אמור לי מי מכשפה בעיניך, ואומר לך באיזה סוג של שנאת נשים אתה לוקה

סרט המכשפות האפקטיבי מכול הוא זה שאין בו מכשפה. כלומר, היא בכל מקום, אבל היא גם בשום מקום. היא נמצאת בסאונד, בנפילת עצים ובאוושת עלים ובקול צעדים ובבכי תינוק. היא נמצאת בסגנון הצילום, שמשחזר בצורה מושלמת את אי-מושלמותו של הקולנוע התיעודי. היא נבנית מפיסות של עדויות של תושבי העיירה שראו אותה, ליד הנחל ובתוך היער. או שלא. אולי הם רק שמעו שמועות, אגדות, מילים שביטאו משאלות לב, שדים פנימיים והדי גינופוביה (פחד מנשים).

בסרט הזה, סרט המכשפות האפקטיבי מכולם - "פרויקט המכשפה מבלייר" מ-1999 - כל דבר הוא מציאות מוצקה, אבל בה בעת גם השלכה. תמציתו, למי שאינו זוכר או שלא ראה: שלושה סטודנטים אמריקאים לקולנוע מגיעים לעיירה הכל-אמריקאית בלייר, בניסיון לגלות מה עומד מאחורי האגדות על מכשפה מקומית. בתוך זמן קצר, הם הופכים לכלי משחק בידי דבר מה גדול מהם. אולי זאת המכשפה מבלייר ואולי לא. אולי זאת חבורת דרי יער סדיסטים, ואולי זה רוצח סדרתי. מי שזה לא יהיה, המכשפה חסרת הגוף של "פרויקט המכשפה מבלייר" מצביעה על אפשרות עמוקה אחת: "מכשפה" היא סך כל ההשלכות שלנו.

פרשת משפטים שמצוינת השבוע, השישית בספר שמות, היא פרשה ארוכה ומפורטת. יש בה משפט קצר ולקוני, ולשונו: "מכשפה לא תחיה". הוא אוסר על מעשי כישוף וגוזר מיתה על המבצעים אותם, אך הפרשנויות שניתנו לו, וגם התייחסויות אחרות למכשפות בטקסטים יהודיים, חושפות פחד מפני הטבע והכאוס. הן גם חושפות את האופן שבו גברים ראו נשים בעת העתיקה ובימי הביניים. המטען שגלום במילה "מכשפה" מימי הביניים עבר בהצלחה גם למאה ה-21, והמבט המופנה כלפי נשים בימינו רווי במשמעויות חברתיות ותרבויות דומות לזמנים עברו. ולראיה, מתמודדת העונה הנוכחית ב"אח הגדול" אור סמיונוב שקיבלה את התואר מאחד מדיירי הבית, והשיבה בנאום פמיניסטי מושכל ובוטח שחשף את  התפקיד של האפיון "מכשפה" בשיח.

בהנחה שיש להלכי הרוח והמחשבה האלה נוכחות גם בעולם המודרני, היכן אפוא הם נחשפים בצורה הטובה ביותר? בין היתר, בקולנוע. שם הייצוגים של הדמויות חשובים לא פחות מאשר הסיפור עצמו, ולעתים מוטבעים בהם מאפיינים של מיניות, מגדר וגיל החומקים כך מרשת הפוליטיקלי קורקט.

שפע סרטי מכשפות וסדרות מכשפות נעשו בעשורים האחרונים, ונראה שהדיבור על מכשפות ממשיך להיות דיבור על נשיות במסווה. לא דיבור אחד, אלא קקופוניה של קולות, של השלכות. החל מ"צייד המכשפות האחרון" הגינופובי והאייג'יסטי, וכלה ב"מליפיסנט" הפמיניסטי. סרטי העשורים האחרונים הציגו מכשפות נשיות, גבריות, אנדרוגיניות, ילדותיות, נוירוטיות ואינטלקטואליות. השאלה אינה אם התכונות האלה נשיות באופן מופגן, אלא אם התכונות האלה נזקפות לטובתן (או לרעתן) אך ורק משום שהן נשים. ויש שאלה נוספת, מתוחכמת יותר: האם שונאיהן עושים להן בהכרח שירות דוב? האם אוהביהן משרתים אותן נכון?

פרופסור מאיר בר אילן מאוניברסיטת בר אילן כותב שיש היבט חדש במשפט "מכשפה לא תחיה". "לא רק שהעונש הנדרש כאן הוא מוות, עונש שלא צוין בעבר, אלא שהדגש הוא על מכשפה אישה", הוא כותב במחקרו, "מכשפות בתנ"ך ובתלמוד", ומוסיף שזה "דבר מוזר, אם מסתכלים על שורה (קודמת) של עדויות מהספרות על מכשפים, ולא על מכשפות".

גם פרשני ימי הביניים נדרשו לסוגיה. "אחד זכרים ואחד נקבות", כתב רש"י, "אלא שדבר הכתוב בהווה שהנשים מצויות בכשפים". רד"ק מסביר: "ואמר אשה ולא איש, לפי שמעשה זה... נמצא בנשים יותר מבאנשים, לפי שהן קלות דעת".

אני המכשפה, אתם העולם

קלת הדעת החתומה מטה צפתה בכמה סרטי מכשפות בולטים. בצד מכשפות טובות לב שהציפו את הקולנוע והטלוויזיה במאה ה-21, התחילה הוליווד להציג את אנושיותה של המכשפה הרעה. עכשיו היא לא רעה, לא באמת, אלא פגועה מאוד ומסובכת מאוד ומגולמת בידי הכוכבות הגדולות של התקופה. אחת כזאת, מחרידה ומחריבה, היא רוונה, בגילומה של שרליז תרון, בסרט הארוך "שלגיה והציד". אישיותה של רוונה איומה כי בילדותה נחטפה ונאנסה. לפני שמשפחתה נרצחה, כישפה אותה אמה כדי להגן עליה, אך גם הפכה אותה למפלצת.

"מליפיסנט", בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, הוא שכתוב של "היפהפייה הנרדמת". הסרט מציג את המכשפה מליפיסנט כמי שתקפו והונו אותה, גנבו לה ובגדו בה. למרות זאת, רחמיה נכמרים ואהבתה גדלה לנסיכה שאותה קיללה, אורורה, ואחרי סאגה ארוכה, היא מסירה ממנה את הקללה. אלזה, גיבורת "לשבור את הקרח", היא נסיכה שנולדה עם כוחות על-טבעיים הגורמים לה להקפיא את סביבתה. הוריה מפרידים אותה מאחותה אנה ותובעים ממנה "לכסות ולא להרגיש". אלזה שונאת את מכשפיותה ומנסה לברוח ממנה ומקשרים משמעותיים לחיים. המסר העכשווי ברור: מה שכולאים, מכסים ולא מרגישים יתפוצץ בסוף ויקפיא את העולם.

ב"אל תוך היער" הקומי יודעת המכשפה הרעה, בגילומה של מריל סטריפ, להגדיר יפה את תכונות הנפש של דור הקרקר. "אתם נחמדים כל כך. לא רעים, לא טובים. נחמדים", היא שרה במרירות כשהיא מנסה להזהיר את העומדים מולה, "אני המכשפה, אתם העולם... אני מי שאיש אינו מאמין בו. אני המכשפה".

אל מכשפה כזאת, אנושית מאוד, מגיע המלך שאול ערב המלחמה בפלשתים ומבקש שתעלה באוב אדם שאת שמו אינו מגלה לה. זה קורה זמן קצר אחרי ששאול "הכרית את האובות והידעונים", ובעלת האוב העומדת מולו פוחדת פחד מוות. היא אישה נרדפת, והיא נרדפת על ידו. היא מעלה את שמואל באוב, והוא מספר לשאול על תבוסתו. שאול מתמוטט. בעלת האוב היא זאת שמקימה אותו.

מתוך "אנטיכרייסט" של פון טרייר. הטבע הוא הכנסייה של השטן

שורה של מכשפים גברים מוזכרים בתנ"ך, ורק שתי נשות מאגיה. בעלת האוב מעין דור היא אחת מהן. השנייה היא איזובל, מלכת שומרון (איזבל, המהדהד עם זבל, הוא תרגום מסולף בכוונה של שמה). מול דמויותיהן, העגולות יחסית, בכמה מהספרים האחרים יש חיבור קיצוני, חד-משמעי, בין נשיות, כישוף ופריצות מינית.

במגילות הגנוזות, בספר חנוך א', כתוב על המלאכים כי "יקחו להם... נשים... ויחלו לבא אליהן, וידבקו בהן, וילמדון קסמים וכשפים, ויורון לכרות שורשים וצמחים" (ז, א-ב). בר אילן מציין שמהטקסט משתמע שהנשים הן שהביאו את הכישוף אל העולם האנושי. בצוואת ראובן, המופיעה בתוך ספר צוואות השבטים, כותב המחבר "כי רעות הן הנשים... כי ככה התעו בכשפיהן גם את הנפילים לפני המבול" (פרק ה'). כלומר, הנשים הכירו את הכישוף עוד לפני שנישאו למלאכים, והן הן מקור הרוע.

הכאוס שולתתתת!

"לנשים יוחסו פרקטיקות של כישוף כחלק מההתבוננות הגברית על הלא-נודע הנשי", אומרת ד"ר נירה נחליאל ממדרשת אורנים, "בעיני הגברים, נשים היו יצורים בלתי מפוענחים. מאחר שהן קשורות לטבע באופנים רבים ולא מובנים עדיין – הן מבייצות ומקבלות מחזור בהתאם ללבנה, למשל – ומאחר שהטבע אינו נשלט ואינו מובן, אז גם הנשים אינן נשלטות ואינן מובנות. ברגע שמדביקים לנשים תוית של מכשפה, פוסעים צעד אחד לקראת שליטה. עכשיו אפשר להסביר את העולם בצורה מרגיעה יותר".

"הטבע הוא הכנסייה של השטן" ו"כאוס שולט" הם שני משפטים זכורים היטב מ"אנטיכרייסט", סרטו האלים מאוד של לארס פון טרייר מ-2009. את המשפט הראשון אומרת אישה. את המשפט השני אומרת חיה. "החיה" היא גם שם נרדף בתיאולוגיה הנוצרית לאנטיכרייסט – אויבו של ישו והרוע המוחלט.

כמה פרשנים הצביעו על כך שאחרי הפסוק "מכשפה לא תחיה" מופיע הפסוק "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח). בתלמוד בבלי, במסכת סנהדרין, מסופר הסיפור המדהים והדוחה על ינאי שהגיע לביתה של מכשפה. היא מנסה להשקותו במים שיהפכו לעקרבים, הוא מחזיר לה במים שהופכים אותה לחמור. ינאי רוכב על החמור אל השוק. שם מתירה חברתה את הכישוף, וינאי נחשף בין הדוכנים כשהוא רוכב על אישה.

בת ישראל המודרנית עשויה להגיב בתדהמה למקרא המלודרמה הזאת, של כישוף, חייתיות, מיניות ונשיות, שליטה ובעלות. "אחת הדרכים להתמודד עם פחד ממיניות היא לעשות דמוניזציה למיניות האישה", מסבירה נחליאל, "גם עולם הכישוף וגם עולם המיניות הם עולמות אסורים מאוד ומפתים מאוד".

ב"אנטיכרייסט" שבים בני זוג אל בקתת הנופש שלהם ביער אחרי ששכלו את בנם הפעוט. ההאישה קורסת להתמוטטות נפשית ולאמוק מיני, והבעל, פסיכולוג במקצועו, מנסה לטפל בה. האישה, אקדמאית שחקרה את ההיסטוריה של ציד המכשפות, מנסה לספר לבעלה שכשכתבה את המחקר, היא גילתה משהו מפתיע בספרים שלה, משהו על "טבען של האחיות".

"נשים לא שולטות בגופן, הטבע שולט בו", היא אומרת לבעלה הנאור וההמום, שאומר בכעס: "הספרות שקראת דנה ברוע שנעשה נגד נשים, אבל את קראת אותה כהוכחה לרוע של נשים?". זאת אחת השיחות הקוהרנטיות האחרונות שהם מנהלים. אט אט מעמיקה ההתמוטטות, או המכשפיות, ומעמיק הטבע. האישה והטבע סוגרים על הבעל.

ב"מלנכוליה", שיצר פון טרייר ב-2012, מככבת מכשפה נוספת. ג'סטין, שמבטלת את חתונתה וסובלת מאפיזודה קשה של דיכאון קליני, מתאזנת לפתע כשמתברר לה שהעולם עומד לבוא אל קצו בקרוב, כשתתנגש בו הפלנטה "מלנכוליה". בניגוד לגיסה, שמנסה להישען על תחזיות המדענים ולהכחיש את האסון הקרב, ג'סטין מקבלת את הגורל בכוח ובאהבה. באחת הסצנות היא גם יוצאת אל הלילה כדי לברך, עירומה, את "מלנכוליה".

גיסה של ג'סטין לועג לה על נבואות האימה הלא מדעיות שלה. "הטריטוריה הגברית של העולם היהודי היא לימודי תורה, מוסדות השלטון ועשיית כסף", מסבירה נחליאל את משחקי הכוחות בין השניים, "הטריטוריה המכשפית היא אחרת מהטריטוריה הגברית. את הטריטוריה הראשונה הגבר פוחד לאבד. בטריטוריה השנייה הוא פוחד להיאבד".

ציד המכשפות היהודי המפורסם ביותר מתואר במסכתות חגיגה וסנהדרין בתלמוד הירושלמי. שמעון בן שטח שומע על 80 מכשפות החיות במערה ליד אשקלון ומחליט לחסלן. הוא לוקח איתו 80 בחורי ישיבה ומורה לכל אחד מהם לתפוס מכשפה ולהרים אותה מהקרקע, כדי לנטרל את כוחותיה. אחרי שתפסו את המכשפות, מצווה בן שטח לתלותן. "החיבור שלהן לאדמה מודגש מאוד, ולניתוק ממנה יש משמעות סמלית עמוקה", אומרת נחליאל, "הן מתנתקות מאימא אדמה ומהקשר לטבע. כך ממשטרים אותן ומחזירים אותן לסדר החברתי".

איך התגלגלו המכשפות לתופעות אחרות? "באחרונה ראיתי סרט על רופא שטיפל בנשים היסטריות במאה ה-19", אומרת נחליאל, "תופעת ההיסטריה קשורה גם היא למיניות. נשים הדחיקו את מיניותן בצורה כזאת, עד שהגוף היה זה שנאלץ לצרוח את כאביו ומאוויו. התעסקות בנשים, בסודות שלהן, באחרות שלהן, הזכירה עיסוק במכשפות".

מילפיות בוחשות בקדרות

בנות, צרימה עזה תישמע באוזניכן כשתקראו את המשפט הבא: "בת לאביה מטמונת שוא", כתוב בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין, קב. "[מרוב פחד, האב] לא יישן בלילה. [הוא לא יירדם] בקטנותה, שמא תתפתה. בנערותה, שמא תזנה. בגרה, שמא לא תינשא. נישאת, שמא לא יהיו לה בנים. הזקינה, שמא תעשה כשפים".

אנג'לינה ג'ולי ב"מילפיסנט"

הזקנה תעשה כשפים. הנה האיד של סרטי המכשפות העכשוויים, הדבר שלא הצליחו לכבס בכביסת התקינות הפוליטית. הוליווד אמנם ויתרה על חד ממדיותה של המכשפה הרעה, אבל לא יכלה לוותר על הגילנות, האייג'יזם. גם ב-2016 מכשפות מתחת לגיל 30 הן חיוביות; מכשפות מעל גיל 40, אבל כאלה שנראות טוב, צריך לבדוק בשבע עיניים.

בטרילוגיית "הארי פוטר", הרמיוני גריינג'ר היא מכשפה טובה, שלוה, יציבה. בלאטריקס לסטריינג', המבוגרת יותר אבל שווה, היא פסיכופתית רצחנית, פרועת שיער ומעורערת. ב"צייד המכשפות האחרון" חובר הגיבור, צייד מכשפות בן אלמוות, למכשפה צעירה. שניהם רודפים אחר מלכת המכשפות המתקלפת, שלפני מאות שנים הטילה את קללת הדבר על אירופה.

"שלגיה והצייד" מתעסק בגיל בצורה ישירה מאוד, והנשים משחקות בו משחק סכום אפס ביולוגי: ככל ששלגיה גדלה, היא שואבת מרוונה את יופיה ואת כוחה. אישה לאישה ערפד. רוונה יונקת את דמם של נתיניה, ואז קמטיה מוחלקים ועורה נעשה צח. הוליווד ונשותיה מדברות בגלוי על שיקוי הקסמים האפל של התעשייה: פוטושופ וניתוח פלסטי.

התקינות הפוליטית נופלת בפח. זה טבעם של דברים שנעשים מהשפה אל החוץ. "היית צריכה להיות ביקורתית ביחס לטקסטים שקראת", גוער הבעל הנאור באשתו ב"אנטיכרייסט". "את יודעת מה את אומרת?". היא יודעת, וגם פון טרייר יודע. הוא נהיה אולי לשנוא הנשים, אבל הוא אחד הבמאים היחידים שמטפל בנשיות ובגבריות כשני כוחות נפש שנאבקים בתוך גוף אחד, בלי כפפות, באותה עוצמה וחופש שהיו לתיאודור דרייר ב"הפסיון של ז'אן דארק" ולברגמן ב"החותם השביעי".

נחליאל היא ביולוגית בהכשרתה. היא מאמינה שלביולוגיה יש עוד עולם שלם של גילויים לפניה ואינה מאמינה במכשפות. חיפשתי באינטרנט מישהו שמאמין בהן ומצאתי את הרב ההיפי משהו אוהד אזרחי, שכתב: "הפיצול הזה (בין זכריות לנקביות) הוא חלק ממחלת היהדות. אותה מחלה שנקראת 'גלות', שצריך להבריא ממנה. חלק מעבודתנו היום היא להחזיר את המעגל לקו, להחזיר את הזיווג הקדוש ביניהם. הגיע הזמן לעשות נשף של רבנים ומכשפות".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי