"הניסיון לתייג את יהודי ארצות האסלאם בנפרד מההיסטוריה הציונית הכללית איננו נכון"

שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו שנים של מהפכה דרמטית בחיי העם היהודי: עליית הלאומיות ברחבי העולם חלחלה לתודעתם של יהודים רבים, והם החלו לנסח לעצמם ולסובבים אותם חזון של תחייה לאומית. מכאן ואילך החלו המחלוקות וההתפלגויות: האם יש לשאוף לתחייה לאומית מדינית? האם לתחייה תרבותית, דתית או אינטלקטואלית? סביב הסוגיות הללו נחלקו מיטב המוחות של העם היהודי בשעתם.

מתוך הדרמה הזאת התגבשה התנועה הציונית, שהביאה להקמת מדינת ישראל. אך לפי הדימוי הרווח – והוא רווח כיום בקרב קבוצות שלא פעם נמצאות בשני צדי המתרס האידיאולוגי – הציונות היא בעיקרה תנועה אירופית, אשכנזית, שנועדה לענות על צרכיו של היהודי שיצא מן הגטו האירופי הדוחק. בשנים האחרונות מנסים יותר ויותר חוקרים ופעילים חברתיים להצביע על ציונות אחרת – זו שהתגבשה בארצות האסלאם. מבט על הציונות כפי שהתפתחה שם עשוי ללמד לא רק על ההבדלים בין הצמיחה של התנועה האידיאולוגית הזאת בשני מוקדים שונים כל כך, אלא גם על החברה הישראלית כיום.

פרופ' חיים סעדון מן האוניברסיטה הפתוחה חוקר זה שנים את הציונות בארצות האסלאם. לדבריו, יש לראות את הציונות המזרחית כחלק מהתנועה הציונית הרחבה, ולא כתופעה נפרדת. "הניסיון לתייג את ההיסטוריה של היהודים בארצות האסלאם כנפרדת, כשונה, לא כחלק מההיסטוריה הכללית, הוא לא נכון", הוא אומר, "היא חלק מההיסטוריה היהודית".

היכן בכל זאת טמון השוני?

"יש הבדלים בעוצמת הביטויים, בקצב ההתפתחות. יש שוני שמקורו בחברה הסובבת. השוני מורגש בעיקר כאשר הסכסוך בין יהודים וערבים נעשה משמעותי בעולם הערבי כולו, ולא רק בארץ ישראל. אבל גם כשניגשים לדבר על שונוּת, צריך לזכור שיש הבדלים גדולים בין מדינות האסלאם. קח למשל שתי ארצות קוטביות – אלג'יריה ותימן. ליהודי אלג'יריה היה מרחב ציבורי פוליטי להתבטא בו. משנת 1870 הם היו אזרחים צרפתים, והם מוצאים את אפיקי הביטוי המתאימים להם בחברה הצרפתית. מכיוון שכך, הרצון שלהם לפנות לעבר הציונות היה באופן יחסי חלש. עד מלחמת העולם השנייה, הציונות באלג'יריה היתה מינורית.

"ומצד שני, קח את תימן – מדינה דתית יחסית שלא עברה תהליכי מודרניזציה. יהודי תימן עלו לארץ ישראל כבר מ-1882. בין שני הקצוות האלה התפתחו ביטויים שונים של ציונות, בהתאם לתנאים המקומיים. מה שקבע את האפשרות של הציונות היה היחס של השלטון".

אבל מדוע הציונות הצליחה מלכתחילה להתפתח בארצות הללו?

"משום שהיא הייתה חיונית לחברה היהודית. היא ענתה על צורך, וזאת למרות שהממסד הציוני, התנועה הציונית העולמית, לא בדיוק התייחס לארצות הללו. הממסד הציוני לא ראה ביהודי ארצות האסלאם כוח משמעותי. הכוח העיקרי והתפיסה של 'צרת היהודים' היו בעיקר באירופה. ולמרות זאת, הציונות התפתחה בארצות הללו מתוך צורך פנימי". 

תנועת ההשכלה

ד"ר עמוס נוי, חוקר ופעיל חברתי, עוסק במחקרו באינטלקטואלים יהודים מזרחים ילידי ארץ ישראל. נוי מבקש לפרק את המונח 'ציונות' ולהראות שאיננו בעל משמעות אחת, אחידה. "הציונות היא קטגוריה שאנחנו משתמשים בה היום ומשתמשים בה כבר 130 שנה, אך המשמעות המדויקת שלה השתנתה לאורך ההיסטוריה", אומר נוי, "היא היתה אידיאולוגיה, תנועה פוליטית, אוסף של פרקטיקות וסוג של קהילה עם סמלים ומנהגים.

ד"ר עמוס נוי. הציונות אינה מקשה אחת

"כחוקר מתחום ההיסטוריה של הפולקלור והאתנוגרפיה, אני מתעניין בפרקטיקות, ואחד הדברים המעניינים בציונות בארצות האסלאם זה שהיא התיישבה בתוך הפרקטיקות היומיומיות של הקהילות. אנשים תלו תמונה של הרצל בסוכה או הניחו קופה של מחצית השקל לתנועה הציונית ליד קופה של רבי מאיר בעל הנס בבית הכנסת. היא מילאה הרבה תפקידים בפרקטיקות ובביטוי היומיומי של החיים".  

ההבדל הראשון שנוי מזהה בין הציונות בארצות האסלאם והציונות האירופית הוא האופי המדיני של הציונות: הרצל ניסה להתוות תוכנית מדינית שתהלום את מדיניות המעצמות האירופיות, ואילו בארצות האסלאם המרכיב הזה נעדר, אך מעבר לכך, נוי מציין שמדובר פשוט ב"סוג אחר של אקלים". "עוד לפני הציונות היתה בארצות האסלאם תנועה של השכלה יהודית", הוא אומר, "העיתונות, ההשכלה, הרשתות החברתיות של המודרניזציה – כל אלה נעו בין מזרח ומערב. משכיל יהודי עות'מאני קרא עיתונים ווינה, ולהפך. ההפרדות בין מזרח ומערב לא היו חדות כל כך, אך התנועה של ההשכלה לעבר לאומיות המחפשת טריטוריה היא אירופית במהותה.

"מעבר לכך, צריך לזכור שבארצות האסלאם לא היתה אנטישמיות מובהקת. היו כמובן פרעות ביהודים והתרחשו דברים מזעזעים עוד לפני הציונות וביתר שאת אחריה, אך לא היתה אנטישמיות שהמקור שלה נוצרי, עם חשבון היסטורי ברקע. מצבם של היהודים בארצות האסלאם היה טוב יותר מהבחינה הזאת. הבדל נוסף קשור ליחס לדת. הציונות באירופה קמה תוך קרע עם ממסד דתי, ואילו בארצות האסלאם זה לא קרה. לממסד הרבני של צפון אפריקה, למשל, היתה אהדה לציונות. הפרקטיקה הציונית היתה קשורה בקיומו של מרכז בארץ ישראל, בתמיכה בו, בהזדהות איתו ובהרגשה שאתה חלק מהרשת הזאת שהפכה אותך ללאום".

"הציונות המזרחית ברובה איננה ציונות של עלייה", מוסיף פרופ' ירון צור מאוניברסיטת תל אביב, "יהודי ארצות האסלאם לא נמצאים במצב של יהודי מזרח אירופה, שסבלו מפרעות. הלאומיות שלהם צומחת מסיבות תרבותיות יותר, ואפשר לקשר אותה לעלייה של ארגון 'כל ישראל חברים', שהנחיל את התרבות הצרפתית ליהודי צפון-אפריקה. האינטלקטואלים המזרחים ראו את הארגון כניסיון להחדיר לתוכם תרבות אירופית, וכריאקציה לכך, הם ביקשו לחזור אל התרבות שלהם.

"אחד המאפיינים של מצב קולוניאלי הוא יחסים היררכיים. יהודי ארצות האסלאם אומרים לעצמם: 'אנחנו לא נמצאים בתחתית הפירמידה, אלא יש גם גורם יהודי אירופי שחושב כמונו. כמו שיש מתמערבים שנשענים על כי"ח (הארגון היהודי-צרפתי כל ישראל חברים), כך אנחנו נשענים על הציונות".

אין קשר לליכוד

ואולם, האהדה של יהודי ארצות האסלאם לרעיון הציוני נתקלה במציאות מורכבת: עם התגברות הסכסוך עם ערביי ארץ ישראל, רבים מיהודי ארצות האסלאם מצאו את עצמם קרועים בין תמיכה בציונות ובין תחושת הקרבה והשייכות הטבעית לתרבות הערבית.

"רוב הציונים המזרחים בארצות האסלאם היו פטריוטים לחלוטין, אך הם לא יכלו לאמץ רטוריקה אנטי-אסלאמית", אומר נוי, "הם הצליחו ליצור הפרדה. העובדה שאני מקסימליסט, שמאמין בשתי גדות לירדן, אין פירושה שאני בז לתרבות הערבית ורואה את עצמי כחוד החנית של אירופה. הם הביעו מחויבות מוחלטת לתנועה הציונית, אך בתיווך התרבות הערבית.

"האינטלקטואלים הציונים בני התקופה חזרו והדגישו שאנשים שבאים מאירופה ומתנכרים למזרח טועים טעות גדולה. הזיהוי המוחלט של ימין פוליטי עם יחס של זלזול ובוז כלפי הערבים ותרבותם לא היה חלק מעולמם. הם היו יכולים להיות פעילים באצ"ל, ובה בעת לעסוק בתיווך של התרבות הערבית לטובת היישוב היהודי שלא מכיר אותה".

אבל האם הבוז של הציונות האירופית כלפי הערבים והמזרח לא גרם לציונים המזרחים להתנכר לציונות? איך הם היו יכולים לכרות ברית עם אנשים שזלזלו בתרבות שלהם?

"צריך להבין שהציונות האירופית בידלה את עצמה מהיהודים המזרחים הרבה יותר משהיהודים המזרחים בידלו את עצמם מיהודים אירופים. בעיני יהודי במרוקו, יהודי אשכנזי היה סוג של אח. היתה סולידריות, בלי יחסי כוח ודימוי עצמי. שנית, התפיסה של היהודי המזרחי היתה שאפשר להעריץ את הרצל, ובצד זאת, להעריץ את הרב כלפון מג'רבה. כשהרצל נפגש עם הקיסר, זה הזכיר לאנשים את אסתר המלכה שבאה לאחשוורוש. הרצל נתפס כנציג של העם היהודי. זה לא או-או.

"אצל האשכנזים לעומת זאת זה כן היה דיכוטומי. כשהרצל נפטר, עשו אזכרה לכבודו בבית הכנסת הספרדי בחברון, ובבית הכנסת האשכנזי התרעמו על זה. בעיני היהודים האשכנזים הדתיים, הרצל היה מין יהודי חילוני מתבולל שמאיים איום ישיר על המערכות הדתיות, ואילו בעיני הספרדים, הוא היה שר יהודי גדול, מעין מונטיפיורי, שהביא כבוד לעמו. נדיר מאוד לראות שמתייחסים להרצל כ'אשכנזי'. לא אמרו: 'אל תכניסו תמונה של הרצל הביתה כי אנחנו מזרחים והוא אשכנזי'. זהו סוג של דיכוטומיה שלא היתה קיימת".

קריאה נוספת: כשהרב קוק התבקש להספיד את הרצל, היישוב העברי עצר את נשימתו

פרופ' ירון צור. מניע שונה לציונות

מדוע, בסופו של דבר, תפסו יהודי מזרח אירופה את מושכות ההנהגה הציונית? פרופ' צור תולה זאת במצבם הקשה של יהודי מזרח-אירופה, שהביא לגלי הגירה לארץ ישראל. "האופי השונה של הציונות בשני האזורים הביא גם למציאות שבה יהודי מזרח אירופה הנהיגו את הציונות", אומר צור, "בקרב רבים מיהודי ארצות האסלאם יש אהדה לציונות, אך היא לא מתורגמת בהכרח לעלייה. יהודי אירופה עולים לארץ מתוך המצוקה של הפוגרומים והאנטישמיות, והם מגיעים לכאן ובונים את המוסדות וההתיישבות. מראש, המניע לציונות שלהם היה שונה, ולכן הם הצליחו לתפוס את ההנהגה".

האם יש להבדלים הללו בין הציונות בארצות השונות ביטוי בחברה הישראלית בת ימינו? פרופ' חיים סעדון משוכנע שהדיון הוא בעיקרו דיון היסטורי ושהזיהוי שמנסים לזהות בין יהדות המזרח ובין עמדה פוליטית מסוימת מוטל בספק: "אין להבדלים הללו ביטוי היום", אומר סעדון, "כל ניסיון למצוא קשר בין עולי המזרח ובין תנועת הליכוד הוא מפוקפק. אין לכך קשר לקיומה או להיעדר קיומה של פעילות ציונית בארצות המזרח. בכלל, רק בתוניסיה היתה תנועה רוויזיוניסטית".

עמוס נוי מציג עמדה מורכבת יותר. "בעיני הציונות המזרחית, להיות ציוני פירושו להשתייך לקהילה", הוא אומר, "שכבות רחבות יפרשו את האמירה 'אני לא ציוני' כ'אני לא אוהד שלכם, אני לא דואג לכם, אני מזדהה עם אויב, אני הוצאתי את עצמי מן הכלל'. בציונות האשכנזית הדיון הוא יותר פוליטי, הצהרתי, ואילו הדיון המזרחי הוא יותר דיון של פרקטיקות. זה ניכר גם היום.

"צ'רלי ביטון היה יכול לומר בימי הפנתרים השחורים ש'דפקו אותנו, הביאו אותנו ליישובי ספר כבשר תותחים', וכולם יהנהנו, אך אם הוא היה אומר 'אני מצטרף לתנועה לא-ציונית', היו אומרים לו: 'השתגעת?'. כלומר, יש פער בין אוסף העמדות שבמקום אחד, אשכנזי יותר, קוראים לו 'לא ציוני', ובין אוסף התנהגויות ופרקטיקות שבמקום אחר יקראו לו ציוני. אתה יכול להגיד את כל הביקורת שיש לך על המדינה, ועדיין יעלו אותך אחר כך לתורה כי אתה תהיה 'ציוני'".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי