והילד הזה הוא אשכנזי: מה ספרות הילדים שלנו מלמדת עלינו?

אם אנו מבקשים מספרי הילדים שלנו שיתחדשו ושישתנו עם הזמן, או שמא אנחנו מעוניינים לשחזר עם ילדינו, שוב ושוב, את אותם הסיפורים, הגיבורים והעלילות? ואולי שוק ספרי הילדים אינו משקף, ככל שוק אחר, רק את מאוויינו ואת האידיאלים שלנו, אלא גם מוכתב בידי שיקולים מסחריים ואחרים ומשתנה עם השתנותו של העולם.

"מה שיפה בספרות ילדים זה שהיא כל הזמן בחיפושים ובניסיונות, ויש מגוון עצום של דברים", אומרת רחלה זנדבנק, עורכת תחום ספרי הילדים והנוער בהוצאת כתר, בניסיון להשיב על השאלה שצוינה לעיל. "מצד שני, המגמה העיקרית של ספרות הילדים בישראל כרגע היא הישרדות. חוק הספרים, שאני עקרונית בעדו בצד הסתייגויות מסוימות, פגע מאוד בספרי הילדים. מה שמצליח כאן בשנתיים האחרונות זה או ספרים שהצליחו קודם לכן ואינם תחת החוק, או סדרות חזקות של ספרים שהילדים דורשים לקנות. לכן אין כרגע הרבה ניסיונות מרתקים;  גם אני, כעורכת, נאלצתי לוותר על ספרים בשל הסינון הקפדני שהשוק תובע מאיתנו – וקשה לנסות דברים חדשים״.

ואולם, זנדבנק מציינת לחיוב את התפתחות הממד החזותי בחשיבתם של ילדים, שבעקבותיה יש ביקוש ממאיירים ומיוצרי הספרים לפתח ולשפר את הצד הזה גם בספרות: "יש השפעה חיובית של ז׳אנר הקומיקס. אמנם זהו ז׳אנר שעדיין יקר מאוד להוציא לאור, ולכן ספרים מעטים ממנו יוצאים לאור, אבל ההשפעה מחו״ל מחלחלת גם לכאן. הילדים של היום הם דור עם אוריינות ויזואלית גבוהה מאוד, והיא תובעת סיפוק גם באספקט הזה.

"עד לפני עשור, הנורמה קבעה שילד שמתחיל לקרוא לאט לאט עוזב את התמונות, אבל כיום אנו רואים ספרים עם תמונות וסדרות לבני שמונה עד עשר שניכר כי הקדישו בהן מחשבה רבה לצד הוויזואלי. זה תקופה ארוכה צומח כאן דור מאיירים גדול ורציני. לימודי האיור התפתחו, וזה מורגש בהכרה בחשיבות האיור ובפתיחות של המאיירים לעולם״.

לקריאה נוספת: על החיפוש אחר תוכן איכותי לילדים >>

מגויסים ויצירתיים

מלבד האימוץ של הוויזואליה, בספרות הילדים העברית ניכרת בשנים האחרונות גם מגמה חזקה מאוד של נוסטלגיה וחזרה לטקסטים קלאסיים מכוננים, לעתים בצירוף מתיחת פנים הכוללת איורים חדשים. מגוון ספרים קלאסיים, ובהם ״נסים ונפלאות״ של לאה גולדברג (הקיבוץ המאוחד) ו״יוסי ילד שלי מוצלח״ של ע. הלל (עם עובד) יצאו בשנים האחרונות במהדורות חדשות, מלווים באיורים חדשים. קלאסיקות אחרות, ובהן ״איה פלוטו״, ״דירה להשכיר״ של גולדברג, ״מעשה בחמישה בלונים״ ו״תירס חם״ של מרים רות, ״סיר הסירים״ של אלונה פרנקל ו״מיץ פטל״ של חיה שנהב – עדיין מצויות כמעט בכל בית, ובוודאי בכל חנות ספרים, והן זמינות לרוב במהדורה דומה מאוד למהדורה המקורית של הספר.

לדברי זנדבנק, לגל הפופולריות המחודשת העצומה הנלווית לספרים הללו יש גם סיבה רגשית: "הנטייה של ההורים היא להביא לילדיהם את מה שהם בעצמם קראו. יש כאן אספקט של העברה בין-דורית. לפני כמה שנים הוצאנו מחדש את ׳והילד הזה הוא אני׳ של יהודה אטלס, ולא האמנו להיענות העצומה שהספר זכה לה. דוגמה אחרת היא יצירות של ביאליק וגולדברג שנהיו לקניין ציבורי [קרי, שזכויות היוצרים עליהן פגו; ז.א.], ולכן קל להוציאן, והן רלוונטיות בייחוד למי שעדיין מאמין במורשת ספרותית ורוצה לגדל את הילדים שלו עליה. באמת יש בקלאסיקות דברים יפים, וכולנו כהורים מקווים שהילדים שלנו ירצו בהן".

פרופ' יעל דר - רות קליין, ויקיפדיה

פרופ׳ יעל דר מהתוכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב מצביעה על ההתקרבות לנוסטלגיה כחלק משינוי רחב באופייה של החברה בישראל: ״נוטים לחשוב על התקופה של קום המדינה כתקופה של ספרות מגויסת, וזה נכון בחלקו, אבל באותה עת גם יצאו דברים שונים ומגוונים. מה שזכור ושמור ונצור לנו מאז הם דווקא הספרים האוניברסליים, הארכי-ספרותיים והליריים - וזו הקלאסיקה שהיום אנו שמחים לרהט את מדף ספרי הילדים באמצעותה. ודווקא היא נולדה בשנים הכי מגויסות, בתקופת בינוי האומה. אמנם היתה גם ספרות מגויסת, מהסוג של אליעזר שמאלי ואחרים, אבל סופרים כמו גולדברג, שלונסקי, אלתרמן, מרים ילן שטקליס, אנדה עמיר, ע. הלל ועודד בורלא כתבו גם טקסטים שלא הייתי קוראת להם לאומיים״.

ומאז, מה נשתנה?

״אחד ההבדלים הגדולים בין מה שנכתב כאן בתקופת בינוי האומה ובין הספרים שנכתבים עכשיו הוא שהיום אנחנו רוצים להתרפק על הנכסים הספרותיים שלנו, על הקלאסיקה. טובי המאיירים לוקחים על עצמם את האתגר לאייר מחדש ולתת פרשנות אחרת לטקסטים קלאסיים. בתקופה ההיא רצינו להמציא הכול מאפס, מתוך השאיפה לחלוציות ומתוך המחשבה שאין לנו מקורות קודמים לקחת מהם, ולו רק משום שהעברית כשפה טבעית היתה טרייה מאוד. אז היתה המון המצאה, והיום אנחנו כבר מתרפקים ומבקשים להיתלות באילנות הגבוהים״.

נלחמים במתקפת הפוליטקלי קורקט

בין החידושים המתרחשים בתחום ניתן לציין את כתב העת המקוון ״הפנקס״, המבקש להעניק במה אמנותית ומחקרית לשיח על תרבות וספרות של ילדים. המאיירת תמר הוכשטטר, שייסדה את האתר עם העורך יותם שווימר (וגם כתבה בעצמה את ספר הילדים ״כרובינה״), עוסקת גם היא במתח בין נוסטלגיה וקפיאה על השמרים אל מול התחדשות ותעוזה.

"ספרות הילדים היא החלק השמרני ביותר של עולם הספרות. זהו ז׳אנר שאין לוקחים בו סיכונים גדולים מבחינה מו״לית ושפועל על נוסטלגיה – אנשים רוצים לקרוא לילדיהם מה שקראו להם. מלבד זאת, עולות גם שאלות עכשוויות הרבה יותר: אנחנו עוסקים המון בשאלה מה מתאים ולא מתאים לילדים ובדרכי התמודדות עם מתקפת הפוליטיקלי קורקט של העולם המערבי, שמשפיעה פי כמה וכמה בתוך ספרות ילדים״.

סיפרתי לתמר על אנקדוטה מילדותי שלי. כיתת בית הספר היסודי שלי פגשה את הסופר יהודה אטלס, והוא סיפר לנו על אחד השירים הראשונים שכתב, שבו ילד מגדף מבוגר ששוכח להביא לו מתנה. החרוז המושחז שעורר בכולנו צחוק רם בזמנו לא היה עובר היום מבלי לעורר שערורייה של ממש, אני טוענת. הוכשטטר מסכימה: ״אנחנו רוצים לייצר לילדים תמונת עולם מוגנת וכביכול שוויונית, ונשאלת השאלה - האם אנחנו לא מכופפים את האמנות בשביל חוקים חינוכיים או אפילו בריאותיים? למשל, בספרי ילדים כל הילדים באיורים חובשים כובע - אחרת אנחנו מעודדים שהייה בשמש בלי הגנה.

"באיורים של יוסי אבולעפיה משנות ה-80 וה-90 (בין היתר בספריהם של אפרים סידון, של מאיר שלו ושל שלומית כהן-אסיף ז.א.) יש מבוגרים שמעשנים, שיורקים, שלובשים מחשוף, וזה לגמרי יצא כבר מספרי הילדים. הספרות נהיתה, במירכאות, נקייה – והשאלה היא אם זה בא על חשבון האמת ואם האמת בכלל חשובה כשעוסקים בתרבות לילדים. הגיוון והחספוס, דברים שהיה להם מקום בספרות ילדים, הולכים ונעלמים״.

זנדבנק מציינת גם היא את הצורך ואת השאיפה למגוון במובנם הרחב ביותר: "יש ספרים שאנחנו פוסלים כי שום הורה לא יקנה אותם לילד שלו, ואילו בעולם מעזים הרבה יותר לעסוק במוות, בנכות ובקושי. יש כאן פחד גדול מלהפחיד ילדים. מוריס סנדק הגדול, שכתב ואייר את ׳ארץ יצורי הפרא׳, תמיד אמר שהפחד הוא של ההורים, ולא של הילדים. הרי כשספרו יצא לאור, הורים הזדעזעו. לקח הרבה זמן עד שהוא נהיה לנכס צאן ברזל שהוא היום.

מתוך "ארץ יצורי הפרא" למוריס סנדק. הכול התחיל כשמקס נשלח לחדר בלי ארוחת ערב בהוצאת - "כתר ספרים"

"הרי מה הספר שלו עשה? הוא שיקף זעם ורגשות קשים שיש לילד כלפי אימא שלו, ששולחת אותו בלי ארוחת ערב למיטה. בעצם השיקוף הזה זעזע אנשי חינוך. היום אנחנו במקום אחר, אבל עדיין ישנם המבוגרים שחוששים לתת לילדים להתמודד עם המאבקים הפנימיים שלהם, והילדים הרי זקוקים לזה מאוד״.

העיסוק גם באספקטים אפלים, כואבים או פשוט מורכבים של חיי הילדות קשור, כמובן, לתפיסה שלנו בנוגע לתפקידה החינוכי או הטיפולי של הספרות לילדים. והרי יש גם ערך בחשיפה לתכנים המאתגרים את מסגרת הגיל המוגדרת היטב: "הלוואי שנגיע לזמן שבו לא ישאלו על כל ספר לאיזה גיל הוא מיועד ומה המסר שלו״, מאחלת הוכשטטר, ״ככה יוכלו לצאת ספרים מעולים, וילדים לא יהיו מחויבים לקרוא ולקבל רק את מה שמיועד לגילם; גדולים יקבלו ספרות מאוירת וקטנים יקבלו קומיקס, וכל אחד יאהב את מה שמתאים לו״.

בניכוי חרדים וערבים

בשיחתי עם פרופ׳ דר ניסינו לגבש יחדיו איזו תמונה של ספרות הילדים העכשווית בישראל. הצגתי בפניה שאלה, כזו שמרבים להציג בפני ילדים כשמבקשים מהם לדמיין או להכליל דבר-מה: אם חייזר היה מגיע לכאן וקורא את ספרי הילדים הישראלים, מה הוא היה לומד עלינו? תשובתה הכואבת והכנה כמו מציבה מראה אל מול החולשות של כולנו.

״מי שהיה קורא את ספרות הילדים הישראלית בעין חיצונית היה משתאה ממש מכמה ילדים שקופים יש בה, ילדים שאינם מקבלים ייצוג. לגיבורי הספרים תמיד יש אח או שניים; הם חיים במין בורגנות מוגנת ומאוד לבנה; ואין דמויות של ערבים, אלא אם כן זה ספר מכוון מטרה ומלא רצון טוב. ככלל, לא תופיע פשוט דמות של ילד ערבי או בן של עובדים זרים או כל מיני סוגים של ילדים שבהחלט קיימים בסביבה שלנו, אפילו בזו הטלוויזיונית.

"כך הילדים לומדים מגיל צעיר שאלו הנקודות העיוורות שלנו. ספרות הילדים הרי לא רק מסמנת איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו, אלא גם מה אנחנו בוחרים לא לראות – למשל מוות או מין. הילדים יודעים שזה לא קיים בסיפורים, וכך הם לומדים שאנחנו בוחרים לא להראות למשל את ההומלס שחלפנו כרגע על פניו ברחוב, בדרך לחוג. יש עוד ילדים, אחרים, שישמחו לקרוא על עצמם ולראות שהם נמצאים בתוך הסיפורים. אפשר להנכיח את האחרות גם באמצעות האיור, אבל לצערי, עוד לא מצאנו את הדרך לעשות זאת במידה מספקת״.

הנקודה שמאירה כאן פרופ׳ דר מתקשרת לשיח רחב יותר, על מגוון בספרות הילדים, המתקיים בשנים האחרונות בעוצמה בעולם כולו. גיליון שלם של כתב העת ״הכיוון מזרח״, שנעשה בשיתוף עם אתר ״הפנקס״, עוסק בין היתר בסוגיות הללו. ״בזמן האחרון גם בישראל השיח העדתי נכנס לדיון על ספרות ילדים – על צבע העור של הדמויות או על הילדים שאנו מייצגים״, מספרת הוכשטטר.

סופרת הילדים רונית חכם, שמאחוריה יותר מ-20 ספרי ילדים, מנסה לאתגר את הפרדיגמה הקיימת ולהביא אל עולם ספרות הילדים את השינוי המתבקש כל כך המתרחש בתחומים אחרים בתרבות: ״הדיון בספרות ילדים מגוונת שכוללת וריאנטים גיאוגרפיים, חברתיים ותרבותיים עוד לא התחילה כאן בכלל״, היא אומרת, ״אני נחושה לעורר אותו ולא להניח לו עד שיקבל נוכחות משמעותית ויצבור כוח להשפיע. כשבוחנים את השינויים שמתחוללים באפיקים אחרים בתרבות בישראל, רואים שיש נוכחות למחשבה על מגוון וגם ביטוי ממשי שלה, אבל נראה שבספרות הילדים אנחנו עדיין מקובעים במודל של ספרות הילדים האירופית, החילונית במובהק. ככה כולם כותבים, וגם אני.

"כשניסיתי ללכת לכיוונים אחרים ורציתי להביא מאיירים ומאיירות שמציירים תמונת עולם אחרת מהבחינה הוויזואלית, לא ניתן היה למצוא מי שידפיס את זה. לכן הדיון הזה חשוב מאוד – הוא אמור לתת אומץ לכתוב ממקומות של תודעה אחרת ולאייר מנקודות מבט שבדרך כלל אינן קיימות. בסוף להוצאות הספרים לא תהיה בררה אלא לפתוח את הדלת ברחבות גדולה ומכילה״.

בחזרה לספרות העממית

אחת הדרכים שבאמצעותן מבקשת חכם לאתגר ולגוון את ספרות הילדים בישראל כוללת התייחסות ביצירתה שלה למקורות השראה חדשים, שאינם מוצאים את מקומם כאן לרוב. ״ספרות לילדים ׳סובלת׳ יותר מספרות למבוגרים התרחקות מהמציאות והליכה אל מקומות של קסם ודמיון. לכן היא משמשת מקום פורה הטומן בתוכו חלונות לעולמות רבים ושונים, לקשת רחבה וססגונית של מיקומים אפשריים. אני מאמינה בהליכה למקור שממנו צמחה ספרות הילדים – הספרות העממית. פעם לא היה מוצר שהוא ספר ילדים; היו סיפורים שסופרו בעל פה. הספרות העממית – סיפורי עם ואגדות ומעשיות – מכילה דברים עמוקים שמשקפים את נפש האדם באשר הוא אדם. יש בה היבטים הומניים ורב-תרבותיים. זו ספרות שאני מאוד אוהבת ומושפעת ממנה. כשמדברים על ספרות ׳מקור׳, אני מתייחסת למילה מקור במובן של מסורת. אני מבקשת להתייחס למקומות עמוקים ומורחקים מהכאן והעכשיו שיכולים, למרות ההרחקה, להדהד את הכאן והעכשיו.

״בישראל הצעירה שבה גדלתי ועוצבתי, המגמה היתה להמציא עולם מחדש – עכשיו באנו, ונתחיל הכול מההתחלה. אמנם כבר התרחקנו מזה, אבל זה היה מאוד נוכח בספרות הילדים שאני גדלתי עליה – למשל הספר ׳בוא אליי פרפר נחמד׳ של פניה ברגשטיין או ׳איה פלוטו׳ של גולדברג, שמביאים את חוויות היומיום. אלה ספרים מלאי חן, אבל הם תמונת מראה של ישראל הצומחת, החדשה, הקיבוצית הלבנה.

"אחר כך, בדור השני של סופרי הילדים וסופרות הילדים התחילו לכתוב על הילד כמרכז העולם, כאינדיבידואל, תוך התרחקות לכאורה מהקולקטיב, מהציבוריות ומהשדה והניר וההתמקדות בפרט, בילד. אבל הילדים נותרו אותם ילדים – הבנים של הדור הקודם. זה לא פתח פתח לילדים אחרים. הילד שכל כך התמקדו בו בספרות העברית הוא ילד שחי במרכז הארץ, בסביבה חילונית ולבנה״.

הספרות העממית שממנה שואבת חכם השראה מציגה תמונת עולם אחרת לחלוטין: ״הילד שבה לעולם אינו מרכז העולם״, היא מספרת, ״אם קוראים סיפורים שסיפרו במרוקו ובעירק ובפרס וגם באוקראינה ובפינלנד ומשווים גם לספרות עממית של סין ויפן ודרום אמריקה, רואים שאותם מוטיבים חוזרים ומופיעים בהם. במהותה, הספרות העממית היא גם ספציפית ולוקלית וגם אוניברסלית. הילד שבה יכול למצוא את עצמו מתמודד עם בעיות, עם תשוקות, עם חלומות, עם שאיפות, עם פחדים ועם חרדות – אבל הוא לא ניצב שם במרכז. כשאני מדברת על ספרות עממית אני מדברת על תפיסה שהיא לאו דווקא דתית, אבל היא בוודאי לא חילונית. היא מציגה עולם שיש בו עוד דברים חוץ מאשר האני".

לעורר את הילדים לפוליטיקה

כחלק מפעילותה בתחום, תנחה חכם פאנל יוצרים וכותבים על ״הרחבת גבולותיה של ספרות הילדים העברית״ בקטמונה, ספרייה וגלריה בשכונת הקטמונים בירושלים. עם משתתפות הפאנל נמנית גם ד״ר סיון שטאנג מהיחידה ללימודי תרבות בשנקר. באחרונה התייחסה שטאנג בעמוד הפייסבוק שלה לאיורים המחודשים של ״עוג מלך הבשן״ מאת נתן אלתרמן, בביצועו של המאייר המצליח והצעיר אביאל בסיל. בביקורת שלה על האיור מופיעות כמה מהסוגיות שעלו כאן: "עוג הקיבוצניק של בינדר הוא לא פחות מאל יווני או סוג של נסיך אירופי״, היא כותבת, ואילו במהדורה החדשה, לטענתה, הוא נהיה ל״אליל בלאקפייס שכמו שהוא בעל גוף (בגוון שוקולד פרה), כך הוא גם בעל שפתיים (בגוון וורוד-אדום-דם מבעבע של איברים פנימיים)״.

המבקר דוד רפ כבר התייחס לפרשנות המחודשת של עוג כענק אפריקאי: ״בסיל [...] בחר למקם בסביבה אפריקאית את סיפור המעשה ואת עוג כפרא אציל עצום ממדים. לבחירה הזאת כמה הסברים: האפריקאיות מייצגת עדיין קמאיות (ופרימיטיביות) סטריאוטיפית, וזאת נקשרת בדמות הפלאית של עוג כפי שאלתרמן מציג אותה; כמו כן, היא מאפשרת למאייר להעביר את הדיון מהמתחם הגיאוגרפי האמיתי של הבשן הארץ-ישראלי אל עבר אזור אקזוטי ואחר״.

האיור המחודש, טוענת שטאנג, משחזר עולם סמלים גזעני, והיא מוסיפה בשיחתנו: ״מדברי רפ, לא ברור אם הוא מצדיק את ה׳בחירה׳ של המאייר באיקונוגרפיה גזעית באמצעות מתן הסבר מלומד הקשור לנקודת המבט האוריינטליסטית או הגזענית של אלתרמן. איך ייתכן שכיום זה עדיין כמו טבעי לזהות את 'אפריקה' מבחינה חזותית עם כמה עצי דקל וג'ירפות? ונניח שהיתה פה איזו בחירה - האם כל בחירה בשימוש בדימויים שיש להם היסטוריה גזעית מדממת היא בחירה שניתן להצדיק אותה? ולמי בכלל יש את הזכות להצדיק?״.

"הייתי מאחלת לספרות העברית מגוון של פרספקטיבות, קולות ודימויים, פתיחות וריבוי, שייצרו כאן דברים אמיצים יותר״, מסכמת גם פרופ׳ דר, ״ואני רוצה לומר עוד משהו: מרוב שאנחנו פוחדים להיות פוליטיים, גם בבתי הספר ובאוניברסיטאות אנחנו מונעים מעורבות ונקיטת עמדה. הייתי מאחלת לנו ללכת גם לשם - לא בצורה של פוליטיקה גסה, מוצהרת וסיסמתית - אלא בצורת ניסיון לעורר ילדים קטנים למעורבות ולמודעות חברתית, ולהבין שגם הם הקטנים יכולים לעשות הרבה״.

 הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי