בסתיו 2002, שנתיים אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, חזר העיתונאי והסופר מתי פרידמן אל דלעת, המוצב הצה"לי בדרום לבנון שבו שירת כחייל. המבנה שוקק החיים שהכיר בתקופת שירותו הצבאי נגלה לעיניו בחורבנו ובשיממונו. "מצאתי מוצב נטוש, הרוס", הוא אומר, "החוויה הזאת, שבה אני רואה את המקום הזה ריק וחרב, היתה אחת החוויות החזקות בחיי, והיא גרמה לי לחשוב אחרת על התקופה שבה שירתי שם. כשאתה חייל, אומרים לך: הגבעה הזאת שווה את החיים שלך – תגן עליה. והנה, אחרי שבועיים, אתה מגלה שהגבעה הזאת כבר לא חשובה כל כך. ייתכן שככה צנחנים ותיקים מרגישים כשהם עוברים ליד גבעת התחמושת: לפני 50 שנה הגבעה הזאת היתה עניין של חיים ומוות, ועכשיו זו תחנה של הרכבת הקלה. שם, במוצב ההרוס, הבנתי משהו על הגאות והשפל של המשמעות הצבאית".
פרידמן עזב את מוצב דלעת עם שחרורו מצה"ל, אך דלעת לא עזב אותו; מדינת ישראל נסוגה מלבנון, אך הדפוסים שנקבעו ב-18 השנים שבהן ישב צה"ל בדרום לבנון מוסיפים להכתיב את המציאות הישראלית. בספרו החדש, "דלעת: מוצב אחד בלבנון", מבקש פרידמן לספר את סיפור רצועת הביטחון של צה"ל בדרום לבנון דרך קורות המוצב ודרך סיפוריהם של כמה חיילים ששירתו שם. הסיפור של מוצב דלעת, לטענתו, הוא סיפורם של מדינת ישראל ושל המזרח התיכון; והתקופה הזאת – 18 שנים של שהייה צבאית בלבנון, מ-1982 ועד 2000 – יכולה ללמד רבות על החברה הישראלית, שמנסה, כך נראה, להשאיר מאחור את השנים המדממות מעבר לגבול הצפוני.
מדינת ישראל כמוצב
מדוע הסיפור של מוצב דלעת רלוונטי למציאות הישראלית כיום?
"בראש ובראשונה, כל ההבנה העכשווית של מהי מלחמה קשורה למה שקרה בלבנון. המציאות של אויב שהוא חלש על הנייר, אבל בפועל, הוא חזק ממך בדברים אחרים – שימוש במדיה, למשל – היא מציאות שהתחילה בחיזבאללה, וכיום היא חלק מרכזי מהלחימה הבינלאומית. חיזבאללה ניסו את זה, וזה הצליח, ועקב כך, ארגוני טרור וצבאות אחרים מחקים אותם. סביב לבנון גם הוטמע הרעיון שלפיו החיילים הם 'הילדים של כולנו', כמו ששמענו עכשיו בהקשר של פרשת אלאור אזריה. הארגון שקידם את היציאה מלבנון נקרא ארבע אימהות, והשימוש במילה 'אימהות' מרמז שמן העבר השני יש ילדים שצריך להגן עליהם. זה מעלה שאלה מרתקת: מי מגן על מי? האם ה'ילדים', החיילים, מגנים על האימהות, או שהאימהות מגנות על הילדים? כל האלמנטים הללו קיימים כבר בלבנון. כחיילים, היינו עדים למעבדה שבה עוצבה המלחמה של המאה ה-21.
 הנוף ממוצב דלעת |
"דבר נוסף שעוצב בתקופת השהות בלבנון הוא התפיסה של ניצחון והפסד במלחמה. לפני לבנון, היו מלחמות כמו ששת הימים ומלחמת יום כיפור, שבהן כולם ציפו להכרעה צבאית חד-משמעית. ואילו כשישראל נסוגה מלבנון, כבר אין ציפייה להכרעה כזו. אין הכרעה חותכת, אלא מין שחיקה ארוכה וכואבת שמסתיימת בנסיגה. ישראל שיוצאת מלבנון בשנת 2000 היא ישראל שונה מאוד מזו שנכנסת אליה ב-1982. הציפיות של הציבור הישראלי משתנות: אין ניצחון, אין הכרעה. יש משהו אחר, דומה למה שאנו רואים היום בעזה – מבצעים מתגלגלים שאיש לא מצפה מישראל לנצח בהם. במשך עשרות שנים, חשבו אנשים שכל מלחמה היא המלחמה האחרונה; שאנחנו משלמים מחיר נוראי, אבל בסוף זה ייגמר. היום אנחנו יודעים שזה לא ייגמר".
נשמע מהדברים שלך שאתה ביקורתי כלפי ההחלטה לסגת מלבנון.
"להפך. זה היה מהלך מוצדק לגמרי. המשך הישיבה בלבנון היה כרוך בבזבוז אדיר של חיי אדם. הצבא ישב שם במשך 18 שנה, ולא ברור למה. לא היינו צריכים להישאר שם, אבל כן למדנו לקח מן הנסיגה. האמנו שאם נצא מלבנון, חיזבאללה יהיו מרוצים, והבעיה תיפתר. היום אנחנו יודעים שהבעיה לא תיפתר, אבל זה עוד לא אומר שאנחנו צריכים להישאר שם. כשאתה מאבד עשרות חיילים בשנה, ואתה יכול להגן על הגבול גם מתוך ישראל, אין סיבה לשבת בדרום לבנון. אבל גם לא צריך לפתח ציפיות כאילו כל הבעיות ייפתרו ברגע שתיסוג.
"זו הקונספציה שהשתנתה בשנת 2000: ישראל נסוגה מלבנון, ומיד לאחר מכן פורצת האינתיפאדה השנייה, וחלום אוסלו מתנפץ. זו המציאות שבה אנחנו נמצאים מאז. זו הסיבה שמדינת ישראל מזכירה לי לפעמים את מוצב דלעת: גם ישראל היא מין מוצב שאפשר לחיות בו, לראות סרטים ולהכין טוסטים, ומדי פעם צריך גם להגן עליו".
לצוות שלי היה מזל, יצאנו בלי שריטה
פרידמן נולד וגדל בטורונטו, וכשהיה בן 17, הגיע לישראל עם משפחתו. שנתיים לאחר מכן התגייס לנח"ל ונשלח למוצב דלעת, חלק מן הגזרה שעל רכס הליטני, בדרום לבנון. באחת מעמדות השמירה במוצב ניתן היה לראות את בתיה החדשים של מטולה. "זה אזור מדהים", נזכר פרידמן, "דומה מאוד לגליל, אבל דרמטי וקיצוני יותר ממנו. גם הסכנה, באופן פרדוקסלי, מוסיפה אלמנט מקסים. החוויה הצבאית שם נצרבה אצלי חזק מאוד.
"אני חושב על המקום הזה כל הזמן, והוא החלון שדרכו אני רואה את ישראל ואת המזרח התיכון. הגעתי לשם בגיל משמעותי מאוד, עולה חדש, ובדיעבד אני מבין שזו אחת הסיבות שהחוויה הזאת נצרבה אצלי באופן עמוק כל כך. לא הגעתי לדלעת מירושלים או מתל אביב, אלא מקנדה. היה לי קשה יותר להשתחרר מהמוזרות של המקום, בוודאי בהשוואה לבחור ישראלי. העובדה שאני גם בפנים מאוד – חי"רניק שמשרת בלבנון – אבל גם בחוץ, היא הסיבה שכתבתי את הספר. האירועים האלה בלטו אצלי יותר; המוזרות שלהם ברורה לי יותר, והייתי צריך להיאבק כדי להבין את ההקשר הרחב יותר שלהם".
 עטיפת הספר |
פרידמן מתאר בספר אירועים טראומטיים של מוות ואובדן חיילים, אולם השירות שלו בדלעת לא הותיר בו צלקות. "לא איבדתי חבר בדלעת", הוא אומר, "לצוות שלי היה מזל, ויצאנו משם בלי שריטות. אולי זו עוד סיבה שיכולתי לכתוב את הספר הזה. נשארה לי בעיקר חוויה חזקה מאוד, מכוננת, מוזרה ומדהימה. לא עברתי משהו שדפק אותי לכל החיים, אלא בעיקר תהליך לימודי מהיר ואינטנסיבי של המזרח התיכון".
18 שנותיו של צה"ל בלבנון היו לתקופה מכוננת של דור ישראלי שלם, אולם כאשר בוחנים למשל כמה ספרים נכתבו עליה, נראה שהתקופה נעלמה כמעט לגמרי מן הזיכרון הקולקטיבי. למעט ספרים בודדים, ובהם "אם יש גן עדן" של רון לשם (ובעקבותיו הסרט "בופור" של יוסף סידר, שמבוסס עליו), כמעט לא נכתבו ספרים על רצועת הביטחון בדרום לבנון. יתרה מכך, נדמה שגם המורשת הצה"לית משתדלת להדחיק את התקופה הארוכה מעבר לגבול.
"לא מזמן ביקרתי באנדרטה לזכר אסון המסוקים בשאר ישוב", מספר פרידמן, "היתה שם מחלקה של חיילי נח"ל בסיור, והקשבתי להם מהצד. החיילים הבינו מהאנדרטה שהתרסקו כאן שני מסוקים, אבל מהשיחות שלהם בינם ובין עצמם הבנתי שאין להם מושג לאן המסוקים טסו. כל העולם שלנו – המוצבים, המארבים – לא היה קיים מבחינתם. ואז חשבתי והבנתי שהם היו בני שלוש כשזה קרה. מבחינתם, התקופה הזאת היא כמו תש"ח. כלומר, הסיפור של רצועת הביטחון הוא לא חלק אפילו ממורשת הקרב של צה"ל. מבחינת צה"ל, מלחמת לבנון הסתיימה ב-1982, וזהו".
איך אתה מסביר את זה?
"צריך לזכור שמדובר בתקופה ארוכה מאוד, וזה מקשה על מי שרוצה לכתוב על התקופה. כשמלחמה נמשכת שישה ימים, אפשר לכתוב כרוניקה מסודרת שלה או לראיין חייל שחווה את כל המלחמה מתחילתה ועד סופה, אבל איך תכתוב על 18 שנים? אין אפילו חייל אחד שראה את כל התקופה הזאת. מעבר לכך, כמה חודשים אחרי הנסיגה מלבנון פרצה האינתיפאדה השנייה. גם אם היה מתחיל תהליך של חשיבה, הוא נקטע, והמדינה פנתה לעסוק באירועים דחופים יותר.
"מלבד זאת, בשנות ה-90 כמעט לא היו מילואימניקים בלבנון, אלא רק חיילים סדירים. חייל סדיר לא מבין בזמן אמת את מה שהוא רואה. הוא נשלח בגיל 18 למקום הזוי, משתחרר משם ורק רוצה לברוח לדרום אמריקה, וכשהוא חוזר, החוויות כבר עמומות. אולי אם היו מילואימניקים בלבנון, כאלה שנמצאים בקשר עם העולם או מסוגלים לחשוב על הדברים קצת יותר, היתה נוצרת חשיבה סביב התקופה הזאת. במהלך כתיבת הספר, כשראיינתי אנשים ששירתו בדלעת, התשובה הנפוצה ביותר שקיבלתי היתה 'אתה הראשון ששואל אותי על זה מאז שהשתחררתי'. אנשים העדיפו פשוט לשכוח".
אולי זה קשור גם למה שהזכרת קודם – אין כאן ניצחון מובהק, אין כאן הכרעה חד-משמעית.
"אני מסכים. הסיפור של לבנון איננו סיפור של ניצחון, אלא סיפור של נסיגה חד-צדדית, ואם יצאנו משם ב-2000, מיד עולה השאלה למה לא יצאנו ב-1995 או ב-1990. מי שניגש להתמודד עם התקופה הזאת צריך להגיד בקול רם שחיילים מתו כי היתה טעות, כי יצאנו משם מאוחר מדי, בלי סיבה, ואנשים לא רוצים להגיד את זה. אבל ארבע אימהות צדקו, והגנרלים טעו. היתה תפיסה שצריך להגן על הגבול מתוך לבנון, ובדיעבד מתברר שהניתוח הזה לא היה מעודכן בסוף שנות ה-90. במשך שנים לא דנו בזה; זה היה מצב נתון - חלק מהטבע - שצה"ל יושב בלבנון".
וגם אתה, כחייל, האמנת בזה. בספר אתה משתמש הרבה פעמים במילים כמו "פקדו עלינו", "אמרו לנו" – חייל בן 18 שמקבל על עצמו את המשימה בלי לפקפק.
"נכון. כך טבעי שיהיה בצבא, אבל כשמשתחררים ומתבגרים, רואים דברים אחרת. קיבלתי את השהות שלנו בלבנון כמובן מאליו, כעובדה שלא שואלים עליה שאלות. כחייל וכמפקד לא אהבתי שחיילים שאלו יותר מדי שאלות ופקפקו במשימה. לקראת סוף השהות של צה"ל בלבנון, כבר היו הרבה ששאלו מה אנחנו עושים כאן, ובעיניי זו היתה כפירה בעיקר הכי קדוש. במוצב שלנו היה כתוב: המטרה – הגנה על יישובי הצפון. זו היתה מין אמונה דתית שאסור לכפור בה. בדיעבד, חבריי שהטילו ספק היו חכמים יותר ממני".
"חוויה ימי-ביינמית כמעט"
 מתי פרידמן |
"דלעת" הוא ספרו השני של פרידמן; ספרו הקודם, "תעלומת הכתר", עוסק בכתר ארם-צובא, כתב היד העתיק של התנ"ך. אף על פי ששני הספרים עוסקים בנושאים שונים מאוד, פרידמן רואה קשר ביניהם. "בשני הספרים אני מנסה לספר היסטוריה בצורה ממוקדת.
"מעניין אותי לספר סיפור היסטורי לא באמצעות כתיבה רחבה, שעושה זום-אאוט, אלא באמצעות סיפור ספציפי, שדרכו אפשר להתבונן על רעיון חשוב ורחב יותר.
הסיפור של כתר ארם-צובא, למשל, הוא לא רק סיפור על כתב יד של התנ"ך, אלא סיפור על העולם היהודי בארצות האסלאם, על יצירת התנ"ך, על הקמת מדינת ישראל ועל המפגש בין יהודים מאירופה ויהודים מהמזרח. וכך גם 'דלעת': גבעה אחת שאיש כמעט לא זוכר, אך היא מספרת על תקופה חשובה של דור ישראלי, על המזרח התיכון ועל העולם שלנו היום. לאורך הדרך אני נשאר על הגבעה, בלי לעשות זום-אאוט".
אתה כותב בספר שהצבא שבו שירת הוא "הצבא של פעם" – לא צבא של סמארטפונים וקשר עם ההורים. אולי המציאות של דלעת בכלל לא אפשרית בצבא כמו שהוא היום?
"ייתכן מאוד. כחיילים בדלעת, היינו מנותקים ותקועים על גבעה, לבד. לא היה מחשב במוצב, ובוודאי לא היה אינטרנט. זה מדהים. היום אין דבר כזה. לא היתה לנו שום תקשורת עם הארץ. היינו כותבים מכתבים, שולחים אותם לארץ בשיירות ומקבלים תשובה השד יודע מתי. זו חוויה ימי-ביניימית כמעט. היום אין חיילים שמשרתים רחוק כל כך, ואין חיילים שלא חוזרים הביתה במשך חמישה שבועות. כולם רואים את הבית כל הזמן, ויש קליטה בטלפון. אין ספק שהניתוק העצים את החוויה שלנו. אם הייתי מדבר עם ההורים שלי כל ערב, אולי זה היה משחרר משהו. אבל היינו לבד על גבעה במדינת אויב במשך שבועות".
