מדוע דחוף ל"ארץ נהדרת" החילונית לבקר את מידת דתיותם של שומרי המסורת ה"מתחזקים" בסדרת המערכונים "כמעט שבת שלום"?
לפני כחודש פרסם רוגל אלפר ב"הארץ" ביקורת טלוויזיה על הסרט התיעודי "סודה של הרבנית". אלפר כתב שם שהעלייה לרגל לאומן של נשים אשר מחפשות זיווג, "מסמלת את השתלטות הפרימיטיביות והטמטום על החברה הישראלית בכסות של רוחניות יהודית". עוד התייחס אלפר למערכת הכלכלית שעומדת מאחורי נסיעות מאורגנות אלה והאשים את הרבנית רונית ברש שהיא מנצלת "נשים פרימיטיביות" ומאחזת את עיניהן כדי שישלמו לה סכומי כסף גדולים על העזרה כביכול שהיא מעניקה להן.
אלפר ביקש אפוא להזהיר מפני ניצול מסוכן ובזוי של היהדות שמטרתו לסחוט כסף מקהל מאמינים תמימים, אבל בפועל נדמה שהביקורת שלו מכוונת בעיקרה למאמינים עצמם: הוא מזלזל בחוכמתם ומאשים אותם בשקיעתה של ישראל לתוך "פיגור המציג עצמו כרוחניות יהודית".
"כמעט שבת שלום", סדרת המערכונים החדשה של "ארץ נהדרת", מתייחסת באופן דומה לזרם הרוחני של המתקרבים ליהדות. המערכונים מציגים את תוכנית האירוח "כמעט שבת שלום" בהנחייתו של ראובן, שמגלם ערן זרחוביץ'. ראובן הוא מעין רב עממי שסמכותו ההלכתית מוטלת בספק, שמתפלפל בתורה ובמדרש.
בכל מערכון מתארחת אסתי, גיסתו ה"מתחזקת" של ראובן, אשר מצד אחד חובשת כיסוי ראש כהלכה, אך מצד שני, בולט גם קעקוע על צווארה שמרמז על עברה המפוקפק. בכל תוכנית דנים ראובן ואסתי בענייני הלכה, תוך שהם עושים שימוש עילג, אם כי חינני למדי, בעגה היהודית: שניהם מדברים בחדווה על "בונה עולם" ומפטירים "ישתדרג שמו לעד" ומאחלים זה לזה "תזכי לנרות" או "תפריש חלות, נשמה".
חזותה המבלבלת של אסתי והשפה המלאכותית של שניהם מעידה על כך שהם חוזרים בתשובה, ולא "דתיים במקור". מעבר לשימוש המשובש של השניים בשפה, גם דיני ההלכה שהם מפיקים מן הלימוד המשותף מגוחכים בדרך כלל. כך למשל, ראובן אומר שחשוב לבצע את כל ההכנות לשבת מוקדם ככל האפשר, ולכן הוא עושה את הקידוש כבר ביום רביעי.
ראובן, עילג ובעל סמכות הלכתית מפוקפקת (צילום מסך) |
בסיומו של כל מערכון, אסתי משתפת את ראובן בתובנה דתית כלשהי אשר חושפת למעשה את היותה בורה ביהדות, וגרוע מכך – כופרת. כך, היא מספרת באחת הפעמים שחגגה ואף השתכרה במסיבת הסילבסטר, ובפעם אחרת שאכלה "חביתה עם בֶּקוֹן", בלי לדעת שמדובר בחזיר. ראובן מזדעזע בכל פעם מחדש מהתנהגותה המופקרת של אסתי, ובזאת מסתיימת התוכנית.
קריאה נוספת: "תוכנית סאטירה בפריים טיים חייבת להיות ביקורתית" - ראיון עם מולי שגב
את מי מבקרים כאן?
"כמעט שבת שלום" מייצגת אפוא באופן הומוריסטי ולא לגמרי מציאותי זרם של יהדות "עממית", כזו שאינה מתעקשת על תרי"ג מצוות ודוגלת בעיקרה בקרבה למסורת.
כדי להבין את האג'נדה שעומדת מאחורי "כמעט שבת שלום", יש להבין קודם כול כלפי מי מופנית הסאטירה שלה. "כמעט שבת שלום" מבקשת לתקוף את זרם ה"התחזקות" וההתקרבות למסורת היהודית, אשר עושה לשיטתה שימוש אווילי ומלאכותי ביהדות ובהלכה. הסימון העדתי של אסתי וראובן והייצוג שלהם כחסרי השכלה ראויה במקורות היהודיים מייצגים את ז'אנר ההתקרבות למסורת ככזה שצמח מתוך נחשלות ופיגור חברתי.
היהדות עצמה אינה מוצגת במערכונים כמפגרת או כפרימיטיבית, אלא הגל העממי המבקש להתקרב אליה מיוצג ככזה. במקום להעביר ביקורת על גורמי כוח דתיים שעושים שימוש ביהדות כדי לגרוף רווח כלכלי או על גורמים שמחברים חיבור מלאכותי בין יהדות ללאומנות כדי לגרוף הון פוליטי, הסאטירה של "כמעט שבת שלום" מופנית דווקא כלפי חברי העם המחפשים חיבור אישי, גם אם בלתי-מלומד, ליהדות. ה"טוויסט" בסוף כל מערכון חושף כי ההתקרבות של אסתי, למרות כיסוי הראש והדיבור על אבא שבשמים, היא עקרה ומזויפת. החוזרים בתשובה, כך על פי "כמעט שבת שלום", אינם דתיים אמיתיים.
חרדת מנשקי המזוזות
ביקורת כלפי התקרבות עממית ובלתי מלומדת ליהדות עולה בתוך הציבור הדתי תדירות, אך מדוע שתוכנית חילונית כמו "ארץ נהדרת" תלעג למידת הדתיוּת של זרמים מסורתיים מסוימים?
בעיניי, גם "כמעט שבת שלום" וגם מאמרו של רוגל אלפר מייצגים מעל הכול חרדה גדולה. יצורים היברידיים כמו אסתי וראובן מערערים על הדיכוטומיה המסורתית "דתי-חילוני". האפשרות שכל מי שחפץ בכך, בלי קשר למוצא או להשכלה, יוכל להתפלפל בהלכה ובמקורות היהודיים מאיימת על הציבור החילוני והדתי כאחד. גם ההגמוניה הדתית וגם ההגמוניה החילונית מעוניינות להחזיק בכוח הציבורי והפוליטי שלהן, ולכן מבקשות לשמור על הקיטוב הקיים, וראובן ואסתי, על אף המלאכותיות שבעיצובם כדמויות, מצליחים לערער עליו.
"ארץ נהדרת" מתארת בחרדה את תוכנית האירוח "כמעט שבת שלום", שמציגה נקודת מבט פופולרית ועממית כלפי המסורת היהודית. המחשבה שתוכנית כמו "כמעט שבת שלום" עלולה להתקיים ואף לצבור פופולריות מצליחה לאיים על תוכנית בידור כה פופולרית כמו "ארץ נהדרת". אסתי וראובן, כסוכנים של יהדות אלטרנטיבית, עממית, הם ביטוי של החרדה העמוקה של רבים בציבור החילוני מאותם "מנשקי מזוזות" מפורסמים. הסימון של אסתי וראובן, ולמעשה של ציבור שלם, בתור עילגים ופרימיטיביים, מבקש לעקר את הממד הפוליטי שלהם, אך למעשה, מצליח לחשוף את האיום שמייצר הכוח החברתי העצום שלהם.