ארבע אימהות נכנסו לפנתיאון היהודי: שרה, רבקה, רחל ולאה. הדמויות התנ"כיות הללו, שספר בראשית רווי סיפורי אינטריגות על חייהן, אהבותיהן, שנאותיהן ומותן, נהפכו לאימהות האומה היהודית – בנות הזוג של שלושת אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב. אך בחייהם של יעקב, רחל ולאה היו שתי דמויות נוספות, שגם הן הולידו מקרבן את ילדיו של יעקב, אותם ילדים שנהיו לשנים-עשר שבטי ישראל: בלהה וזלפה, שתי השפחות שהשתייכו למשפחתו של יעקב והודרו מפנתיאון אימהות האומה.
בלהה, על פי הסיפור המקראי, הצטרפה למשפחתו של יעקב כ'מתנה' של לבן, אביהן של רחל ולאה, לרגל נישואיה של רחל ליעקב. רחל, שגילתה שהיא עקרה ומתקשה ללדת, השתמשה בבלהה כדי שזו תלד ליעקב ילדים, והם ייחשבו כילדיה של רחל. בלהה ילדה לרחל וליעקב את דן ואת נפתלי. בהמשך ספר בראשית מופיעה בלהה בהקשר נוסף: ראובן, בנו הבכור של יעקב, מקיים איתה יחסי מין, ממש אחרי מותה של רחל.
סיפורה של זלפה די דומה: לבן נתן אותה לבתו לאה כשזו נישאה ליעקב, ולאה נתנה אותה ליעקב כדי שיילדו יחד ילדים – גד ואשר.
חשוב לציין שהדימוי של ארבע האימהות – שאיננו כולל את בלהה ואת זלפה – השתרש בעקבות השיר "אחד מי יודע" שבהגדה של פסח, שבו מוזכרות ארבע אימהות בלבד. הדימוי איננו מופרך, ומקורו כבר באבות דרבי נתן. במקרא, לעומת זאת, נחשבות בלהה וזלפה לאימהות לכל דבר, ממש כמו שרה, רבקה, רחל ולאה. מדוע אפוא הודרו בלהה וזלפה מפנתיאון האמהות? ואיזה מסר רלוונטי, אם בכלל, הן נושאות לימינו אנו?
קריאה נוספת: גם העדה האתיופית שקופה לחברה הישראלית
רחם להשכיר
"בלהה וזלפה הודרו משום שכל התפקיד שלהן בתנ"ך הוא כמין 'רחם להשכיר'", אומרת הסופרת יוכי ברנדס, "בתנ"ך עצמו אין להן אישיות. רחל ולאה הן דמויות ראשיות, אך בלהה וזלפה אינן נחשבות לבני אדם, אלא כשם קוד לרחם להשכיר. הסיפור שלהן הוא מקרה קיצוני של הבדלי המעמדות הפטריארכליים, ולפי התפיסה הפטריאכלית, אישה צריכה לעסוק רק בפריון ולא בשום דבר אחר. לבלהה וזלפה אין אישיות משל עצמן, אלא רק רחם, וראובן אפילו משתמש בבלהה כבאובייקט מיני".
הַרָבַּה גילה קן מהתנועה הרפורמית החלה לפני כמה שנים להוסיף את שמותיהן של בלהה וזלפה לסידור התפילה. "אני מתפללת מתוך סידור תפילה רפורמי", היא מספרת, "התנועה הרפורמית דוגלת בשוויון מגדרי, ולכן, בסידורים הרפורמיים מציינים גם את האימהות, אבל שמתי לב שיש עוד שתי אימהות שלא מזכירים אותן. שאלתי את עצמי מדוע זה כך והבנתי שזה מכיוון שהן שפחות.
 יוכי ברנדס (צילום: איריס נשר) |
"יש כאן שאלה שהיא לא רק מגדרית, אלא גם שאלה חברתית, על מעמדות חברתיים. החלטתי להוסיף את שמותיהן של בלהה וזלפה לסידור שלי וראיתי בהן סמל לנשים באוכלוסייה שבאמת לא רואים אותן. הן אפילו לא יכלו לתת את השמות לילדים שלהן – זכות בסיסית כל כך שהיתה לנשים. האימהוּת הבסיסית נלקחת מהן".
ובכל זאת, השמות שלהן מופיעים בתורה.
"כן. זה מעניין – הן לא נעשות נטולות שם לגמרי, שזה דבר חיובי, ולכן יש יסוד לומר שהסיפור שלהן הוא אולי גלגול של זיכרון קדום לדמויות שאולי היה להן יותר כוח, ועם השנים דרדרו את דמותן והפכו אותן לשפחות. ייתכן שיש כאן פער בין זיכרון היסטורי ובין מיתוס. עד כמה שאני מבינה מהסיפור המקראי, הן באמת היו שפחות, ולכן הן לא נספרו. הן שייכות לגבירות שלהן".
העיסוק בבלהה ובזלפה הוביל את קן לחשוב אילו נשים במציאות ימינו מקבילות לשתי השפחות המקראיות. "המקבילות שלהן יכולות להיות נשים שעובדות בזנות", היא אומרת, "או נשים שמשמשות פונדקאיות בארץ או בחו"ל, או אנשים שעובדים בלי שהם רואים פרי או בלי שיש להם בעלות על העבודה שלהם. אלה כל מיני אנשים בחברה שלנו שמוחלשים כל כך, עד שהעבודה איננה שלהם.
"בעיניי, בלהה וזלפה יכולות להוות ארכיטיפ לדמויות מוחלשות בחברה, שאפילו הדבר שהכי אמור להיות שלהן – פרי העמל שלהן – נלקח מהן. זה לא חייב להיות בתחום המיני. לכן אני מזכירה אותן בתפילה – כדי להזכיר לעצמי, וגם לאחרים, את האנשים האלה".
נשים שתוּקוֹת
גם הסופרת והעיתונאית אילת נגב השוותה בין בלהה וזלפה ובין נשים פונדקאיות חסרות זהות בנות ימינו במאמר שכתבה בעבר.
"מה שמעניין הוא שאף על פי שיש הבדלי תקופות וחברות בין המקרא לימינו, הצרכים הבסיסיים לא השתנו, אלא מקבלים לבוש אחר", אומרת נגב, "ומה שמזעזע בסיפור המקראי הוא השימוש בבני אדם. יש כאן חוסר זהות, וזה גורם לך לרצות לדרוש את עלבונן ולהיות לפה לנשים שהיו שתוּקוֹת אז ולנשים שתוקות היום בחברה שלנו".
"הדמויות שלהן יכולות ללמד אותנו עד כמה כשלאדם אין חופש משל עצמו, כשאין לו זכות לחירות ולשוויון, הוא נתון בידי אחרים", אומרת נגב, "גורלו לא בידיו. הזדעזעתי לראות שבלהה וזלפה אמנם חיו בחברה פרימיטיבית, אבל בעצם כולנו חיים בסוג של חברות פרימיטיביות, בעיקר סביב הנושא של פונדקאות".
כשהיא נשאלת מה הוביל אותה לעסוק בנושא, עונה נגב: "כתבתי את המאמר על בלהה וזלפה על רקע העיסוק העיתונאי שלי בפונדקאות, ואף שהמצב היום כמובן שונה מאוד מהסיטואציה של בלהה וזלפה, יש יסודות דומים. בחברות הפרימיטיביות של התנ"ך לא שואלים את בלהה ואת זלפה אם הן רוצות ללדת, ואמנם היום אי אפשר לחייב אישה להיות פונדקאית, אבל במשך הרבה זמן הפונדקאיות לא קיבלו שכר הולם. זו דוגמה לאופן שבו גם ממרחק השנים, יש עדיין התייחסות לנשים בצורה לא שוויונית".
לא שכחתם מישהי? צילום: החברה הישראלית למדליות ומטבעות
מקרה הגר
מלבד בלהה וזלפה ישנה גם הגר, אמו של ישמעאל – גם היא הודרה מהפנתיאון של האימהות. "נכון שגם הגר לא נהיתה לאחת האימהות, אף שהיא כן מוצגת כדמות שיש לה אישיות", אומרת יוכי ברנדס, "ההבדל הגדול בין בלהה וזלפה ובין הגר הוא שהילדים של בלהה וזלפה נעשו הילדים של רחל ולאה: הם גדלו בידיעה שהם בנים של יעקב, כמו הבנים האחרים. בתודעתם, הם הבנים של יעקב כמו הבנים של רחל ולאה.
 אילת נגב |
"הגר, לעומת זאת, היא אם פונדקאית, אך כאשר היא יולדת את בנה, הוא לא גדל כבן של שרה, אלא כבן של הגר: שרה שונאת את הילד הזה ודוחה אותו, אך בכל זאת, יש כאן סיפור עם עומק, עם אישיות. המספרים המקראיים הם אלה שמעניקים את האישיות או את חוסר האישיות. כשאני קוראת את הסיפור התנ"כי על בלהה וזלפה, ברור שהמספר 'איבד' את האישיות שלהן".
ייתכן שהוספת בלהה וזלפה לליטורגיה היהודית תגביר את המודעות לדמויות המקראיות שמקבלות פחות תשומת לב, ומכאן גם לבני אדם שנעשו שקופים. כך, לפחות, מקווה הרבה קן.
"בלהה וזלפה עוזרות לי להבין שגם כשאני מרגישה את עצמי כביכול בעמדת חולשה, אני צריכה לשים לב מי האנשים או הנשים שאני מחלישה ואני לא שמה לב אליהן", היא אומרת, "זה לא מספיק להתנאות בשרה אמנו, כי שרה עדיין היתה גבירה והיה לה במי להתעמר. קל להיכנס לעמדה קורבנית – 'אני חלשה'; בלהה וזלפה מזכירות לי שאולי יש אנשים שיותר חלשים ממני, ומן הראוי שאפקח את עיניי ואראה את זה".
קריאה נוספת: פונדקאות? בואו נישאר עם המשפחה הישנה
