קטינים, קחו אחריות: בליינדספוט מנצלת את נקודת העיוורון של השוק

לא הורדתי את האפליקציה בליינדספוט ואני לא מתכוון להוריד אותה, כך שכפי הנראה, לא אקבל בקרוב הודעות שטנה אנונימיות. אבל משפרצה בסערה לחיינו, נראה שהחששות מפניה התאמתו, והיא אכן מעלה את מפלס האלימות בקרב בני נוער בחסות האנונימיות. כך שאם אנחנו בוחנים את הדבר על פי תוצאותיו, אזי נראה שמדובר באפליקציה גרועה.

משעומתו בעלי האפליקציה עם הנתונים שבשטח, טענו שהאחריות עליהם אינה של האפליקציה, אלא של בני האדם שמשתמשים בה. דור רפאלי, הבעלים של האפליקציה, טען בפוסט בפייסבוק שאילולא החששות מהשימוש האלים בה, שלטענתו הגשימו את עצמם, ניתן היה להשתמש בבליינדספוט למטרות אחרות, נעלות יותר. "בואו נסגור את איקאה כי מוכרים בה סכינים", כתב בסרקזם בתגובה לדרישה לסגור את האפליקציה. האמת, וסליחה אם אני מבאס אתכם, אין זה טיעון כה מופרך, ולא הייתי ממהר לפסול אותו על הסף.

כדי לבחון את העניין בצורה ראויה, אנו מחויבים לשאול כמה שאלות עקרוניות: האם האלימות היא תוצאה של האפליקציה או שאנו חברה אלימה בלי קשר אליה, ואילו היא עצמה בסך הכול מדיום להתממשות נוספת של אלימות (ולא בהכרח קטליזטור שלה)? האם פסילת האפליקציה תהפוך אותנו לחברה אלימה פחות? ומהי מידת האחריות של משתמשי האפליקציה, של הוריהם ושל מערכת החינוך? הדיון הסוער בסוגיית אפליקציית בליינדספוט מקפל בתוכו אפוא דיון עמוק יותר על תפקידה של הטכנולוגיה בחיינו, וביתר דיוק, בשאלה: האם טכנולוגיה, כל טכנולוגיה, היא כשלעצמה בעלת ערך חיובי או שלילי?

קריאה נוספת: כך הביאה לנו הטכנולוגיה את מלחמת פייסבוק הראשונה

הפוליטיקה של הטכנולוגיה

אחד הפיתוחים הטכנולוגיים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית הוא הגלגל. אבל האם אפשר לומר שהגלגל כשלעצמו הוא טוב? אני יכול להשתמש בו בשביל לשנע משאות כבדים ולבנות בית ואף כפר, ואני יכול להשתמש בו בשביל מכונת העינויים של האינקוויזיציה. הגלגל כשלעצמו אפוא נטול ערך חיובי או שלילי, והעיקרון הזה עשוי להיות נכון לגבי כל מכשיר באשר הוא: גרזנים, סכינים (לא רק של איקאה) וכיוצא באלה.

פייסבוק, באותו האופן, יכולה לשמש פלטפורמה לשיימינג, ומנגד, יכולה לשמש את המורדים נגד העריץ הרודן. מנקודת המבט הזאת, האינסטרומנטלית, הטכנולוגיה עצמה ניטרלית, וערכה נקבע בהתאם לשימוש שנעשה בה. המכשיר עצמו אינו מטה אותנו לשימוש כזה דווקא, ולא אחר.

הטיעון של רפאלי הוא טיעון אינסטרומנטלי, והוא דומה במהותו לטיעון של הלובי למען אחזקת כלי נשק בארצות הברית, שהסלוגן שלו הוא: "רובים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים". האמת, טיעון חזק. על פי התיקון השני לחוקה האמריקאית, מותר לכל אדם להסתובב חמוש כחלק מן הזכות להגנה עצמית. המתנגדים לכך טוענים, ולדעתי בצדק, שהזכות לשאת נשק מובילה דה-פקטו למציאות אלימה ותוקפנית יותר. כלומר, למרות האמת העקרונית שלפיה בני האדם הם אלה שלוחצים על ההדק ולא האקדחים עצמם, בפועל, התוצאה היא חברה אלימה יותר, ולא מוגנת יותר.

השחקן צ'רלטון הסטון, לשעבר נשיא ה-NRA, איגוד הרובאים האמריקאי הלאומי, בסרט "באולינג לקולומביין"

זה גם הטיעון של מתנגדי אפליקציית בליינדספוט, שמצביעים על התוצאות בשטח ומראים שבסופו של יום, בני נוער משתמשים ביישומון בשביל מעשי בריונות יותר מאשר בשביל כל שימוש אחר (למשל חיזור או פניות מצוקה). אז מי צודק?  

"העובדה שאנחנו חושבים על טכנולוגיה במונחי 'איך להשתמש' גורמת לכך שאנו מסירים ממנה כל אחריות", טוען חוקר הטכנולוגיה ד"ר יובל דרור בספרו "הפוליטיקה של הטכנולוגיה", שכבר לפי כותרתו ניתן להסיק שעמדתו היא שגם הטכנולוגיה עצמה אינה חפה מאידיאולוגיה. לדברי דרור, "הבנה אינסטרומנטלית פונקציונאלית שכזו לא רק שאינה מסייעת לנו. היא גם מגבילה אותנו. [...] טכנולוגיות שונות נושאות ערכים שונים, ועדיין אין להכחיש כי טכנולוגיה, כל טכנולוגיה, אינה בגדר מאזניים שקולים. היא מוטה, היא מושכת לכיוון מסוים".

זהו טיעון משכנע, שכן טכנולוגיות אינן נוצרות יש מאין; הן מעשה ידי אדם, והאדם נתון תמיד בתוך הקשר היסטורי, תרבותי, פוליטי, סביבתי וערכי. וכפי שניתן לנתח טקסט ולהבין מתוכו דבר מה על האידיאולוגיה של מחברו, כן ניתן גם לנתח קוד של תוכנה ולהבין ממנו לא מעט. כך למשל, מי שמפתח תוכנה בקוד פתוח מבטא את תפיסת עולמו כבר בעצם הבחירה בטכנולוגיה הזאת דווקא – החופשית, החינמית והבלתי היררכית, בדיוק כפי שעושה מי שמפתח תוכנה בקוד סגור – תמונת הראי הערכית שלה. 

"בחירה בטכנולוגיה היא בחירה באידיאולוגיה", טוען דרור, ו"לא תמיד קל לקרוא את ההטיה שבטכנולוגיה, לא תמיד היא ברורה מאליה, לא תמיד ניתן להצביע עליה כאחראית על שינויים המתרחשים בתוך עולם של תהליכים מורכבים. לא כל טכנולוגיה משמשת אגרוף ברזל המנסה לקבוע עובדה. חלקן מחביאות את ההטיה שלהן בתוך ארכיטקטורה, בתוך עיצוב, בתוך מבנה פעולה".

כדוגמה לכך דרור מציין את הגשרים בניו יורק שעוצבו תוך כוונת מכוון כך שלא יוכלו לנסוע עליהם אוטובוסים, כדי להרחיק ממרכז העיר את האוכלוסיות שנוסעות באוטובוסים (דהיינו, שחורים) או את השדרות הרחבות בפריז, שעוצבו אחרי המהפכה מתוך כוונה למנוע את האפשרות לחסום עורקי תנועה בידי מהפכנים לעתיד.

האידיאולוגיה של בליינדספוט

אז מהי אפוא האידיאולוגיה החבויה באפליקציית בליינדספוט? אם אנחנו מאמצים את כתב הסנגוריה של דור רפאלי כלשונו, הרי שהאידיאולוגיה בבסיס האפליקציה היתה חיובית וחברתית: לאפשר העברת מסרים בין אנשים שמתקשים לתקשר מפאת ביישנותם, או לאפשר העברת מסרים שהסתרת זהות שולחיהם חיונית לעצם העברתם (תלונות על הטרדות מיניות למשל).

באופן אישי, אני מתקשה להשתכנע שמפתחי האפליקציה לא צפו את הפוטנציאל האלים שמבשרת הטכנולוגיה שלהם. אני אפילו לא בטוח שלא ביקשו מלכתחילה לעודד אלימות, כחלק מקמפיין הפרסום שלהם (מסע שיווקי מן הז'אנר הפרובוקטיבי שנהנה גם מפרסום שלילי, בבחינת "כל פרסום הוא פרסום טוב").

המפתחים למדו היטב את נקודת העיוורון של השוק: בני הנוער

אבל לפעמים האידיאולוגיה מוסווית גם מעיני המפתחים עצמם. כך שאפילו אם הם טוענים שהאידיאולוגיה שלהם איננה לעודד אלימות, אין זה אומר שאינה עושה זאת בפועל. ודוק: בשורה התחתונה, האידיאולוגיה שלהם היא לא זו ולא זו, אלא בכלל השגת רווח כספי בכל מחיר, בדומה אגב לאינטרס של הלובי למען אחזקת כלי נשק בארצות הברית.  

ואולם, נציין שבכל זאת יש הבדל עקרוני אחד בין שתי הסיטואציות. את הכדור שעלול לפגוע בך בבית הספר קשה לצפות ולהתגונן מפניו, אבל את ההודעה האלימה באפליקציה יכול הקורבן הפוטנציאלי למנוע על ידי כך שלא יוריד אותה מלכתחילה. זהו עוד טיעון ראוי של רפאלי וחבריו, שקשה להתווכח איתו. כי הם קצת צודקים: האחריות היא ללא ספק על ההורים ועל המחנכים ועל הנוער עצמו שמשתמש ביישומון, ואסור להקל בזה ראש ולגלגל את האחריות לפתחם של בליינדספוט.

אבל בה-בעת הם גם קצת טועים, כי בטיעון הזה מסתתרת הסרת אחריות נוספת מצדם: אין לי ספק שמפתחי ובעלי בליינדספוט, הלוא היא "הנקודה העיוורת", למדו היטב את "הנקודה העיוורת" של קהל היעד שלהם - הנוער שמפחד לא להיות בעניינים - והם עשו ועושים הכל כדי שאותו הנוער יוריד את האפליקציה, ובגדול.  אז אני רק אניח את זה כאן: בפני עיוור לא תשים מכשול.  אנחנו חברה אלימה. ומתכנתי בליינדספוט, שגדלו בחברה אלימה, תכנתו אפליקציה אלימה. גם אם הם היו (או עדיין) עיוורים לכך, הם פיתחו מכשיר שהצלחתו מושתתת על מימוש האלימות, והנחת העבודה שלו היא, שמה שיגדיל את היקף המימוש זו הפנייה לקהל מוּעד – והכשלתו.  

בפעם האחרונה שבדקתי, הכשלה היא אלימות, והכשלת עיוור היא בריונות. על כן, ההצלחה של בליינדספוט היא פונקציה של כמה עיוורים ייכשלו וימעדו ויורידו אותה.  חישוב פשוט מעלה שבריונות היא המידה שעוברת כחוט השני מהוגי היישומון ועד הודעות השטנה של אחרון המשתמשים.  

השם של האפליקציה הזו זו דוגמה עצובה לטקסט שמסגיר את עצמו.  אבל אולי גם אני עיוור למשהו ולא רואה את הדברים נכון.  אם פספסתי משהו, אתם מוזמנים להאיר את הבליינדספוט שלי.