הצל והאמת: פרשת תאיר ראדה מגדירה מחדש נורמות וסטיות חברתיות

"כל מי שרואה אותי ברחוב צועק לי: 'מה עם רומן? מתי הוא משתחרר? מאז תחילת פרשת זדורוב, אני משקיעה בה את כל שעות הפנאי שלי. היא באה על חשבון שינה, משפחה וזוגיות. בתקופת התואר השני, 'הקורבן' היה ממוצע הציונים".

אמי בוני היא אחת הפעילות המרכזיות ברשת למען הכרה בחפותו של רומן זדורוב. היא מנהלת את הקבוצה "החברים של תאיר שוברים שתיקה" ופעילה בכנסי "פרויקט החפות". בוני מנהלת קשר רציף עם אשתו של רומן אולגה זדורוב ומכירה את כל מי שקשור לפרשה.

בימים אלה אפשר לשמוע לשמוע מה יש לה לומר לא רק בפייסבוק, אלא גם בסדרה "צל של אמת", העוסקת ברצח ראדה. הסדרה הוקרנה באחרונה בערוץ 8 ויצרה תהודה עצומה. "ניסינו להבין מה יש בסיפור הזה, שמסעיר מדינה שלמה", אמרה מיקה תימור, ממפיקי הסדרה, "זה סיפור שיש בו כל כך הרבה סימני שאלה וכל כך הרבה אנשים שבטוחים שהם יודעים מה קרה. יצאנו לחקור את כל הנרטיבים שהתפתחו סביב הסיפור ולנסות להבין איך אנשים בוחרים באיזה סיפור הם רוצים להאמין".

בוני היא דמות בולטת מתוך עשרות אלפים שעוסקים בפרשת ראדה. רובם מטקבקים. בתחילת הפרשה, גם בוני טיקבקה והעלתה פוסטים לרשת. כשהנערה מקצרין נרצחה, לא היה שום סימן מקדים לכך שכל היבט אחר בחייה של בוני יצטרך לפנות את מקומו לפרשה.

"הייתי בתחילת התואר הראשון שלי, מכורה לאקטואליה, ואני זוכרת שהרצח תפס אותי במהדורת החדשות. הזדעזעתי. בכל רגע כתבים נתנו עוד מידע ועוד מידע, וזה פשוט סחף אותי רגשית". אחרי שזדורוב נעצר, נשארו אצלה סימני שאלה, "אבל הסדק הרציני נפער עם פרסום התחקיר של שרון גל על סימני השאלה בתיק. הצטרפתי לקבוצת פייסבוק מיד אחרי התחקיר. אלה היו השנים הראשונות, כשברשת עוד אפשר היה למצוא חומרים שצונזרו ממנה היום. בהתחלה היינו אלף, ואחר כך צמחנו. כיום, אחרי יותר משש שנים, התיק הוא חלק מהחיים שלי".

יחס אמביוולנטי למשטרה

איך מגדירים עשרות האלפים, שכמו בוני, עוסקים בפרשה בצורות שונות מגוונות, רובן אינטרנטיות, את העמדה המקובלת? איך הם תופסים מה זה 'נורמטיבי' ומה זה 'סוטה'? "רשת של סטיות", ספרם של גבריאל קאבאליון ואפרת שהם, שיצא באחרונה בהוצאת רסלינג, אינו מתייחס לפרשת ראדה, אך הסוגיות המרכזיות בו יכולת לתת כמה תשובות לשאלות אלה.

שהם, ראשת התכנית לתואר שני בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון, אומרת כי הספר "מתייחס לאופנים שבהם אמצעי התקשורת המסורתיים והווירטואליים מבנים ומעצימים או מעלימים ומכחישים בעיות חברתיות שונות, כמו רצח ילדים ונשים, התעללות מינית בילדים, אונס או שימוש מופרז בכוח של מערכת אכיפת החוק".

"המחקר הסוציולוגי של הסטייה החברתית התמקד במשך שנים במאפייני הסטייה, ואחר כך במאפייני הסוטה", מסבירה שהם, "החידוש בספר שלנו הוא ההתמקדות בתגובות ' קהלי הצופים', אלה שנותנים למקרה המסוים את משמעותו כשופר נורמטיבי". על כריכת הספר נראית רגל המשרטטת קו בחול ודמות חבויה המטילה צל. לדברי שהם, "ל'צופים' ברשתות ובטוקבקים אין פנים, אבל לדריסת הרגל שלהם יש צל ענק. הם משמשים מערכת מקבילה למערכות שלטוניות כדוגמת המשטרה או לבתי המשפט".

בוני, לדוגמה, לקחה על עצמה תפקיד של חוקרת ונסחפה איתו למחוזות רחוקים. "בהתחלה קראתי חומר ופוסטים בפייסבוק ובקבוצות", היא מספרת, "מאוחר יותר, הרגשתי שהמידע שהיה נגיש מהרשת ומפרוטוקולים שהשגתי באותה תקופה לא מספיק לי. רציתי להבין מה באמת היה שם, להרגיש את זה. יצאתי לשטח, נסעתי לקצרין, פגשתי את התושבים ושוחחתי איתם".

כשבוני נסעה לקצרין, היא רצתה לראות בעיניים שלה כמה דמויות מרכזיות, כמו חברותיה של ראדה, שבפייסבוק נהפכו באותה תקופה לשליחות השטן. "תופעת הדמוניזציה בתקשורת מורכבת משלושה דפוסים: הרחקה, תיוג שלילי של האחר ואישור מחדש של הנורמליות", כותבים מחברי "רשת של סטיות". "במילים אחרות, 'הרוע הוא חד משמעי', ו'הטורפים', שבקרבם פועלים כוחות הרשע, מודרים הרחק מהמשפחה המסודרת, מבית הספר ומהחברה הנורמטיבית".

בפרשת ראדה יש 'דמונים' מסוגים שונים ששורדים כבר לאורך עשור: המשטרה והפרקליטות הן נציגות הממלכה והקונצנזוס. זדורוב מוצג כשוליים חברתיים.

"היחס אל מה שאת מכנה 'הממלכה' או 'הממלכתיות' השתנה", אומרת שהם, "הגבולות אינם אותם גבולות, מרכזי הכוח השתנו והתפצלו. כל אחד יכול לשבת בכל מקום ולייצר תפיסה משלו לגבי מה שנכון ומה לא. אין מגדירים ומוגדרים, שולטים ונשלטים. בספרנו אנחנו מראים בין השאר יחס אמביוולנטי למשטרה: מצד אחד, הצופים תומכים בפתרונות בזק כוחניים, ומצד שני, רואים במשטרה עצמה סוג של ארגון פשיעה. היא נתפסת במקרים רבים כנעולה על "מטרה" מסוימת, לכודה ב'טאנל ויז'ן' ואינה מסוגלת לבחון השערות חלופיות.

"רומן זדורוב הוא הסיפור המעניין ביותר כאן. לראשונה בישראל אנחנו רואים היפוך של מגמה. בדרך כלל, החברה הישראלית מייחסת רוע לזרים. ב'רשת של סטיות' בחנו את פרשת רוז פיזם וראינו איך זרותם של רוני רון ומארי פיזם נהיית למרכיב מרכזי בהתקפה נגדם. הם היו הזרים 'האחרים' הקלאסיים: עולים מצרפת בתוך מערכת יחסים מבלבלת של סבא שהוא גם אבא ובעל וחם. הציבור תפס אותם ככ"סוג של פריקים", כלא-שייכים לנו, ואי השייכות הגבירה את הדרישה לנקם.

"אולם זדורוב אינו הזר הקלאסי. הוא מי שהצליח להחליף תפקיד מהזר המסוכן לאדם שקבוצות רבות וגדולות בציבור הישראלי מתגייסות למענו ומקבלות את הנרטיב שלו. זה כיוון מעניין ביותר, שעדיין לא נחקר ומבקש שיחקרו אותו".

חברותיה של ראדה הן נציגותיו של 'דמוניים' הרבה יותר קשים להבנה.

"זה מחזיר אותי לציד המכשפות של המאה ה-17", מסכימה שהם, "אז, כשהתחוללה התנגשות בין תפיסות דתיות, נשים סימלו את הרוע ואת הסכנה לסדר החברתי השולט והועלו על המוקד. בהקשר הזה, העיסוק בחברותיה של ראדה מעניין ביותר. מי שחושבים שהן הרוצחות מאששים את האמונה העממית שהרוע הגדול ביותר מתחבא מאחורי פנים תמימות. יש שלל סרטי קולנוע על ילדות יפות מאוד ותמימות מאוד שמחוללות מעשי זוועה.

פרופ' אפרת שהם

"אם אנחנו מדברים על ילדים כתמימים, וילדות הן ביטוי הקצה לתמימותם של ילדים, אז הרוע שהן מחביאות בתוכן הוא ביטוי הקצה של הרוע. כתבנו על מנגנון תפיסות דומה של תמימות ורוע בספר 'רשת של סטיות': ניתחנו את התייחסות כלי התקשורת לבעלים אתיופים שרצחו את נשותיהם, וראינו שגם כאן מדברים בהרחבה על כך שהם נחמדים ושקטים, ועד כמה חביבותם והשקט שלהם הופכים את הרוע בתוכם למאיים ומסוכן עוד יותר".

כאמור, בוני נפגשה עם חברותיה של תאיר אחרי שיחות עם אנשים בקצרין. "אלה אותן חברות שמעל ראשן מרחפים סימני שאלה ותאוריות קונספרציה", היא אומרת, "הפגישות הראשונות היו מלוות בהמון חשש. בכל זאת, בראשי, יש תסריט שבו הן קשורות לרצח, אבל התשובות הכנות שלהן יצרו אצלי דיסוננס. מאוחר יותר הבנתי שראיתי רק חלק מהתמונה, ובכל זאת יצרתי לעצמי תמונה מלאה שפגעה בהן. מאוד כעסתי על עצמי שבדרך לעשיית צדק לאחד, גרמתי עוול לאחר".

קריאה נוספת: על "צוק איתן" - מלחמת פייסבוק הראשונה 

הנזק שחוללה הרשת

בית הספר נופי גולן שבו למדה ראדה ונרצחה הוא מתחם ענק. יש בו הרבה מאוד בני נוער שכבר אינם קטנים אבל עדיין לא גדולים. ב"צל של אמת" בית הספר מוצג כמקום מסועף, כזה שיש בו פינות נסתרות בקומות העליונות והתחתונות, בלי מוקד פיקוח מרכזי. צבי חוטר, שכן של משפחת ראדה שמצא את גופתה של תאיר בחיפושים שנערכו כמה שעות אחרי שנעלמה, מתאר את התחושה שהעלה נופי גולן בחושך: "אתה נכנס לבניין שאתה לא מכיר, ופתאום חלק מהחדרים חשוכים. קודם כול, הדממה. כאן כן כבר היה משהו".

נדמה שגם את אילנה ראדה רודפת עד היום השאלה מה קרה לבתה בטריטוריה שאמורה היתה להיות בטוחה מכול. שאלה זאת מתחזקת לאור דיווחים שצצו לאורך השנים בפורומים שונים על עסקאות סמים במתחם החיצוני של בית הספר ועל הצתות. "מנסים להראות את קצרין הירוקה, היפה, הפורחת", אומרת ראדה בפרק השלישי של הסדרה, "אבל את כל הבעיות האמיתיות מנסים להסתיר ולהטמין".

כשהתייחסו לפרשת פיזם, כתבו קאבאליון ושהם: "בתגובות המתפרסמות ברשת האינטרנט אחרי מקרים של רצח מתועב מתרחשת בחינה מחודשת של הנורמות החברתיות, כמו שהן משתקפות בדימוים הרומנטיים של מוסד המשפחה, של בית הספר...".

מה המשמעות של המוסד - בית ספר - בפרשת ראדה?

"כמו בכמה מקרים אחרים, תפקידו בסיפור לייצג שלב נוסף בהידרדרות מערכת החינוך", אומרת שהם, "בית הספר אמור להיות בלם, מתווך. בסיפור הזה הוא משנה את תפקידו והופך מזירה מגוננת לזירה מסוכנת, לזירה המאפשרת התפתחות של אלימות. אלימות בבית הספר אינה דבר חדש, והיא מתרחשת בד בבד עם כך שבתי ספר הופכים להיות גדולים וצפופים מאוד, ובד בבד עם כך שהמערכת המיושנת אינה מדביקה את רשת האינטרנט, שנהיית  סוכן החברות המשמעותי ביותר".

משפחת ראדה, מתוך "צל של אמת"

אמי, במבט לאחור, אחרי שקראת בפייסבוק על תיאוריית החברות-הרוצחות וחזרת בה, בעקבות פגישה איתן פנים אל פנים, מה את חושבת על סוכן החברות ההפכפך פייסבוק?

"הרשת יכולה להיות כלי הרסני מאוד ומועיל מאוד", אומרת בוני, "מצד אחד, הציבור צריך להתערב במצב הנוכחי כי הפרקליטות לא עושה את עבודתה נאמנה, ובמקום לעשות בדק בית, היא נמצאת במגננה. מצד שני, אני יודעת איזה נזק חוללה הרשת לחפות מפשע. כל תיאוריות הקונספירציה שהפנו אצבע מאשימה אל החברות ייצרו קורבנות נוספים. אני בדילמה קשה עם עצמי כשנתקלים בתכנים כאלה בקבוצה. מה הפתרון? אין לי תשובה".

סיפורה של א"ק, שבפרק הרביעי של "צל של אמת" מועלית סברה כאילו היא הרוצחת של תאיר ראדה, המגובה כביכול בעדות של בן זוגה לשעבר, ידוע כבר שנים לאנשי קצרין והסביבה ולפעילים בפרשת ראדה וזדרוב בפייסבוק. אולם עכשיו, אחרי שנחשף בסדרה, נראה כאילו מתעסקת בו מדינה שלמה. לפי הספר "רשת של סטיות", רצח מתועב עוזר לאנשים למקם את עצמם על סקאלת הנורמטיביות החברתית. אחרי שידור הפרק הרביעי, המוני ישראלים עסוקים בימים אלה בלהגדיר את מיקומם על הסקאלה.

בוני, כרגיל, לא הסתפקה רק בכך. "התפנית הרצינית הנוספת בסיפור קרתה ביום שא"ח (בן זוגה לשעבר של א"ק, שהתלונן עליה במשטרה) נכנס לחיי עם הסיפור המזעזע שלו, שכמו נלקח מהאגדות. אני שומעת את הסיפור ולא יודעת אם להאמין לו ומה עושים. כמו בחורה אחוזת דיבוק, החלטתי לא להסתמך רק על דבריו ולצאת לחקור את הנושא.

"יצרתי קשר עם חבריה של א.ק., עם מכריה מהעבר, עם הבחור שתקפה בשבר בקבוק במכללת אוהלו. בסופו של דבר, יצרתי קשר גם איתה. בתחילה זה היה קשר טלפוני. מאוחר יותר נפגשנו פרונטלית. בתקופה הזאת התחילו לחצים. פחדתי שהיא תפגע בי. לא פעם ולא פעמיים ביקשתי ממנה שתישבע שלא תעשה לי כלום. הפחד מלווה אותי עד היום".

האישה חסרת הפנים והשם א"'ק היא הדמון החדש שמסעיר עכשיו את המדינה ואת הרשת. סיפורה מצמרר, וככל שנחשפים פרטים על אמה, אביה וסבה, הוא מצמרר עוד יותר. ככל שהפרטים מצמררים יותר ונחשפים יותר, מתחולל בתוכנו תהליך אישוש פנימי של נורמליות. הנורמליות מרוצה מעצמה, נושמת לרווחה. בבוקר מאחלים לה את כל הגיהנום שבעולם. בלילה אנחנו נועלים את הדלת.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי