הלקח האמיתי מפרשת חיים יבין לא ישודר בטלוויזיה

ההתבטאות של חיים יבין בריאיון ב"ידיעות אחרונות" על הטרדות מיניות ומבול התגובות עליה נשמעו כמו חד גדיא, גרסת 2016. מה צריך לבוא קודם? הצביטה? הסטירה? הכיסא על הראש? הגדי? השור? השלום על העולם? ה"תוריד את הידיים שלך ממני"? המלאך?

נתחיל מהגדי, גדי עזים תם, לשעבר מר טלוויזיה: "פעם היתה אווירה הרבה יותר חופשית", אמר יבין, "אם היית אומר משהו או טופח או מחבק או אפילו מנשק, זה היה דבר חצי לגיטימי. היום כולנו היינו מואשמים בהטרדה. אבל אהבתי יותר את התגובות של הנשים אז. אם היית צובט מישהי בתחת, היא הייתה מורידה לך סטירה. היום רצים לעורך דין. אני בעד שתתני סטירה ונגמור את העניין".

איה כורם חשבה שהסדר צריך להיראות אחרת. "היי, חיים יבין", צייצה-המליצה בטוויטר, "מה דעתך שקודם אני אוריד לך סטירה ואז תצבוט לי בתחת?". עירית לינור הוסיפה ניואנס דק: "בעולם לא פטרוני מדי ולא משפטני מדי", כתבה בפייסבוק, "אפשר לחסל את רוב תקריות הצביטה ודומיהן במה שאני אוהבת לכנות על דרך המטאפורה: 'תורידי לו כיסא על הראש'".

זה נשמע כמו חד גדיא מושלם, ונועז, עם פירוטכניקה הגונה וניחוח סלבריטאי בלתי נמנע. אבל נדמה שהידע הרלוונטי יותר על הנושא מצוי דווקא באמתחתם של האנשים המוכרים פחות, הממוקמים בעמדות החשובות פחות; אלה חשופים הרבה יותר לכיעורו של הסדר הקיים. טוקבקיסטית אנונימית, שחתמה בשם "אחת שהוטרדה", הגיבה להצעה של לינור: "אפשר לתת סטירה, אולי, למישהו שמטריד אותך בבר. אלא שמרבית מקרי ההטרדה, כולל אלה שלא מדווחים, כמו המקרה שלי, מתרחשים בעבודה תחת מרות ותלות שאין למעלה ממנה. אולי עירית לינור מדמיינת את עצמה מחלקת סטירות ומעיפה כיסאות בראש לבוס שלה. במציאות זה לא בדיוק עובד ככה. האם הוגן שאני זו שאיאבד את פרנסתי על רקע זה? אולי עירית יכולה להרשות לעצמה. אני לא".

מה צריך לזכור לפני ש"רצות לעורך דין"?

בשנת 2000 עשה המקומון "כל העיר" תחקיר על הטרדות מיניות ברשות השידור. בריאיון למקומון הודה יבין שליטף את שיערה של עובדת, אבל רק לרגע. בעקבות התבטאותו ב"ידיעות", סיפרו נשים נוספות לכלי התקשורת על ליטופים אחרים: "כשהגעתי לרשות והוא התחיל לחזר אחריי זה ממש הצחיק אותי, כי זה מר טלוויזיה, ועם כל הכבוד, הוא יכול להיות אבא שלי... בפעם אחרת הוא ליטף לי את הישבן ברוב חוצפתו, בזמן שאיפרתי אותו. קפצתי אחורה ואמרתי, 'תעיף את היד'". ואחרת סיפרה: "לא היתה אחת שלא חטפה ממנו הערה או נגיעה. הוא היה מלטף ישבנים לבנות, ומישהי אמרה לו שכדאי שהוא ייזהר לפני שהיא תתלונן". יבין מכחיש את הדברים.

לינור. מה היא לא הבינה? (צילום: יוסי זמיר)

שימו לב עד כמה מנומסת תחילת הפסקה שלמעלה. עד כמה היא שומרת על הסדר: היה תחקיר, התגלו הטרדות מיניות, זה קרה בשנת אלפיים. נשים נוספות יוצאות ומדברות. למעשה, הסדר צריך להיות כזה: בשנת 2016, גם במוסדות ובגופים רבים שמתגאים ביצירת תכנים על עוול וצדק, יש הרבה רגעים מכוערים מאוד; רגעים ש"מתרחשים בעבודה תחת מרות ותלות שאין למעלה ממנה".

אבל נחזור לסדר שעליו מתווכחים כולם. סטירה? כיסא? שתיקה? גדי? מלאך?

"היום רצים לעורך דין. אני בעד שתיתני סטירה ונגמור את העניין", אמר יבין. צריך להקשיב לרגע לטענה של "הגדי". המלחמה הבולטת נגד תרבות האונס מתקיימת כיום בזירה המשפטית והתקשורתית. כלומר: תגובת הנגד שלנו לתוקפים קורית רק בדיעבד, לפעמים שנים רבות אחרי התקיפה המקורית. למציאות הזאת יש גם ייצוג תרבותי, בקולנוע ובטלוויזיה. סדרות וסרטים רבים מתחילים בגופה של נערה או אישה ועוברים כמעט מיד לקלסתרו של חוקר הרצח. "הגופה" היא עובדה מוגמרת. אי אפשר להצילה. למרות ההתעסקות הבלתי פוסקת בתרבות האונס, לרוב אנחנו מרגישים חסרי אונים.

הזירה המשפטית חשובה מאין כמותה ואין מכאיבה ממנה. אבל צריך לסקר חוליות אחרות בשרשרת. צריך לדבר על הגנה עצמית מעצימה לנשים. בישראל פועלת, בין היתר, עמותת אל הלב המצוינת. היא מציעה סדנאות לנשים, לנערות ולילדות. הסדנאות כוללות טווח רחב של סימולציות: החל בהטרדות שקורות באזורים אפורים, בין חברים ובמקומות עבודה, וכלה בתקיפה עם כלי נשק. היא מסבה את המבט לאזורים שנראים אולי מעשיים וטכניים מכדי לעניין את התקשורת, אך למעשה מציעים הצעות קיומיות: איך להיות ערנית, איך להיות נוכחת, איך לא לקפוא, איך לשמור גבול.

צריך לדבר על חינוך של בנים ובנות. המיזם החברתי "מידע אמין על מין" מציע הרצאות להורים ולבתי ספר. הוא קורא להורים להתייחס לסביבה שילדיהם חיים בה. בעיניו, חינוך מיני לילד קורה כשהורה מסב את תשומת לבו של ילדו לכרזה של דוגמנית אנורקטית בתחתונים ומייצר מרחק ביקורתי מהכרזה, לא פחות משהוא קורה כשהמורה מסבירה על מבנה השָחלות והפין.

קריאה נוספת: בנושא ההטרדות בצבא, הציונות הדתית התבלבלה

"'דה באסטרדס צ'יינג'ד דה רולס'", אמר יבין. הממזרים שינו את הכללים. כדי שזה יקרה באמת, צריך לבזר את המערכת, לעשות חלוקה נכונה בין מיומנויות גוף ומיומנויות נפש ומיומנויות משפטיות. צריך לאפשר מרחב גם להנחה שמקור הרע אינו בהכרח ישבנים ושדיים ונשים וגברים, אלא "מרות ותלות שאין למעלה ממנה". כולם בדבר הזה. נשים וגברים, ילדים וילדות.

השתתפו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי