורות ההלכתיים, יש עמדה מאוד ברורה של אחד מגדולי הפוסקים, הרב יצחק הוטנר, שזה לא החג שלנו. ולעומת זאת, יש הרבה יהודים אמריקאים שומרי מצוות שחגגו את החג. כך שזה פתוח לדיון.

כאיש חינוך וגם כאדם פרטי, אני רוצה להבין טוב יותר את הנוביגוד, ואני מתכוון לבקר אצל משפחה רוסית ולחגוג אותו מתוך תחושה שיש לי מחויבות ללמוד את החגים של השכנים שלי. ומצד שני, אם היו שואלים אותי, הייתי אומר לעשות ארוחה משפחתית זה נפלא, אבל להכניס אלמנטים שנראים נוצריים – נראה לי לא שייך. זו הזדמנות להרחבת ההגדרה של הזהות הישראלית, שמקבילה לקולות של הקהילה האתיופית והמזרחית. מימונה היה קל לקבל. האם יקבלו את הנוביגוד? – זו שאלה".

"בסופו של דבר", מסכם הרב, "החג הזה מזכיר לי את ליל הסדר. זו הזדמנות לשבת ליד השולחן ולדבר על הזהות. לחקור מדוע הזהות היא חילונית ומדוע זה לא במקרה, אלא תוצאה של מהלך של השלטונות. אולי הישיבה הזאת ליד השולחן וסיפור הזהות היהודית יקרב בסופו של דבר לזהות היהודית, ולא רק ירחיק ויאיים. הסיפור הבינדורי הוא בעיניי רגע מאוד יהודי".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי