האם מהפכה פמיניסטית היא מן האפשר גם ביהדות האורתודוכסית? התשובות נעות בין "המהפכה כבר מתרחשת, ובמהירות", ובין "השינוי אטי ומורכב", אבל כולם מסכימים שאת הרכבת הזאת כבר אי אפשר לעצור
"מודעותה ותבונתה המיוחדות של האישה בתור אישיות בעלת דעה משלה בעניין, המכונה כיום בשם 'תודעה פמיניסטית' […] מעלה שאלות שלא העזו כלל לחשוב עליהן לפנים, שאלות המעמידות בספק הנחות הלכתיות בסיסיות ביחס למשקל המכריע של קונצנזוס חכמי הדור, באשר חבורת חכמים זו היתה ועדיין הנה על טהרת הגבריות".
כותבת שורות הפתיחה (בחיבור "הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה") היא חוקרת היהדות פרופסור תמר רוס. רוס מדגישה שאינה מתיימרת לדעת את התשובות ל"שאלות שלא העזו כלל לחשוב עליהן" – על השינויים שיחוללו נשים בעולם הדתי ועל ההשלכות של שינויים אלה. כמוה, גם למרואיינים בכתבה זאת אין את כל התשובות. כל אחד מהם מייצג שינוי במערכת היחסים בין גברים לנשים בעולם הדתי והחרדי – בין שבאקדמיה ובין שבחיים הקהילתיים והפרטיים, בין שבצעדים מהירים ובין שבצעדים אטיים. על אף ההבדלים ביניהם, כולם מסכימים שרכבת השינוי כבר עזבה את התחנה, ואי אפשר לעוצרה. איש מהם אינו יכול לראות בדמיונו את כל פרטי התמונה הגדולה של השינוי שתחולל.
ב-17 ביולי יקיים בית אבי חי ערב שיוקדש ל"הרהורים על המהפכה הפמיניסטית", במסגרת הסדרה "מחשבים מסלול מחדש". "האורתודוקסיה המודרנית מצויה זה יותר משני עשורים בתהליכי שינוי, ואף עוברת טלטלה לנוכח השיח המגדרי", נכתב בהזמנה לאירוע, "כיצד השפעות אלו מחלחלות אל הציבור הדתי ומה ביטויין בתוך החברה החרדית?".
מעטים היטיבו לנסח עד כמה עמוקת שורשים היא ההצעה הפמיניסטית ועד כמה גרעיניה נמצאים כבר בפרי עץ הדעת. ההצבעה על הענפים חשובה לא פחות מהצבעה על השורש. רוס האורתודוקסית טוענת שנקודת המבט הנשית נמצאת כבר בהלכה עצמה. בתה, חוקרת התלמוד ד"ר חנה פרידמן, מתמקדת בשינויים כפי שהם באים לידי ביטוי יומיומי בקהילה.
קריאה נוספת: מה בין ניקיונות פסח לפמיניזם?
הפמיניזם הישראלי-אורתודוקסי נולד בעולם הלימוד
פרידמן חיה בתל אביב כבר עשר שנים. כשביקר, מניין תל אביבי מודרני-שוויוני שהיתה חברה בו, החליטו שלא לאפשר לזוג מתפללות לסביות לערוך קידוש "שבת כלה" לרגל נישואיהן, פרידמן ובעלה הקימו את יחד, המניין האורתודוקסי הליברלי ביותר בעיר. "אף על פי שבירושלים לא חסרים מניינים שמגדירים מחדש את גבולות בית הכנסת האורתודוקסי, קהילה הומו-לסבית דתית קיימת רק בתל אביב, וזו הפעם הראשונה שמניין כלשהו נדרש להתמודד עם הנושא הזה. הרגשנו שיקר לא מסוגלים לעשות זאת", אמרה פרידמן בריאיון לאתר Ynet.
 פרופ' תמר רוס |
לפני הכול, האם אכן מתחוללת מהפכה פמיניסטית בעולם האורתודוקסי?
"מתחוללת כאן מהפכה עצומה בהשפעותיה, והיא מתחוללת כבר כמעט 40 שנה", אומרת פרידמן, "את הגל הראשון של המהפכה חוללו נשים שהחלו להיכנס לעולם הלימודים הגבוהים. אמי היא ממובילות הגל הזה, ובזמן שהחלה ללמוד, היתה מהבודדות שעשו זאת. בדור שאחריה כבר היו עשרות שהתמקצעו בלימודי תורה גבוהים לנשים. בדור הנוכחי, של בנות ה-20 וה-30, יש כבר מאות כאלה.
"חשוב להבין שהפמיניזם הישראלי-אורתודוקסי נולד בעולם הלימוד. בארצות הברית, לעומת ישראל, המהפכה הפמיניסטית הדתית החלה ברמה הקהילתית. אחרי 40 שנה של למדנות נשית אורתודוקסית בישראל, שבה נשים הצטנעו ואמרו 'אנחנו בסך הכול רוצות ללמוד', החל הפמיניזם הדתי לחלחל גם לחיי הקהילה הדתית. זה שלב של נראות, ולכן גם הישראלים החילונים מתחילים לשים לב אליו. המלחמה על השפעה בקהילה קשה בהרבה מהמלחמה על לימודים גבוהים, ומחיריה קשים יותר. אף על פי כן, היא קורית, כי למדניות רבות אינן יכולות לשאת את היעדרותן מהספרה הקהילתית".
ההבדל הדורי שאת מדברת עליו ניכר גם בהבדלים בין המסלול שבחרה אמך למסלול שבחרת את.
"במה שבחרנו לעשות, אולי כן. בדור שלי הכול התפרץ החוצה, והשינויים ניכרים בין היתר במרחב התפילה. אמי, לעומת זאת, עדיין מסוגלת להתפלל בבית כנסת שמרני מאחורי וילון. ואולםף דווקא בסוגיות של תמיכה והסתייגות איננו שונות כל כך. הייתי ממקימי קהילת יחד, שבה חברים להט"בים ואנשים שהקימו משפחה במתכונות שאינן אורתודוקסיות. אמי פרסמה מאמר שבו היא דנה בשאלה אם ניתן להכיל את המשפחה הלהט"בית החדשה במסגרת ההלכה. מסקנותינו, אם בכתב ואם במעשה, אינן כה שונות".
אין הבדלים בין אשכנזיות למזרחיות
גם אם הן שותפות לשינוי המתחולל כרגע, יש נשים שמבקשות לשים סייגים מסוימים לפני המילה "מהפכה". אחת הבולטות שבהן היא עדינה בר שלום, נשיאת המכללה החרדית בירושלים, כלת פרס ישראל ובתו של הרב עובדיה יוסף. "בחברה החרדית מתחולל שינוי עצום", אומרת בר שלום, שמקדמת כיום נושאים חברתיים, בעיקר בענייני זכויות נשים. "שום אישה לא דמיינה, לפני עשור, הקמת עמותה או יציגות ציבורית. מגמה זאת רק תלך ותתעצם, כי לא ייתכן אחרת, אבל חשוב גם לציין שהמגמות בעולם החרדי קשות לצפייה. העסקנים בחצרות הרבנים לא יוותרו על כוחם בקלות כזאת, ויש להם כוח רב".
קריאה נוספת: הסרט התיעודי המרתק שחשף את עדינה בר שלום
על אף הביקורת על כוחם של הרבנים, בר שלום סבורה שאחת הסיבות לשינויי העשור האחרון נובעת מכוח זה. "השינוים התחוללו כי הרבנים חשו ביטחון עז. הם נתנו לדברים לקרות לטובת הקהילה היא אומרת. "היום, לא כל אישה הולכת להתייעץ עם הרב מפחד התשובה ש 'אם אין אני לי מי לי'. הסמכויות הגדולות של העבר, כמו הרב אלישיב או אבי, עזבו אותנו ובמקומם נותר חלל גדול.
 תצמצמנה רווחים מהרפורמים? נשות הכותל בפעולה (צילום: הדס פרוש) |
אביך היה שמח על השינוים שמתחוללים כיום? בעבר סיפרת כיצד הורייך נעלו אותך בחדרך כדי שלא תוכלי להירשם לתיכון עיוני.
"אבי היה מאושר מהשינוי שמתחולל בעולם הדתי. הוא התפלל לשינוי הזה וייחל לו. הוא עצמו עבר שינוי אדיר מאז הייתי נערה בת 14. הוא ידע לקרוא את המפה והיה רגיש לשינוים המתחוללים בעולם שבו חי. הוריי נעלו את דלת חדרי לפני יותר מ-50 שנה. אחותי הצעירה כבר הלכה למכללה".
האם יש הבדלים בין חרדיות ספרדיות לאשכנזיות ביחס לפמיניזם?
"אין הבדלים. החינוך שלנו זהה, ההזדהויות דומות, הסטיגמות ביחס לשינוי הן אותן הסטיגמות".
ומה ההבדל בין השינויים הפמיניסטיים שמתחוללים בציונות הדתית לאלה שקורים בעולם החרדי?
"בציונות הדתית מתקדמים הרבה יותר מהר, אולי מהר מדי לטעמי", צוחקת בר שלום, "בתי הכנסת השוויוניים אולי נראים פמיניסטיים לחילונים, אבל בעיניי זאת התחברות לרפורמים, מגמה שממנה אני רחוקה".
מה מאיים בשינויים מהירים?
"אני מאמינה שצריך ללכת על קרקע יציבה יותר. אם נצעד מהר מדי, יבואו רבנים וימחו על כך שנטלנו לעצמנו חופש רב מדי. הם עלולים לקחת אותנו אחורה. לא צריך לבגוד בערכינו וברבנים שלנו. הקדמה סביבנו תייצר את השינוי. היא תעזור לנו להתחבר אל האני, אל הישראליות, גם בלי שנכפה את השינויים בכוח".
איך נראים בפועל שינויים מתונים שמתרחשים על קרקע יציבה?
"איאבק בכל כוחי למען כניסת נשים לפוליטיקה, למען השכלה גבוהה לנשים, למען שיתופן של נשים בסוגיות של חיי היום יום. אעשה הכול, אך לא איכנס לקודש הקודשים: פסיקות הלכה. כך חונכתי. זה מקומם של גברים, והניסיון לקחת אותו הוא אקט של פלישה בעיניי. לא אהיה זאת שתפתח ספרי הלכה; בבית הכנסת אשב תמיד בעזרת נשים; את בית הדין אכבד כמוסד שבו הדיינים הם גברים, לא נשים; לא אחתור להסמכת נשים לרבנות".
כמו בר שלום, גם תרצה קלמן היתה מבקשת לשקול את המילה "מהפכה" כשהיא נשאלת על הדינמיקה הפמיניסטית בעולם הדתי. קלמן, שאיננה מגדירה את עצמה כפמיניסטית, היא יועצת הלכה, מנהלת אתר יועצות ההלכה של ארגון נשמת, המכשיר יועצות הלכה, ודוקטורנטית המסיימת בימים אלה מחקר רחב היקף וראשון מסוגו על עבודתו ההלכתית של רבי יוסף קארו. "אינני בטוחה שהמילה 'מהפכה' מתאימה לשינוים במעמד הנשים בחברה הדתית", היא אומרת, "מתחולל שינוי עמוק, אטי ומורכב. אני מאמינה מאוד באטיותו ובעמקות שהיא משיגה, ולא בהכרח מתחברת למהירות כיעד".
אז למה בעצם את מסתייגת מהמונח "פמיניזם"?
"אני יכולה לדבר עליו בדרך האנדרסטייטמנט. יש בי משהו שמתעקש להיות נוכחת, לא מפני שאני אישה, אלא כי אני חוקרת טובה. ההתעקשות הזאת, שלא לדבר כפמיניסטית, היא הפמיניזם שלי".
יועצות נשמת, שעמם נמנית קלמן, מקבלות כ-40 שיחות בערב בקו הפתוח ועונות על כ-200 שאלות בחודש דרך האתר. "החיים שלי אינם מה שיכולתי לדמיין שיהיו לפני עשור", היא אומרת, "כשנהייתי ליועצת הלכה, הבנתי עד כמה התפקיד חשוב; עד כמה נשים חושבות שהכול אסור להן ועד כמה הן לא מדברות על האיסורים האלה. יותר מבעבר, ברור כיום שיש נשים שהן חלק מהשיח התורני".
אם פרידמן סבורה שמהפכת הלימודים הגבוהים שייכת לדורות העבר, הרי שקלמן היא ההוכחה החיה לכך שמהפכת הנשים הלומדות עדיין לא תמה. "מבחוץ, כחילונית, נשמע לך מתבקש שאישה דתייה תעסוק בהלכה, אבל מקומי ועבודתי באקדמיה עדיין יוצאי דופן. הם חריגים יותר מלהיות יועצת הלכה", היא אומרת.
מה הבעלות על כרטיס אשראי אומרת
כששואלים את עמית גבריהו אם מתחוללת מהפכה פמיניסטית בעולם הדתי, הוא מסרב לשחק את המשחק. גבריהו הוא ממקימי הישיבה השוויונית הראשונה, ישיבת תלפיות. הישיבה אינה בית מדרש מהסוג המוכר לחילונים המחפשים טעימה מהרוחניות היהודית שבה לומדים תכנים מגוונים וגם אלטרנטיביים, אלא ישיבה במודל הקלאסי. לעומת ישיבות קלאסיות אחרות, כתב גבריהו על הישיבה בבלוג "לולאת האל", יש "בה גברים ונשים, גם בצוות וגם בקרב התלמידים", וכי היא "תבנה מקום שבו לגברים ולנשים כאחד תהיה נגישות לקאנון הטקסטים הישיבתי הרחב", זה שהוא עד היום בבחינת כרטיס הכניסה לשיחה על הלכה, על מעשה ועל ערכים.
"בעולם מתחוללת מהפכה פמיניסטית כבר 150 שנה", אומר עכשיו גבריהו. "סבתה רבא שלי לא יכלה לפתוח חשבון בנק. לסבתי לא היה דרכון. לאמי יש חשבון בנק ודרכון".
זה יכול להיות סיפור של כל סבתה רבא – חילונית או דתייה.
"נכון. זה בדיוק העניין. הכול קשור בהכול, ושום קהילה אינה קיימת במנותק מהמעגלים החברתיים החיצוניים לה. במובן הזה, שאלה על מהפכה פמיניסטית בעולם הדתי היא מלאכותית".
ובכל זאת, מה ייחודיותה של המהפכה הפמיניסטית בעולם הדתי?
"המאבק לשוויון מול ובתוך מוסדות הדת. לא מתאים לי לחיות בעולם שבו לא אוכל להתפלל או ללמוד עם אשתי באותו מרחב ציבורי. אינני רואה שום סיבה שתצדיק את זה".
בהכללה גסה, מי הם הגברים המתנגדים לשינוים?
"השוביניזם בעולם הדתי מתחלק לכמה קבוצות: יש בו שוביניזם מצוי, אותו שוביניזם עלוב ומשעמם שיש גילויים שלו גם בעולם החילוני; ויש שוביניזם דתי, שמתרכז בניסיון להסביר למה צריכים להתקיים הבדלים בתוך הספרה הדתית שאינם מתקיימים בספרה הכללית – אלה שאומרים למשל שנשים יכולות וצריכות ללמוד ולטפח קריירה, אך חייבים לשמור על בית הכנסת כמקום שבו ההבדלים המגדריים מתקיימים".
 עזרת הנשים כבועה של הפרדה מגדרית (צילום: מאיה לוין) |
הקבוצה הזאת, השנייה, למה היא צריכה להיאחז בבית הכנסת כאילו היה בועה של הפרדה מגדרית?
"זאת שאלה שגם אני מנסה לענות עליה. יש כאלה שבשבילם בית הכנסת הוא מקום שבו משחקים ב'איך שדברים נראו פעם'. יש כאלה שמבחינתם בית הכנסת הוא המוסד החשוב היחיד. לימודים וקריירה שייכים לספרה הכללית, ולכן ל'בלתי חשובים'".
מי הם אלה שמקבלים את השינוי?
"אני אוהב את הנשים בחיי", אומר גבריהו, "הן תמיד היו משכילות ועובדות, והבית לא היה מרכז עולמן. הגברים שהיו מודל לחיקוי שלי היו גברים שהשקיעו זמן רב בבית ובמשפחה. סביי שטפו כלים, ניקו, שיחקו עם הילדים. אני מניח שגברים שמקבלים את השינוי הם כאלה שבביתם היו להם מודלים דומים לחיקוי".
כפי שאפשר היה לנחש, גבריהו דווקא שמח להגדיר את עצמו כפמיניסט. "פמיניזם הוא מעל הכול שאלה של גברים", הוא אומר, "שאלה גדולה על היכולת שלהם לוותר על פריבילגיות. קשה מאוד לוותר על פריבילגיות כי פריבילגיות הן דבר מוחשי מאוד, ומי שמחויבת לחולל את השינוי הזה היא המדינה. כל עוד המדינה מעודדת מצב שבו גברים עובדים ונשים מטפלות בילדים, שאלת הכרעותיו של בית הכנסת נעשות מרכזיות פחות".
ומה לפדלחו"שיות ולכל זה?
האם השינויים הנידונים קורעים משפחות, יוצרים מתחים עזים בין בני זוג או בין אימהות לילדים? חנה פרידמן משיבה: "לצערי, ברוב המקרים אנחנו כבר מפוצלים לשני מגזרים בתוך הציונות הדתית, מפוצלים לקהילות ולבתי כנסת שונים, כאלה שקרובים בתפיסתם לחיים שבחרנו לחיות. נדיר למצוא אישה שלפתע מגלה את עצמה ורוצה להיפתח לעולם מול עיניו הנדהמות של בעלה. אלה דברים שהתרחשו בדור שעבר".
עם זאת, היא מוסיפה, "כשבטריטוריה אחת גדולה יש רק בית כנסת אחד, והוא אמור להכיל את כל ההבדלים בקהילה, ישנם עדיין מתחים עזים ברמה הקהילתית. ההתפרצויות הללו כואבות מאוד, והן קורות לדוגמה כשאישה מסוימת רוצה לעלות לתורה בבית כנסת שחצי מחבריו אינם מקבלים בקשה כזאת. אגב, שמחת תורה היא נקודת מתח קבועה באותן קהילות".
עד כמה פמיניסטיות אורתודוקסיות מושפעות מפמיניזם ישראלי חילוני ומהשיח הפמיניסטי העולמי? "אי אפשר לנתק את השיחים הפמיניסטיים זה מזה", משיבה קלמן, "עם זאת, נשים רבות בעולם הדתי עסוקות בסוגיות דתיות. הן שואלות: 'איך זה שעשיתי אאוטסורסינג לבעלי בתחום ההלכה? איך זה שאני, אדם רציני כל כך בתחומים אחרים, עדיין לא נמצאת בשיחה?'".
"השינויים במרחב הפעולה של נשים מושפעים מהרצון ההולך וגובר של רבים בעולם החרדי להתקרב לישראליות", מסבירה בר שלום, "קחי לדוגמה את קבוצת הפייסבוק הענקית 'חרדים לשלום'. זאת קבוצה שהדיון המרכזי בה הוא מדיני, אבל באמצעות הדיאלוג, היא מקרבת את החרדים לתהליכים של שוויון ושיתוף נשים".
"צריך להיכנס לפייסבוק - אחד מסוכניו המשמעותיים ביותר של הפמיניזם הדתי – כדי להבין את הדיאלקטיקה", מסכימה פרידמן, "מתוך הקבוצה הגדולה 'אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור', הסתעפה 'אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור', קבוצה עם אלפי חברות מעורבות שנקראות גם פדלחו"שיות. הפדלחו"שיות מודעות להשפעת הפמיניזם הכללי עליהן, והן נמצאות בדיאלוג איתו. לעומתן, קמה קבוצה נוספת שנקראת 'פמיניסטיות הלכתיות'. חברותיה כמו אמרו לעצמן, 'רגע, לא אזרוק את השיח הרבני והמחויבות להלכה לטובת השיח הכללי'. הקבוצות הללו משקפות את התנועה בין אלה שמושפעות במודע מהעולם החילוני ובין כאלה שמעדיפות את השיח הפנים-דתי".
האם שאיפותיו של הפמיניזם האורתודוקסי הן כרגע מגזריות ומגדריות? האם יש רצון להתייחס לנושאים כמו יחסי ישראלים-פלסטינים, יחסי עבודה הוגנים, יחסי ישראל והמעצמות הגדולות?
"האם כל עמדה בעולם צריכה לנבוע מהשיח הפמיניסטי?", תוהה פרידמן, "גם הפמיניזם עלול לכפות עלינו ראיית עולם צרה מדי. כשלעצמי, אני מעדיפה לתרום לשינוי מתוקף היותי אדם ולא רק אישה. אני אם לילד על הספקטרום האוטיסטי. רק בזכותו הבנתי מהם נידוי, אחרות, שוליים. לא פעם אני מסתכלת עליו ואמרת בלבי: 'בזכותך הקמנו את קהילת יחד'. רק דרכו אני יכולה להבין את חוויית האחר שנזרק החוצה לשוליים החברתיים. כאישה לא חוויתי את החוויה הזאת. להפך. לא פעם נהניתי מפריבילגיות שניתנות ל'אישה'".
"השאלה על סגירותו של השיח הפמיניסטי רלוונטית גם לפמיניזם באופן כללי", חושב גבריהו, "אין חיה כזאת, פמיניזם נטו. אי אפשר לתמוך בזכויות נשים ולא לתמוך בזכויות ללהט"בים או פלסטינים. עם זאת, העובדה שהשיח הפמיניסטי הדתי בעשור האחרון היה שיח פנים-מגזרי היא שאיפשרה לו לגדול. לא צריך להיות שמאלנית כדי לרצות שינוים בבתי הכנסת, או חברה בכוח לעובדים כדי לעלות לתורה. זה פתח את הפמיניזם הדתי לנשים שלא היו מצטרפות אליו בדרך אחרת. השינוי הבא יקרה עוד 30 עד 50 שנה. שיח הזכויות והשוויון ישפיע בסופו של דבר על מי שנחשפות אליו ומשתמשות בו, באמצעות חברים לדרך ובמסגרות שבהן הן יבחרו לפעול".
איך נראה עתידה של המהפכה הפמיניסטית הדתית?
"הטלטלות בעולם הקהילתי עומדות לשנות דברים מהשורש", מאמינה פרידמן, "המשפחה תישאר על עומדה, ההלכה תישאר על עומדה, אבל בתחום הקהילה – הרכבת כבר לא תעצור. אנחנו נראה קהילות שוויוניות רבות יותר ונראה ראשות קהילה. נשים שהתמסרו ללימוד ושהחזיקו בתוכן את המתח במשך 30 שנה מאבדות את היכולת להכילו ויעברו הסמכה לרבנות. באופן פרדוקסלי, אני זאת שעסוקה כרגע באיזון מתחים. דואגת לכך שהטלטלה לא תהיה חזות הכול, שלא יירמסו ערכים החשובים לנו".
"בעתיד שאני נלחמת עליו, הרבנים והדיינים יבינו, בעזרתן של נשים ותוך שיתופן, את נקודת המבט הנשית", אומרת בר שלום, "הנשים יהיו שותפות, אך הן לא יחליפו את הרבנים בכיסאם". עם זאת, היא מוסיפה: "אינני יודעת איך ייראה העתיד, ואינני יודעת מי יהיו רבני העתיד. מנהיג הקהילה החרדית צריך להיות לא רק תלמיד חכם, אלא גם בעל כושר מנהיגות ומי שמכיר את העולם בו חיים. נותרנו ללא מנהיגות רבנית. יש קולות שונים של מנהיגים בעולם החרדי, אבל אין אוטוריטה גדולה, כמו הרב שטיינמן או אבי, שילכו אחריה בעיניים עצומות".
ואולי זאת דרכה של העכשוויות, שאינה מאפשרת להקים אוטוריטות?
"יכול להיות. מסיבה זאת איני יכולה לחזות את העתיד". אוטוריטה מחייבת את קביעת הטון בחברה ומשלבת הבנה לצרכי הפרט ומנהיגות. המנהיגות החרדית הצעירה, נמצאת בתחילת דרכה – עדיין לא צברה ניסיון כדי לאפשר לאנשים ללכת אחריה. לאן זה יתפתח – ימים יגידו.".
עוד בבית אבי חי
