והיה מחננו טהור: על הנושא שהכי הסעיר לאורך השנים את המחשבה היהודית

"הנושא של טומאה וטהרה הוא הנושא שדרכו נבחנת הזהות הדתית בתקופת חז"ל", קובע ד"ר יאיר פורסטנברג, מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון ומחבר הספר "טהרה וקהילה בעת העתיקה" (הוצאת מאגנס). "זה נושא שרבים עליו, שמתווכחים עליו, שהאופן שבו אתה מבצע אותו משקף את תפיסת העולם שלך, יותר מכל נושא אחר. לכן זה מעניין כל כך", הוא אומר.

המחקר של פורסטנברג עוקב אחרי התגבשות הנורמות של טומאה וטהרה ביהדות בית שני ובהבדלים בין תפיסות הטהרה של הכתות השונות בתקופה – הבדלים ששיקפו פערים משמעותיים בין הכתות, וכוננו גבולות ביניהן. הבנת הטומאה והטהרה, כמו הבנת המערכת ההלכתית וההקשרים ההיסטוריים שלה, מסייעת – כך הוא סבור – לא רק לתפוס בצורה טובה יותר את ההיסטוריה היהודית, אלא גם לפתח יהדות סובלנית ומתונה יותר, שמכירה בזיקות שלה לתרבויות אחרות ולאחריות שמוטלת על כתפיהם של בעלי ההלכה.

קריאה נוספת: להחזיר טהרה ליושנה - על ההלכה שגורמת נזק לכל ישראל 

מדוע הפרושים פרושים

הנושא של טומאה וטהרה ריתק את פורסטנברג כבר כשלמד בישיבת ההסדר בהר עציון. בלימודיו האקדמיים העמיק פורסטנברג לחקור את הנושא, ורק אז עמד על המרכזיות שלו בתקופת בית שני. מדוע דווקא טומאה וטהרה נעשו מרכזיות כל כך? "בראש ובראשונה, זו עובדה", הוא אומר, "בחינה של הקבוצות המרכזיות באותה תקופה מראה שזה כך. הפרושים נקראים כך משום שהם פורשים מן הציבור שנחשב בעיניהם לטמא.

דף הספר באתר ההוצאה

"כאשר ישו מתווכח עם הפרושים, הוויכוח הוא על ענייני טומאה וטהרה. נטילת ידיים – פרקטיקה לגמרי טכנית – נהיית לסמל שמבדיל בין הפרושים ובין ישו. גם במגילות קומראן אנו מוצאים את הטומאה והטהרה במרכז: מבחינת האיסיים, מה שמבחין בינם ובין כל העולם, בין בני האור ובני החושך, הוא הטהרה: אנחנו הטהורים, ואתם הטמאים. מה שמבדיל בין הקבוצות החשובות של התקופה הוא היחס לתחום הזה".

איך אתה מסביר את זה?

"באופן בסיסי, טהרה היא דבר טכני – התרחקות ממקורות זיהום לא נעימים שראוי להרחיק אותם מן הקודש, כמו מת, נידה, זב, שרץ ונבלה. כבר בתורה אנו מוצאים את הרעיון שצריך להתרחק מדברים מאוסים. מכיוון שהרעיון הזה חזק כל כך, הכוח של טומאה כביטוי למיאוס ולהתרחקות הולך ומשתלט יותר ויותר, והוא עובר מהרמה הכי יומיומית אל הרמה הגבוהה ביותר, החברתית והמוסרית. כך, אדם נעלה יותר מבחינה דתית, שבחיי היום יום נזהר ממגע עם דברים מאוסים, יתחיל בשלב מסוים לקטלג כ'טומאה' שלל דברים אחרים שמטרידים אותו, כמו גויים או עבודה זרה. הוא ירגיש שהוא חייב להתרחק מהם ושהוא לא יכול לבוא אתם במגע, ולכן יהודים בתקופת בית שני לא באים במגע עם גויים, כי ההתנהגות שלהם לא ראויה. ההתרחקות המוסרית מתגלגלת לתוך שפה של התרחקות פיזית".

דומה-לא דומה לנזירוּת

את המרכזיות של הטומאה והטהרה בתקופת חז"ל מסביר פורסטנברג גם על רקע דחיקת בית המקדש מן התודעה הציבורית. "בתורה המשכן הוא האתר שדרכו הזהות הדתית עוברת", הוא אומר, "החטאים שלי והשמחות שלי עוברים דרך המשכן, אבל מה קורה לחברה שכבר לא לגמרי קשורה למקדש? המרכזיות של הטומאה והטהרה היא ניסיון ליצור היבט אינדיבידואלי יותר של התודעה הדתית,ולפתח מצוינות דתית לא בהקשר של המקדש".

בדומה אולי למה שקורה בנצרות – הנזירות מתפתחת כאשר הנצרות כבר איננה דת נרדפת, אלא דת מותרת, ולכן נולד הצורך לפתח מצוינות דתית אלטרנטיבית, בדמות הנזירות.

"זה דומה ולא דומה לנזירות משום שהטהרה איננה עניין אינדיבידואלי לגמרי, בשונה מהנזירות. לפחות בהתחלה, היכולת לשמור על טהרה תלויה במסגרת חברתית תומכת. איש לא מעלה על דעתו שאפשר להקפיד על נורמות הטהרה האלה בצורה אישית. הערך של הטהרה טמון בכך שמדובר בהצהרה פוליטית פנים-חברתית על אילו ערכים חשובים לנו. הפרושים אומרים לעם כולו: 'אנחנו לא מוכנים להתארח אצלכם או לגעת בכם, אבל אנחנו מייצגים ערכים שחשובים גם לכם'. הנזירות מראש בוחרת באינדיבידואליזם, בהתבודדות ובהתנתקות מהחברה".

ד"ר יאיר פורסטנברג. להבין את האופן המקרי שבו ההיסטוריה גלגלה את הדברים

כיצד מתייחסות הקבוצות השונות של תקופת בית שני לטומאה וטהרה? "בעיני הצדוקים, הדבר החשוב ביותר הוא ההפרדה בין המקדש ובין מה שמחוץ לו", אומר פורסטנברג, "ההפרדה הזאת ממקדת את החיים הדתיים בדבר הנעלה, הבלתי מושג, שהוא המקדש. הפרושים, לעומת זאת, לא שואפים לחיות כמו כוהנים, אלא להפך – יש להם סוג אחר של טהרה שממוקד באדם. הם מנסים לייצר קהילה שמודעת יותר לעצמה, שמנסה לחיות באיכות חיים גבוהה יותר מבחינת הטהרה. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא נטילת ידיים, נורמה ששרדה עד היום. מדובר במנהג יווני-רומי שיש לו גם שורשים מסופוטמיים.

"יש כאן פרקטיקה שאין לה בסיס בתורה, והיא נהפכה לפרקטיקה החשובה ביותר. הפרושים רצו לקחת פרקטיקה מוכרת מהעולם העתיק, ובאמצעותה להיות טהורים יותר. רק אחר כך, בתלמוד, נטילת ידיים נהיית לאקט שרירותי של מי שמקבל עליו את מסורת חז"ל, והיום היא כבר נעשתה סמל לכל דבר".

מעניין שחלק מהפרקטיקות של הפרושים – כמו נטילת ידיים – שרדו עד היום, ואחרות לא.

"כן. הנורמות החדשות הללו לאט לאט נעלמו. כבר החכמים עצמם היו מודעים לכך שהמצוינות הדתית הזאת מצריכה מיומנות ומקצוענות. למשל, איש לא מעלה על דעתו שאישה נידה לא תכין ארוחת ערב, אז מוצאים פתרונות: לומדים למשל איך לבשל בלי לגעת באוכל. אלו דברים שאנו מזהים מן המקורות, אך הם מצריכים מיומנות, וזו הלכה לאיבוד עם הזמן. דוגמה נוספת היא טומאת מת, שמאוד הקפידו להימנע ממנה, אך בשלב מסוים, כמה מאות שנים אחרי חורבן בית המקדש, אפר הפרה האדומה נגמר, וכבר אי אפשר היה להיטהר. כך גם בנוגע לטומאת חוץ לארץ – אזורים מחוץ לארץ ישראל נחשבו אז לטמאים, אבל כשעם ישראל יוצא לגלות, כבר אי אפשר להקפיד על זה.

"אלו רק כמה סיבות לכך שלא כל הנורמות שרדו עד היום. מעניין לציין שאמנם לא כל הלכות טומאה וטהרה שרדו, אך הן קיבלו תחליף כמעט מדויק בדמות הלכות כשרות – לא מבחינת פרטי ההלכה, אלא מבחינת המשמעויות הדתיות והחברתיות שלהן. בעולם הדתי רמת ההקפדה שלך על כשרות מגדירה גבולות חברתיים: היא גורמת לאנשים לא להתארח אצל אחרים, היא מצריכה התארגנות. וכך, ההבדל בין הקהילות השונות בעולם העתיק בענייני טהרה הועתק לשדה אחר לחלוטין – הכשרות". 

על חלקה של ההיסטוריה

אחרי ישיבת הסדר המשיך פורסטנברג ללימודי תלמוד באקדמיה – שני מוסדות שבין מתודות הלימוד שלהם פעורה תהום. "עזבתי את הישיבה בכאב גדול", הוא אומר, "כל מה שעניין אותי בישיבה היה ללמוד גמרא בצורה הטובה ביותר, אך לאט לאט שמתי לב שאני לא יכול לשקר לעצמי בלימוד, שהבנה טובה יותר של התלמוד מחייבת קריאה ביקורתית של הטקסט. התלמוד הוא טקסט אנושי, ולכן, ברמה הפשוטה ביותר, עלינו להבין איך טקסט אנושי מתפתח.

"אני זוכר שכשלמדתי בישיבה, התווכחתי על הנושא הזה עם הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ראש הישיבה, שהתנגד לעיסוק הביקורתי והמדעי בתלמוד. אז לא הבנתי אותו, אבל היום אני מבין שהוויכוח בין שתי המתודות הללו הוא ויכוח עמוק יותר, והוא נוגע בשאלה מהי התפיסה הדתית ומה התפקיד שלה. התחלתי לראות כיצד טקסטים ורעיונות נוצרים בהקשרים היסטוריים, ואפילו פרקטיקות הלכתיות הן תוצר של הקשרים היסטוריים ומגעים קונקרטיים – בין יהדות ליוונות, בין יהדות לנצרות. אין כאן מערכות שלמות וסגורות, אלא מערכות שמקיימות דיאלוג זו עם זו.

"החשיבות של המחקר התלמודי אפוא היא לא רק בהבנה טובה יותר של המקורות התלמודיים – פרויקט תרבותי חשוב בפני עצמו – אלא בהטמעת התודעה שהטקסטים התלמודיים הופכים את הסיפור היהודי למורכב יותר, למכיל קולות רבים יותר. הם מחייבים אותנו לא לקחת כמובן מאליו את היהדות כפי שהיא התגבשה בעת החדשה, אלא להבין שהיהדות הזאת היא אופציה אחת מתוך מערכת רחבה הרבה יותר שמורכבת מכל הדיאלוגים הללו".

עטיפת הספר

זה מזכיר את הסערה שהתפתחה באחרונה, כאשר רבנים חרד"לים השוו בין יהודים רפורמים לנוצרים. גם כאן יש תפיסה יהודית שמציגה את עצמה כתפיסה הבלעדית, היחידה.

"נכון. ההשוואה בין הרפורמים לנוצרים לא נעשתה מתוך הבנה עמוקה של הרפורמה או של הנצרות, אלא מתוך תפיסה כיתתית מאוד, כאילו רק אנחנו, הרבנים השמרנים, יהודים, וכל האחרים לא. היהדות שצריכה להתפתח כאן היא יהדות מתונה יותר באופן עמוק, שמבינה את המרחב שבתוכו היא פועלת. היא לא יכולה להתחייב לעמדה של אבסולוטיות כי כך היא נעשית מגוחכת. ברגע שאתה רואה את המקריות, את האופן שבו ההיסטוריה גלגלה את העולם הדתי, אתה מגבש עמדה סובלנית יותר – לא רק ביחס לזרמים יהודיים אחרים, אלא גם ביחס לדתות אחרות.

"אני חוזר לנושא של טומאה וטהרה - ההלכות הללו הן לא תוצר סגור של מערכת הלכתית; הן משקפות את האינטרסים החברתיים של הקבוצות השונות. כשאני מזהה מחלוקות הלכתיות מימי בית שני ואני רואה כיצד הן משקפות ויכוחים אידיאולוגיים, אני מבין שהסיפור הוא סיפור על ערכים, ולכן צריך לדבר על ערכים. יש מערכת שלמה של ערכים שצריכים להיות מונחים על השולחן ולהשפיע על עיצוב ההלכה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי