"שתיקה" של מרטין סקורסזה: אחד הסרטים היהודיים הגדולים ביותר שנעשו

סרטו של מרטין סקורסזה "שתיקה" - המספר את סיפורם של שני כמרים ישועים פורטוגזים מהמאה ה-17 שנוסעים ליפן כדי למצוא את המורה הרוחני שלהם שנעדר, ועל הדרך להפיץ את אמונתם במדינה שאוסרת אותה – עשוי בהחלט להיות אחד הסרטים היהודיים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם.

בטיפשותם, התעלמו ממנו חברי האקדמיה במרוץ לאוסקר השנה, זאת בעוד שפרשנים קתולים חגגו, ובצדק, את היותו מדיטציה טהורה ועמוקה על אמונה. שכן, לא רק שמדובר ביצירת מופת, אלא גם בכזו שאנו, היהודים, היינו עושים בחוכמה לו לקחנו אותה ברצינות. מדוע? משום שהרעיון שנמצא בלב הסרט הוא הבסיס התיאולוגי המשותף ליהודים ולקתולים כאחד, שעמו נאבקות שתי האמונות כבר יותר מאלף שנה: בעיית הספק.   

איזו תועלת יש לשני מיסיונרים בחוסר ודאות אמונית? בראשית הסרט - מעט מאוד. רודריגז, בגילומו של אנדרו גארפילד, וגרופה, בגילומו של אדם דרייבר (שני השחקנים הצעירים מספקים הופעות כל כך מחשמלות עד כדי חשש שהם עלולים להתמוטט לפני שיצליחו להגיע לסוף) מתעקשים בתחילת הסרט שהמסדר שלהם ישלח אותם לנאגאסקי. שם הם מקווים למצוא את המורה הרוחני שלהם, האב פריירה, אשר לפי השמועה, נכנע לאינקוויזיציה של השוגון, התכחש לאמונתו והתחתן עם אישה יפנית. גרופה ורודריגז מסרבים להאמין שהאיש אשר לימוד אותם את תורתו של ישו מסוגל לכפירה. זו אינה הכחשה לשמה, אלא בעיה בתפיסה: כשגרופה אומר שהדיווח על מפלתו של מורו אינו אפשרי, אנחנו מסתכלים על אדם שנראה כי אינו מסוגל, פיזית, לגלגל בראשו את המחשבה הזאת. 

ואולם, לא עובר זמן רב מרגע שמגיע הצמד ליפן ועד שהוודאות שלהם מתחילה להתערער על בידי הנוף המתואר באמצעות סינמטוגרפיה מרהיבה וגם בידי כמה מהדמויות עצמן. הרשויות, החוששות שהנצרות היא רק חיל חלוץ של תיאבון הקולוניזציה המערבי, אוסרות על הדת הנוצרית וצדות את מאמיניה, והיקרים ביותר הם כמובן הכמרים הזרים המטיפים אותה. בתוך זמן קצר נופלים גם רודריגז וגרופה בשבי ומוצעים להם רחמים במחיר זעיר: אם רק ידרכו על תמונה של ישו, הם וחסידיהם יינצלו.  

במשך קרוב לשלוש שעות, נאבקים השניים בכפירה ובהשלכות הגופניות והמטפיזיות שלה. כדי להפעיל לחץ נוסף על הכמרים, מענות הרשויות את חסידיהם היפנים בדרכים מזעזעות, כולל טבילתם בתוך ברכות מים רותחים או קשירתם לצלב באוקיינוס, תוך כדי המתנה לגאות שתטביע אותם, אט אט, לאורך ימים רבים. הכמרים מתפללים לישו, אבל הוא, כפי שנרמז בשם הסרט, שותק.

קריאה נוספת: מה בדמותו של הצלוב משלהב את דמיונם של אמנים ישראלים?

בעיית קיום הרוע לאור טובו המוחלט של האל

שוסאקו אנדו, הסופר היפני-קתולי שעל ספרו מתבסס הסרט, הרהר בשתיקה הזאת ומצא אותה מחרישת אוזניים. "מאחורי השתיקה המדכאת של הים הזה, שתיקת האל", הוא כתב, "רוחשת התחושה שבעוד שגברים מרימים את קולם בייסורים, נותר האל בידיים שלובות, שותק".

מה אפשר לומר כאשר האל נותר דומם לנוכח סבלם ומותם של ברואיו? זוהי, כמובן, שאלה שתיאולוגים – נוצרים ויהודים כאחד, החל באוגוסטינוס וכלה במרטין בובר – התחבטו בה קשות. הצעתו של בובר נותרה אחת ההצעות המסקרנות ביותר. בהרהוריו על שאלת התיאודיציה – מושג המתאר את הניסיון להסביר את קיומו של הרוע לאור הטוב המוחלט של האל – טען בובר, הן לפני השואה והן אחריה, שאלוהים הוא כמו השמש: תמיד נוכח, לנצח בוער באופן בוהק, אולם לעתים קרובות נסתר מעין אדם. כשהליל יורד, אין לנו ברירה אלא לחכות לאור השחר, ובינתיים, לחשוב מחדש על מערכת היחסים שלנו עם בורא עולם.

מרבית הטיעון של בובר נסב על הרהור על ספר איוב. איוב, לטענת בובר, מצא את עצמו במבוי סתום מול האל ויצא ממנו עם דבר מה בעל משמעות גדולה בהרבה מהמטפיזיקה: המתנה של דת אנושית, אנושית מדי.   

"במקום האל 'האכזרי' והחי שאליו הוא נצמד", כתב בובר על איוב, "הדת מציעה לו אל הוגן ורציונלי, אלוהות שהוא, איוב, אינו תופס, לא בקיום הפרטי שלו ולא בעולם, ושכמובן לא ניתן למוצאה בשום מקום למעט בתחום של הדת". שלא כמו האל, שהינו, בסופו של דבר, בלתי ניתן לידיעה, הדת היא משהו שמוחו של האדם מסוגל לתפוס. והדת, כמובן, אינה משהו שאפשר לקיים באופן פרטי. היא דורשת קהילה. איוב, כותב בובר, אינו אדם אחד; "מאחורי ה"אני" הזה [איוב], עומד ה'אני' של בני ישראל".

קריאה נוספת: כך הפילוסוף מרטין בובר חזר לאופנה 

המחילה אינה מעלית לשמים

לאב רודריגז לוקח זמן לסגל נקודת מבט דומה: יהיר ושכלתני, הוא מטיל ספק בטוהר האמונה של חסידיו. האם הם כמהים לצלבים הקטנים והמאולתרים שהוא נותן להם כי הם נאחזים באובייקטים במקום בדוֹגמה הדתית? והאם הנכונות שלהם למות למען אמונתם אינה אלא תוצאה של פרשנות פשטנית של משנת ישו?

אנדרו גרפילד וחבר, מתוך "שתיקה"

הגישה של רודריגז הכי בולטת ביחסיו עם קיצ'יג'ירו, מדריך מקומי פחדן שבוגד ברודריגז כמה פעמים, אך חוזר בכל פעם לבקש את סליחתו של הכומר. "אתה בכלל מבין מהי המשמעות של מחילה?", שואג לעברו רודריגז העריץ. ואולם, כמעט הכול במערכת היחסים בין השניים מרמז על כך שקיצ'יגי'רו דווקא מבין את המושג טוב בהרבה מהכומר הישועי. הוא יודע שהמחילה אינה מעלית לשמים, אלא דבר שמתניע שיחה בין שני אנשים על פני הארץ.

קיצ'יג'ירו מפחד, בודד, חלש. הוא נכשל לעתים קרובות, וכשזה קורה, הוא אינו מבקש את החסד של האל הבלתי ניתן לידיעה, אלא את החמימות של הזולת בהווה. רק לאחר שנהיה רודריגז עד לסבל, וסובל בעצמו מנה גדושה של אלימות, הוא מבין סוף כל סוף את משמעות המושג. או אז, הוא מתכחש לדתו, בדיוק כפי שהאינקוויזיטורים היפנים – והצופים שיושבים בבית הקולנוע – ידעו שיקרה.

מדריך איוב להתמודדות עם אבל

אם כן, האם הוא זנח את אמונתו? האם האל נטש אותו? אם במאי הסרט היה אדם מוכשר פחות, בעל דמיון דתי מוגבל יותר, התשובה היתה, מן הסתם, כן. אבל סקורסזה חריף מזה. הוא למד מאמן קתולי גדול אחר, ג. ק. צ'סטרטון, דבר או שניים על המכניקה של חוסר הוודאות. "המטריאליסט", כתב צ'סטרטון בספרו "אורתודוקסיה", "משוכנע שההיסטוריה היא בסך הכול שרשרת של סיבתיות, בדיוק כשם ש[המשוגע] בטוח למדי שהוא בסך הכול תרנגולת. למטריאליסטים ולמשוגעים לעולם אין ספקות".

למאמיני אמת, לעומת זאת, יש ספקות, ואלו הספקות שמסייעים להם להתחזק. "ניסיתי לייסד כפירה קטנה משל עצמי", כתב צ'סטרטון באותו הספר, "וכשעבדתי על הליטושים האחרונים שלה, גיליתי שהיא האורתודוקסיה".

אם כן, מה שנותר לרודריגז בסוף (אשאיר את גורלו של גרופה כתעלומה לטובת אלו שעדיין לא ראו את הסרט) אינו כפירה, אלא אורתודוקסיה שזכתה לאישור מחדש לאור העקרונות של בובר; דת המבוססת על התבוננות שקטה וטיפוח הקהילה. הוא מתחבר מחדש למורה הזקן שלו, פריירה, שאכן לקח לו אישה יפנית ובחר להיכנע למשטר ולא למות על קידוש השם. יחד, מבלים השניים את שארית חייהם בעבודה בדממה למען האינקוויזיטור, מפשפשים במטענן של ספינות שמגיעות לחוף בחיפוש אחר חומרים אסורים נוצריים. ודוק, הם לא נטשו את דתם, אלא רק הרכיבו אותה מחדש בצורה שונה.

איך? גם כאן, איוב מתגלה כמדריך שימושי. בעודו יושב וסובל, מספרים לנו המקורות, ניגשים אליו חבריו אליפז, בלדד וצופר, ורואים את גודל הצער שלו. הם ניגשים לחבר האַַבֶל שלהם, ובמקום לספק הסברים תיאולוגיים, פשוט יושבים לידו בשתיקה. "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות", נכתב, "ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאוד".

אליפז, בלדד וצופר, כמו פריירה ורודריגז, יודעים שלפעמים, כאשר אנו מתמודדים עם סבל עצום ובלתי נתפס, הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להסתכל, לא כלפי מעלה, אלא לצדדים; לחברינו ולאנשים שאוהבים אותנו שנמצאים שם וסובלים לידנו. אפילו ישו מסכים: לקראת סוף הסרט, הוא מדבר אל רודריגז ומבטיח לו שהוא מעולם לא שתק, אלא היה שם כל הזמן הזה, לצד שליחו הנאמן, וסבל איתו.

אפילו הכס הקדוש במברכים

ובכל זאת, מאליו מובן שהיהודים והקתולים ניגשים לשאלת הגורל בצורה שונה. "עבור הנוצרי", הרהר בובר, "היהודי הוא אדם קשה-עורף בצורה בלתי מובנת אשר מסרב לראות את אשר התרחש; ועבור היהודי, הנוצרי הוא אדם נועז באופן בלתי מוסבר המשוכנע בעולם שטרם נגאל כי הגאולה הושגה. זהו תהום שאין בכוחם של בני האנוש לחצות".

קריאה נוספת: ליאל ליבוביץ' מפציר לאפשר לילדים לשחק באושוויץ ב"פוקימון גו"

ואולם, ב"שתיקה" של סקורסזה נפגשות שתי הדתות ומאשרות, לרגע קטן ושמימי, שהאלוהות תמיד נוכחת, גם כאשר נראה שאיננה ושאדם בעל אמונה אמיתית תמיד מאמין, גם – או בייחוד – בעודו נאבק עם הספק.

האפיפיור פרנציסקוס הקדוש בכבודו בעצמו דיבר עם סקורסזה בוותיקן על "שתיקה" ואמר שהסרט "פורה ביותר". זה בהחלט נכון: ברגעיו האחרונים של הסרט, כשרודריגז הזקן הולך לעולמו וגופתו נשרפת בטקס הלוויה בודהיסטי מסורתי, נכנסת המצלמה לארון הקבורה שלו ועושה זום-אין על ידו. שם, אחוז בחוזקה, אנו מבחינים, צלב עץ קטן. לאורך כל מבחני האי-וודאות והאלימות, הרדיפות והייסורים, האיומים החיצוניים והטלטלות הפנימיות, נשארה הדת איתנה כשהיתה. האמונה נותרה חזקה, והאל מעולם לא היה נוכח יותר מאשר בשתיקתו.

ליאל ליבוביץ הוא כותב בכיר במגזין טאבלט.

תרגום: דפני קסל

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי