המשפט "שלום כיתה א'", שייאמר בחודש הבא למאות אלפי ילדים בני שש בכל רחבי הארץ, כבר נשמע לנו מובן מאליו. אלא ששום דבר בו אינו כזה. כיצד נולד בכלל הרעיון של מערכת חינוך? מדוע ילדים נכנסים אליה בגיל שש דווקא? והאם זה בהכרח לטובתם?
את המשפט "שלום כיתה א'", שייכתב בקרוב בכל סוגי הטושים על כל סוגי הבריסטולים בישראל, אמרו גם בעת העתיקה, בימי הביניים ובעידן המהפכה התעשייתית, אם כי בדרכים אחרות. בתחילה שיננו אותו ילדי המלכים, האצילים והסוחרים העשירים. אחר כך יכלו גם ילדי הפועלים להכריז עליו בהתרגשות. היסטורית, המשפט שנכתב בטוש צבעוני על בריסטול איננו מובן מאליו.
לפני 400 שנה, כתב אחד מאבות החינוך המורדני, המחנך הצ'כי יוהן קומניוס: "כיוון שעיסוקיו של אדם ומורכבות הקיום הוכפלו, נדיר למצוא אדם שיש לו די ידע - או פנאי או שניהם - ללמד את ילדיו. יש למסור את הילדים לאנשים נבחרים, בולטים בידענותם ומפוכחים במוסריותם".
קומניוס, שאונסק"ו העניק לו את התואר "אבי המחשבה הפדגוגית המודרנית", כתב את הדברים ביצירת הענק "הדידקטיקה הגדולה", שיצאה לאור ב-1632. בעידן שבו רק עשירים ואצילים זכו לחינוך של "אנשים נבחרים, בולטים בידענותם" ושבו היתר חינכו את ילדיהם בבית, קרא קומניוס להקים בתי ספר לכול. הוא עצמו, שחינוכו הוזנח לחלוטין אחרי שהתייתם ואל הלימודים יכול היה לחזור רק בגיל 16, כתב: "לא רק ילדיהם של העשירים ובעלי הכוח, כי אם כל הילדים – בנים ובנות, בני אצולה ובני המעמד הנחות... זכאים להישלח לבית הספר".
לקריאה נוספת: ויש הורים שבכלל מעדיפים לא לשלוח את הילדים לבית הספר
מאה שנים נוספות חלפו עד שחזונו עוגן לראשונה בחוק: פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, היה הראשון לחוקק בשנת 1763 חוק חינוך ציבורי חינם לילדים עניים, מגיל חמש עד 14. החוק אף עיגן את תשלום שכרם של המורים מאוצר המדינה. פרידריך הגדול היה גם הראשון להנהיג חופשה רשמית. איכרי פרוסיה, הורי התלמידים שיכלו ליהנות מעתה מחינוך חינם, נזקקו לעזרת ילדיהם בחודשי הקציר בקיץ. נקבעה חופשה לחודשים אלה, וכך נולד "החופש הגדול".
גיל הכניסה לכיתה א' אינו זהה ברחבי העולם – לא היום ולא בעבר. קומניוס המליץ כי מגיל לידה ועד גיל שש החינוך יתנהל בבית וייקרא "בית הספר של האם", ובין גיל שש ל-12, הוא ייעשה במסגרת חינוכית ציבורית. פרידריך הגדול קבע שבית הספר יתחיל בגיל חמש.
"ביוון העתיקה, בספרטה ובגימנסיון באתונה נקבע כי גיל תחילת הלימודים יהיה שבע. בתלמוד, בקטע המתייחס למאה הראשונה לספירה, מדברים על הגילים שש ושבע", אומר איש החינוך גיל גרטל, בהתייחס לקטע בתלמוד הבבלי שבו מצוין כי יהושע בן גמלא הוא אבי בתי הספר מתקופת חז"ל. כתוב שם כי "אלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל. בתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".
"חמש שנים על מיכאל" טועה ומטעה
על חוויית הכניסה לכיתה א' אפשר ללמוד גם משירים. "השיר 'חמש שנים על מיכאל' נוגע למעבר הטראומטי, המלנכולי, מגן לבית ספר ולצורך של הילד להיפרד מעולם המשחקים וההנאה", מציין גרטל, "לעומתו, השיר 'אצלנו בכפר טודרא' מספר על טקס שנערך לילד בגיל חמש ובו הוא מכיר לראשונה את האותיות בצורה משחקית".
גיל שש הוא הגיל השכיח לתחילת חינוך חובה. לפי סקר של מדינות ה-OECD מ-2014, ב-22 מדינות מתחילים ללמוד בבית ספר בגיל זה. בחלקים בארצות הברית ובבריטניה מתחילים ללמוד בגיל ארבע. בשבדיה, בפינלנד, באסטוניה, ברוסיה ובדרום אפריקה מתחילים ללמוד בגיל שבע. לפני כשנה פרסמה אוניברסיטת סטנפורד מחקר המעלה את האפשרות שגיל שש עלול להיות מוקדם מדי. לדברי החוקרים, "ילדים שהתחילו את כיתה א' בגיל שבע, הראו רמות נמוכות בהרבה של קשיי ריכוז והיפראקטיביות בכיתה, בהשוואה לילדים שהתחילו את כיתה א' בגיל שש... גילינו שדחיית כיתה א' בשנה אחת מורידה את קשיי הריכוז וההיפראקטיביות ב-73 אחוז בקרב ילדים בני 11... היתרון בהמתנה של שנה גדול וארוך טווח מכפי שצפינו מראש".
פרופ' דורית ארם חושבת שגיל הוא לא השאלה כאן. ארם, חוקרת חינוך מהחוג לחינוך מיוחד וייעוץ חינוכי בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, סבורה כי "הרעב האקדמי בחיינו אינו מתחיל כך פתאום, בגיל שש. ילדים לומדים כל הזמן. במובן הזה, השיר 'חמש שנים על מיכאל' מסלף את המציאות. ילדים בני שלוש וארבע לא חייבים להעביר חמש שנים אך ורק בריקודים. הם יודעים המון. אם הם נמצאים בסביבה מלמדת, הם יודעים לספור או לדבר על החלל ועל הירח או להבין דברים על גאות ושפל. הסוד הוא להדגיש את 'האיך' ולא את 'המה'. אם לומדים בצורה משחקית, אפשר ללמד יסודות קריאה וכתיבה גם בגיל צעיר מאוד".
ארם ראתה איך זה עובד לנגד עיניה כשניהלה תוכנית התערבות בגני ילדים מוחלשים ביפו. "עשינו דברים נפלאים עם אותיות, פעמיים בשבוע. במפגשים בלתי מכבידים של רבע שעה הילדים פרחו".
מה שאת אומרת מייתר למעשה את השאלה על הגיל הנכון לכיתה א'.
"נכון. במקרים רבים, גיל הכניסה לבית הספר אינו קשור לשאלות של למידה והתפתחות, אלא להחלטה של המדינה שמגיל כזה או אחר היא הופכת מחויבת לילדיה. זה הרגע שבו משרד החינוך אומר: 'זהו, מעכשיו הילדים באחריותי'".
עד מתי ספטמבר 16' (צילום: נתי שוחט) |
מה תגובות ההורים והמורים ללמידה אקדמית בגיל הרך?
"יש אמביוולנטיות ישראלית לא מעטה בנוגע ללימוד אותיות, גם מצד הורים וגם מצד הגננות. השוונו בין הורים ישראלים להורים אמריקאים מהמעמד הבינוני הגבוה וגילינו שההורים האמריקאים שלמים עם הוראת אותיות בגני ילדיהם. ההורים הישראלים נרתעים. נראה כאילו הם נאחזים במושג 'הילדות' וברומנטיקה סביבו.
"מחקר אחר נעשה עם גננות. הן קיבלו תוכנית לימודים שבנויה על זיהוי ועל תשתית של שפה מדוברת ועל כתיבה. בדקנו מה הן חושבות על התוכנית הזאת שש שנים אחר כך. מצאנו שהגננות מיישמות את התוכנית במידה רבה, אבל חושבות שפיתוח כישורים בינאישיים חשוב יותר".
לֶמה את מייחסת את האמביוולנטיות הישראלית?
"הייתי שמחה אילו היתה לי תשובה. אולי אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים קשים, שממילא הצבא מחכה בסוף בית הספר וכדאי לקדש את הילדות של ילדינו ולהאריך אותה ככל שניתן? אם כן, זאת מחשבה שגויה. השפה הכתובה לא צריכה להשתלט על הגן. לא צריך ללכת על המודל ההונג-קונגי שבו לומדים קרוא וכתוב מגיל שלוש וגם מקבלים שיעורי בית. אפשר להכניס את האותיות כמשחק, כמו בקנדה, שבה האותיות הסתובבו בגן בכל דרך משחקית אפשרית. הגננות בישראל הן נפלאות ומסורות, ואני בטוחה שיוכלו למצוא פתרונות יצירתיים".
זאת הכלכלה, ילד
כמו בפרוסיה, גם איכרי היישוב העברי נזקקו לידיהם הקוטפות של ילדיהם בימי הקציר בקיץ. בכלל, ימי החופשה של מערכת החינוך הישראלי נקבעו בהתאם לצרכים היסטוריים שכבר אינם רלוונטיים: באספה הכללית של הסתדרות המורים שנערכה בגדרה ב-1904 נוספו ימי חופשה לפני ראש השנה, כדי שהמורים מהשפלה, שיצאו ללמד במושבות גליליות על פרדות, יוכלו להגיע בזמן לגליל. נוספו גם ימי חופשה לפני פסח, כדי שילדות ונערות, שבעבר היה להן תפקיד משמעותי יותר במשק הבית, יוכלו לסייע לאימהותיהן בניקיון.
ילדים קוצרים וילדות מנקות קיימים גם היום בישראל ובעולם, אם כי יותר בהיחבא ופחות בתודעתם של אנשים מבוססים. לולא דמויות כקומניוס או פרידריך הגדול, ילדים רבים יותר – יותר מ-168 מיליון (!) הילדים העובדים בעולם נכון ל-2016 – היו יכולים להיתפס כפועלים מצוינים למשימות של אצבעות קטנות וגופים קטנים, כמו קטיף כותנה וכרייה בכוכים צרים במכרות פחם. לולא התפתחות החינוך המודרני, רבים נוספים היו משאירים מחוץ למכרה את הדיונים על התפתחות קוגניטיבית בגיל הרך.
ד"ר סמדר מושל בחנה את שתי הסוגיות, הסוציו-אקונומית וההתפתחותית, ומאמינה כי לא ניתן להפרידן זאת מזאת. "ככלל", היא אומרת, "הרקע החברתי-כלכלי הוא המשתנה המשפיע ביותר על התפתחות של ילדים ועל הישגים. מכאן שלהורים תפקיד משמעותי והשפעה על התפתחות ילדיהם".
סמדר מושל. המרוויחים המרכזיים מהתערבות של המדינה הן המשפחות המוחלשות |
מושל, מומחית למדיניות הגיל הרך, בדקה במסגרת הסקירה "חינוך בגיל הרך כמנוף לצמצום אי-שיוויון: מחקר, מדיניות ופרקטיקה" את השפעתן של תוכניות התערבות על ילדים מוחלשים בגיל הרך. בין היתר, נבחנו תוכניות התערבות ביתיות ש"מתייחסות לנושאים של מסוגלות הורית, תקשורת עם הילדים ושיפור מיומנויות שפתיות, כמו הקראה של סיפורים, עבודה משותפת על חוברות והדרכה של ההורים כיצד לסייע לילדיהם בשיעורי הבית".
"המחקר", היא אומרת, "מראה שילדים ממשפחות מוחלשות הם המרוויחים המרכזיים מתוכניות התערבות איכותית לגיל הרך. בהיעדר תוכניות המשך, ההשפעה של תוכניות התערבות בגיל הרך על הישגים אקדמיים בבית הספר היסודי מתפוגגת בתוך שנה מהפסקת התוכנית. עם זאת, ביחס לקבוצת הביקורת, היא מתבטאת בטווח הזמן הבינוני-ארוך בנתוני פשיעה ושיעורי נשירה נמוכים יותר, בפחות היריונות בגיל העשרה ויכולת השתכרות טובה יותר כבוגרים. זאת תרומה שאין להפחית מחשיבותה. משמעותה היא שתוכניות התערבות איכותיות בגיל הרך בונות גשר להשתלבות בחברה נורמטיבית".
כלומר, חוויה משמעותית חיובית בכניסה לכיתה א' אינה יכולה לשנות מהיסוד את הישגיו של ילד להורים מוחלשים, שלמד בגנים גרועים.
"הבעיה היא לא רק מסגרות גרועות, אלא פערים סוציו-אקונומיים. ההשפעה של מסגרות גרועות על ילדים ממשפחות מוחלשות מוגבלת. אלה משפיעות לרעה על ילדים ממיצב חברתי-כלכלי בינוני יותר. שנית, הפתרון לא יכול להיות חוויה חיובית בכניסה לכיתה א'. הפתרון נמצא, כאמור, בתוכניות איכותיות לגיל הרך ובתוכניות המשך".
יפו, אוסלו – אותה המהפכה
כאמור, "שלום כיתה א'" הוא מושג שמאחוריו פועלים כוחות היסטוריים גדולים. הגירה הוא אחד מהם. קומניוס עצמו היה מהגר ונרדף, ולעתים נראה שהתייחס למערכת החינוך כמו גשר יציב על מים סוערים. גם מערכת החינוך של היישוב העברי היתה קשורה להגירה. היא הושתתה על מערכות החינוך שהכירו העולים מאירופה, אך בסופו של דבר, עוצבה בהתאם לאקלים המזרח תיכוני. יוצאי רוסיה, פולין וגרמניה תהו אם ניתן להצמיד את מערכת החופשות בישראל לזאת שבארצות מוצאם והבינו שיצטרכו לוותר. ועדה מטעם מחלקת החינוך בדקה מה עושים בספרד ובלוב. שם, כמו במולדת החדשה, ובהתחשב בעובדה שהמילה "מזגן" עוד לא היתה קיימת וגם מזגן לא היה קיים, בתי הספר להטו בקיץ, והלמידה היתה בלתי אפשרית.
משבר הפליטים הנוכחי משנה גם הוא תפיסות ארוכות שנים הנוגעות למערכות חינוך. ארם הוזמנה באחרונה לנורבגיה כדי לספר על תוכנית ההתערבות עם ילדי הגן ביפו. זאת לא היתה בקשה שגרתית. לדבריה, "כל עוד קבוצת תלמידים היא אחידה מבחינה סוציו-אקונומית ושפתית, העסק עובד כמו שצריך, ולא צריך תוכניות שיקום, אבל ברגע שהעסק לא זורם, הלחץ מתחיל.
"הנורבגים חיו חיים נוחים והניחו לילדיהם לצאת לכיתה א' בגיל שבע, ואז הגיעו פליטים, ופתאום הגיעו למערכות החינוך ילדים עניים שלא דיברו את שפת המקום. רמת ההישגים ירדה, והנורבגים השיגו ציונים נמוכים יותר במבחנים בינלאומיים. כיום, גם הנורבגים צריכים לחשוב על תוכניות לגיל צעיר יותר". אם כן, השינויים העולמיים אוכפים את עצמם על מערכת החינוך. "שלום כיתה א'" הוא דרמה רבת חזיתות. מלחמה היא אחת מהן.